"סייד קשוע ואנטון שמאס הם ליצני חצר. אני לא רוצה להיות ליצן של הספרות העברית"

ספר השירה בעברית שהוציא כעת המשורר והמחזאי אימן כאמל אגבאריה הוא עבורו רק ביקור בלשון שאינה מולדתו. מה הוא למד מאמיל חביבי על הנכבה ואיך קשורה החלטתו לגור בחריש לתחושה כי אום אל פחם, כפר ילדותו האהוב, הפך למקום נובורישי עם אחידות דתית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אגבאריה. כמו להחזיק בגחלת אש
אגבאריה. כמו להחזיק בגחלת אשצילום: אמיר לוי
ורד לי
ורד לי

כשהיה המשורר והמחזאי ד"ר אימן כאמל אגבאריה תלמיד בתיכון הוא זכה לעצת זהב מהסופר והעיתונאי אמיל חביבי, חתן פרס ישראל לספרות ערבית, שפרסם לראשונה את שירי אגבאריה בעיתון "אל איתיחאד". אחד ממוריו התרשם מכישרון הכתיבה שלו והפגיש אותו עם חביבי, שהיה אז העורך היוקרתי של החלק הספרותי ב"אל איתיחאד".

"זה היה המפגש הראשון שלי איתו ואני זוכר אותו עד היום", מספר אגבאריה. "אמיל חביבי שאל אותי על מה אני כותב. מאחר שהשירה שלי באותו גיל היתה מלאה בפאתוס ומושפעת משירת ההתנגדות הפלסטינית, עניתי שאני כותב על הנכבה. הוא שאל אותי אם אני יודע מה זה בכלל נכבה. הנהנתי, הקראתי לו משירי ונאמתי ארוכות על הנכבה. אמיל חביבי הסתכל עלי וחרץ — 'אתה לא יודע מה זה נכבה', וייעץ לי — 'תכתוב על הדברים שאתה יודע ומכיר'. לא הקשבתי לו בהתחלה", מחייך אגבאריה, "אבל במהלך הזמן הבנתי שהוא צדק, שהשירה הזאת לא מדויקת עבורי, שאני עסוק יותר בלהביע עמדות פוליטיות באופן פלקטי. היה לי מאבק עם עצמי אבל לבסוף החלטתי לכתוב מהמקום האישי, האינטימי, הקרוב והמדויק, כמו שהוא ייעץ לי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ