אי אפשר להתעלות בדברי הספד על מילותיו של נתן זך

בכתיבתו של נתן זך היתה מוזיקליות פנימית עזה, יכולת מאגית שהפכה אותו לאחד המשוררים הישראליים היותר מולחנים. הוא יצא למסע של חיפוש אחר צלילות ובהירות, אך בעשור האחרון הבין כי לצד יצירתו, יש מקום גם לרומנטיקנים ולחרזנים ולפורצי דרך נוספים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתן זך. ביקש שירחיבו את קברו העתידי כך שיחד עימו ייקברו גם ספריו
נתן זך. ביקש שירחיבו את קברו העתידי כך שיחד עימו ייקברו גם ספריוצילום: דן קינן
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

אי אפשר לכתוב הספד על נתן זך. מי יכול להתעלות, בשירה או בפרוזה, על המלים "אהבתי וגם שנאתי / טעמתי מזה ומזה / קברו אותי בחלקה של עפר / ומר לי, מר לי בפה / כמו עץ השדה", שכתב שנה קודם לפרוץ מלחמת לבנון — שיר שנהפך להמנון לכל המתים במלחמה מיותרת, דווקא מעטו של משורר מאוד לא פוליטי, ואיש כבר לא זוכר כי לעצמו התכוון המשורר, לא רק לאדם בכללותו. רגבי העפר, הבטיח, לא ימתקו לו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ