שיח'ה חליווה: "עצוב שיש לך זיכרונות ילדות, אבל מקום ילדותך נמחק"

כברת דרך עשתה שיח'ה חליווה מהילדה שחיה בצריף ללא חשמל ועד לסופרת והמשוררת זוכת הפרסים, שמתעמתת עם דיכוי הנשים בחברה הבדואית. עם תרגום יצירותיה לראשונה לעברית, היא נזכרת ברגע שהרגישה כמו אום כולתום ולא שוכחת את האחריות המוטלת על כתפיה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שיח'ה חליווה
שיח'ה חליווה. מערבולת של זהויותצילום: תומר אפלבאום
ורד לי - צרובה
ורד לי

בגיל 46 הרגישה שיח'ה חליווה תחושת חנק. בנה הצעיר חלה במחלה אוטואימונית. היא קטעה לימודי דוקטורט באוניברסיטת חיפה, עצרה קריירה ארוכת שנים בהוראת השפה הערבית ונשארה לטפל בו בבית. "כל העולם התהפך לי", היא מספרת.

חליווה שינתה גם מסלול בקריירה. היא התפטרה מעבודתה והחלה לעבוד עם בתי ספר במזרח ירושלים כמנהלת תוכניות חינוכיות מטעם המכון הדמוקרטי לחינוך וחברה. "המחלה של בני, משבר הגיל שהתחיל פתאום להעיק וההיחשפות הישירה למציאות הדיכוי והאפליה הבלתי נסבלת במזרח ירושלים, שהחזירה אותי לילדותי — הכל ביחד הביא אותי לתחושה של קוצר נשימה", היא מספרת. "מהמקום הזה של החיים, כשהתחושה היתה שהכל סוגר עלי, הכתיבה התחילה להשתחרר פתאום, בלי תכנון מוקדם. התחלתי לכתוב בבהילות ממש, ללא הפסקה. הרגשתי שאני יושבת מול פסיכולוג ומספרת על עצמי, על ילדותי, על הסביבה שלי, על מראות שנצרבו בי — והכתיבה הופכת למעין טיפול עצמי".