העוברית של הסופרת אורלי סיגל הומתה ברחם. "זו חוויה שאין ממנה חזור"

בחודש השישי להריונה גילתה אורלי סיגל כי העוברית בבטנה סובלת ממחלה גנטית נדירה. "בואי", ספרה השני, "נכתב מהקישקע שלי", היא אומרת, ומסבירה איך כותבים טקסט אופטימי על טרגדיה ומדוע חשוב שנשים ידברו על נושאים מושתקים כמו לידה שקטה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורלי סיגל
אורלי סיגל. "הרחם אמור להביא ילד, והוא ממית"צילום: אבישג שאר ישוב
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

בשורת האיוב הגיעה מאוחר. בחודש השישי להריונה, כשכרסה כבר מתעגלת בציפייה, סיפרו הרופאים לאורלי סיגל על המחלה שבה חולה העוברית שלה. BWS, המחלה שהיא נשאית שלה וגרמה למות האחיינית שלה, חרצה את עתידה של העוברית, שעד לפני רגע חיכו כולם בהתרגשות לבואה.

"ההיפך מחיים הוא לא מוות. מוות הוא טבעי למעגל החיים, כואב אבל טבעי. ההיפך מחיים זה אי־חיים", אומרת סיגל. "הרחם אמור להביא ילד, והוא ממית. זו חוויה קשה כי צריך לתת זריקת המתה לעובר והאשה צריכה להסתובב עם עובר מומת בבטנה. אני חולקת את זה, כי נשים עוברות את זה כל יום, זה קורה כל הזמן לעשרות ומאות נשים. אשה לפני פרוצדורה כזאת של לידה שקטה, כשהעובר שלה כבר מומת ברחם, שוכבת באותו חדר עם אשה לפני לידה במחלקה להריון בסיכון. היא שומעת מוניטור של דפיקות לב כל הלילה. זו חוויה שאין ממנה חזור, גם ברמה הזוגית. הנוכחות שלה גם בספירה המשפחתית היא לתמיד. יש הרבה חוויות שליליות שיש מהן דרך חזרה, איחוי. כאן אין איחוי, החוויה הזאת נוכחת לנצח".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ