הסופרת זהר אלמקייס כופרת בזהות האשה המזרחית

זהר אלמקייס יוצאת נגד הציפיות ממנה, מה שבא לידי ביטוי גם בחייה האישיים וגם בספר הביכורים הניסיוני שלה, "בית הנתיבות". בראיון עמה היא מספרת איך זה לגדול באוטופיה מזרחית ברמלה, מדוע החליטה לעזוב את הבית בגיל 15 ומה למדה מג'יימס בולדווין שאותו תירגמה לעברית

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זהר אלמקייס. אי אפשר להכיר אדם באמת אם לא יודעים את שפת אמו
זהר אלמקייס. אי אפשר להכיר אדם באמת אם לא יודעים את שפת אמוצילום: אבישג שאר-ישוב

הפנימייה היוקרתית שבה למדה זהר אלמקייס בתיכון אולי לא היתה המקום הראשון שבו היא הרגישה שונה, אבל היא היתה לחלוטין המקום שבו השונות הזו הובנה לראשונה, נוסחה במלים, הפכה לגורם מגדיר, לזהות. היא יכולה ממש לשים את האצבע על רגע צלול ובהיר אחד: שיעור על החברה הישראלית, על אשכנזים ומזרחים והערה של המורה על "נשים מזרחיות משכילות, שהן, דרך אגב, הקבוצה באוכלוסייה הישראלית שהכי פחות מתחתנת ואם כן, מתחתנת הכי מאוחר". את המשפט, זוכרת אלמקייס, סיים המורה ומבטו נעוץ בה, "פרשניתנו לענייני מזרחיות משכילות", היא אומרת בחיוך. "אני זוכרת שהיה לי רגע של צומת, הבחירה איך להגיב, ואמרתי לו 'אולי הן אלה שהכי פחות רוצות להתחתן'. זה היה רגע שאת יודעת ששמו אותך בפינה ומצפים שתתפסי את העמדה הטיפוסית, ואת לא מעוניינת. האקטים האלה של סירוב, להגיד 'אני לא אהיה ככה עכשיו', מעמידים משהו שמתחיל להיות קרוב לתחושת עצמי. החיים בפנימייה היו מדהימים מבחינת המשאבים האינטלקטואליים שניתנו לי, מבחינת היכולת ללמוד. אבל הם לוו ברצף של מריבות קטנות כאלה. היו שם תלמידים מזרחים והרבה שלא היו מזרחים וזה היה המקום הראשון שבו התחלתי לנהל במודע את השיחה הזאת עם אנשים. רוב הזמן חיפשתי איפה לדחוף אצבע בעין של המערכת ואיפה אפשר לסרב ולעצבן. כשאתה ילד, להבין שאתה יכול לעשות את הדבר הזה, להבין שאתה יכול לסרב, זה דבר רב עוצמה".

תגובות