בספרה החדש נילי לנדסמן זונחת את הגברים התל אביבים ומתפייסת עם הקיבוץ שבו גדלה

תוך כדי כתיבת ספרה "הבת האובדת", גילתה נילי לנדסמן שהיא כבר לא כועסת כמו פעם על איילת השחר, המקום שבו נולדה וגדלה. להיפך: יש בלבה השלמה ואהבה כלפיו. בראיון עמה היא מספרת מדוע חזרה בה מלכתוב את היצירה הגדולה שלה על הקיבוץ, עם איזה סוג של גבריות היא סוגרת חשבון ברומן החדש ומדוע מאסה ברומנטיקה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נילי לנדסמן
נילי לנדסמן. שיר פרידה לעברצילום: מאיר כהן. איפור ושיער: רונאל גושן
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

ההשפלה חיכתה לנילי לנדסמן ערב אחד בקיבוץ, כשהיתה רק בת 12 או 13. היא הגיעה, כמו כולם, להקרנה של סרט, אבל רגע לפני שהתיישבה באולם מול המסך זרק לה נער מהשכבה שמעליה משפט נטול הקשר. לנדסמן הצטמררה ולאו דווקא מהטון הלעגני. את המשפט הזה היא הרי הכירה היטב: הוא נלקח מהיומן האישי שלה. חבריו של אותו הנער צחקו בקול. נער אחר זרק משפט נוסף, הפעם על הילד שבו היתה מאוהבת וסיפרה רק ליומן. לנדסמן התיישבה בדממה ובלב הולם חיכתה שהאורות יכבו. בדריכות של מי שיודעת שעליה לפעול במתינות, בזהירות יתרה, המתינה לשעת כושר. כשהתרשמה שהקהל כולו כבר שקוע בסרט, שאיש אינו בוחן אותה או מתבונן בה, התגנבה החוצה, ואז פרצה בריצה אל חדרה. היא אספה בזריזות את כל מחברות היומן שכתבה, מיהרה שוב החוצה, ובמדורה קטנה שהקימה שרפה אותן עד אפר. יותר מ-40 שנים חלפו מאז, אבל תחושת הביזיון, הזעם הצורב, ליוו אותה שנים. אירוע מכונן שבו הסתתרו כל הסיבות לעזיבה שלה, שלא על מנת לחזור, את הקיבוץ שייסדו אבותיה ושבו גדלה.