בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באורה המחטא של השמש

ספרו החדש של איאן מקיואן, "סולאר", עוסק בהתחממות הגלובלית ותוך כדי כך מציג את אכזריותה של העיתונות. גם את הראיון עמו מנצל הסופר הבריטי המצליח כדי לסגור חשבון עם התקשורת, שתקפה אותו שוב ושוב

2תגובות

איאן מקיואן אוהב מדענים אבל האהבה שלו אינה עיוורת.

במרכז ספרו החדש "סולאר", שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד (מאנגלית: מיכל אלפון), עומדת דמותו הקומית-טרגית של מייקל בירד, גיבור מורכב ופגום, פיסיקאי זוכה פרס נובל, אדם מרושל, גרגרן, לא מוסרי במיוחד, אגוצנטרי, רודף כבוד ונשים. נישואיו החמישיים מתמוטטים עליו, אשתו מנהלת רומן גלוי עם קבלן שיפוצים, והוא שבגד בה אינספור פעמים בוער מקנאה.

יש משהו מכמיר לב במייקל בירד, מדען מכריס בן 53 שלמרות זכייתו בפרס נובל הוא כעין הבטחה שלא מומשה; הוא עסוק במרדף אחרי ההמצאה הבאה שתציל את כדור הארץ מהתחממות גלובלית ואותו מבינוניות. מייקל בירד הוא אנושי להחריד. אולי אנושי מדי. נראה כי מקיואן כתב עליו גם בחיבה.

העניין של מקיואן בשינויי אקלים אותנטי ונמשך כבר שנים רבות. "סולאר" הוא הקומי שבספריו; אך בצד הצלפותיו בקהילה המדעית, הוא גם מעלה בו את הנושאים החשובים לו.

כאשר הוא נשאל, בראיון טלפוני מביתו בלונדון, אם הוא אופטימי או פסימי בנוגע להתחממות הגלובלית, מקיואן משיב: "למרות מה שכתבתי על מייקל בירד, אחת הסיבות שחברתם של מדענים מעוררת כל כך בעיני היא שהם אופטימיים באופן עקבי. תחשבי על המדע כעל סקרנות מאורגנת", הוא מציע. "סקרנות כרוכה באופטימיות. אם אתה מדוכא, למשל, קשה להיות סקרן בנוגע לעולם. אז יש משהו חיובי בכל הפרויקט של המדע, ברצון לדעת, בשאיפה למצוא שיטה טובה יותר, בניסיון לחקור עוד פינה של הבורות שלנו.

"אנחנו אנשי הרוח יושבים ומדברים על העולם ואוהבים לענות את עצמנו בנוגע לעתיד. זאת הרי מהות האינטלקטואל, זה ממתק אינטלקטואלי להיות בדיכאון וזה גם יותר קל. אתה פשוט מקלל את העולם ואין לך מה לעשות בקשר לזה. אם את מדברת על אותן בעיות עם מדענים, הם מיד לוקחים עיפרון ומעטפה ומתחילים לכתוב עליה: מה אם נעשה את זה, כמה צריך ללחוץ על זה כדי שזה יזוז לשם. אלה

עולמות אחרים, זאת אחת הסיבות שאני נמשך לחברתם".

מקיואן, יליד 1948, הוא אחד הסופרים הבריטים הבולטים והמצליחים ביותר. עד כה פירסם שני קובצי סיפורים קצרים, 11 רומנים וכמה תסריטים. בין ספריו שהיו לרבי-מכר ותורגמו גם לעברית: "אמסטרדם", "כפרה", "שבת" ו"על חוף צ'זיל" (כולם ראו אור בהוצאת עם עובד). בשנת 2010 פורסם כי נמכרו בסך הכל יותר מארבעה מיליון מספריו, שמהם היתה לו הכנסה של 27.7 מיליון ליש"ט.

גטי אימג'ס

שש פעמים היה מועמד לפרס בוקר ופעם אחת זכה בו, בשנת 1998 על ספרו "אמסטרדם". בפברואר השנה ביקר בארץ ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים וקיבל את פרס ירושלים. ביקורו בישראל עורר מהומה עוד טרם בואו; ארגונים פרו-פלסטיניים ביקשו ממנו להחרים את הפרס ולא לבוא לירושלים. מקיואן בא בכל זאת. הוא השתתף עם דויד גרוסמן בהפגנה בשייח ג'ראח ובנאום קבלת הפרס אמר דברים ברורים נגד מדיניות ישראל בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בין השאר אמר: "אני מקווה כי ירושלים תישיר מבט אל עתיד ילדיה ואל הסכסוכים שהם עלולים להיקלע אליהם, תשים קץ להתנחלויות ולהסגות הגבול ותחתור ביצירתיות לפתיחות, לכבוד ולפלורליזם". מקיואן גם תרם את כספי הפרס בסך 10,000 דולר לתנועת "לוחמים לשלום", קבוצה של פלסטינים וישראלים שלקחו חלק פעיל במעגל האלימות באזור ואחרי שנים החליטו להיאבק למען השלום.

כעת אומר מקיואן על הביקור: "זה היה די קשה. למען האמת היה יותר קשה לפני שהגעתי מאשר הביקור עצמו. היתה כאן סערה גדולה. אבל תמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות, וידעתי שאני רוצה לבוא ואני שמח מאוד שבאתי".

מסווה לטורפנות קרת לבב

מקיואן נולד בהמפשייר. אביו היה קצין בצבא הוד מלכותה, והמשפחה נדדה בעקבותיו לבסיסים צבאיים ברחבי העולם. הוא גדל בסינגפור, בגרמניה ואפילו בלוב שהה כמה שנים. כשהיה בן 12 שבו לאנגליה.

הוא למד לתואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת סאסקס ולתואר שני באוניברסיטת איסט אנגליה. ב-1974 עבר ללונדון ונהפך לחלק מחוג של סופרים צעירים ומבטיחים. הסופר מרטין איימיס היה לחברו הטוב, השניים נחשבו לדור החדש של הספרות הבריטית.

ההמולה שעורר ביקורו בישראל לא היתה הפעם הראשונה שמקיואן עמד במרכזה של סערה תקשורתית. במשך השנים משך אליו לא מעט אש. סיפור גירושיו מאשתו הראשונה זכה בשעתו לסיקור רב; לאחר שמקיואן קיבל מבית המשפט חזקה על שני ילדיהם, ב-1997, נמלטה אשתו לצרפת עם אחד מהם, אז בן 13. מקיואן עצמו מעולם לא דיבר על הנושא, אבל העיתונות הבריטית חגגה.

לפני שלוש שנים גילה מקיואן שבעצם יש לו אח גדול, תוצר הרומן שהיה בין הוריו כשאמו היתה עדיין נשואה לגבר אחר. הילד שילדה שש שנים לפני שנולד מקיואן נמסר לאימוץ.

דניאל בר און

אבל היו גם שערוריות תקשורתיות פחות משפחתיות. ב-2006, למשל, הואשם מקיואן בגניבה ספרותית, לאחר שהתפרסם כי קטעים מספרו "כפרה" מבוססים על ספר זיכרונות שכתבה לוסילה אנדרוז, שהיתה אחות בתקופת מלחמת העולם השנייה. ב-2008, בראיון לעיתון האיטלקי "קורייה דלה סרה", הוא הגן על מרטין איימיס, שהואשם בגזענות לאחר שכתב מאמר שבו תקף את האיסלאם. מקיואן אמר בראיון שהוא מתעב את הפונדמנטליזם משום שהוא מבקש ליצור חברה מתועבת המבוססת על דת ועל שלילת חופש מנשים וחוסר סובלנות כלפי הומוסקסואלים. גם אז געשה העיתונות.

גם ב"סולאר" מוצגת סערה תקשורתית סביב מייקל בירד, שהעיתונות שמה ללעג ולקלס. בירד מזכיר לעצמו להיזהר משום שהוא "עלול בהחלט להיתקל בעיתונאים, גברים ונשים שמראית האנושיות והתבונה שלהם היא מסווה לטורפנות קרת לבב".

לדברי מקיואן, סופרים נתונים בסכנה "כי הם נשאלים על דברים רבים שהם לא יודעים עליהם כל כך הרבה. אנחנו אמנם אזרחי העולם כמו כל אחד ואנחנו חופשיים להביע את דעתנו, אבל אדם צריך להיות זהיר לפעמים. אתה יכול להעיר איזו הערה ופתאום אתה מוצא את עצמך בכותרות".

כאשר הוא נשאל על יחסיו עם העיתונות הבריטית הוא אומר: "יש לנו עיתונות פראית ואנחנו חיים עם זה המון שנים. מה שמעניין עכשיו הוא שבמשך הקיץ האחרון, מאז שהתגלו האזנות הסתר, העיתונות של מרדוק נמצאת תחת מיקרוסקופ. אף על פי שאנחנו יודעים שזו לא רק העיתונות שלו שביצעה דברים כאלה. אבל עכשיו הטבלואידים נבחנים היטב. אנחנו מתחילים לשאול שאלות בקשר לזה. זה כבר לא מספיק שעורכים מתחבאים מאחורי טיעונים של חופש העיתונות. אנחנו כבר לא מאמינים לרגע שזה מעניין אותם. הם מתעניינים ברווחים כספיים. אז יכול להיות שיש כאן מפנה, אני מקווה כך".

מקיואן ממעיט בערך השערוריות שהיה מעורב בהן: "סבלתי מזה מעט מאוד יחסית לכל מיני כוכבים ענקיים, שחקני קולנוע או כדורגלנים. סופרים הם דגים קטנים מאוד, אבל כשזה מגיע לכיוון שלך ואתה רואה איך הם מגלגלים את הסיפורים האלה ואיך הם סלקטיביים בנוגע לעובדות, זה מחריד.

"מכיוון שנסעתי מפעם לפעם לארצות אחרות יש לי ניסיון עם העיתונות בכל מיני מקומות. הבנתי שהאנשים האלה באנגליה לוקחים את זה כמובן מאליו ואין להם מושג שזה יכול להיות אחרת. למשל בספרד, בפורטוגל, בגרמניה או בישראל העיתונות לא דומה לזה בכלל. אנחנו לא ממש יודעים איך זה נהיה ככה. אפילו לאמריקאים אין עיתונות כזו".

ואומרים שהבריטים מנומסים.

"הו, יש דימוי כזה", הוא צוחק, "אני לא יודע איך קיבלנו את הדימוי הזה. תמיד היתה לנו תרבות פופולרית נמרצת. היינו ראשונים במהפכות המוסיקה והסגנון בשנות ה-60, ואולי העיתונות היא רק שיקוף של תרבות מאוד אקספרסיבית.

"מאז שמתה הנסיכה דיאנה, כשהאומה נכנסה לאורגיה של דמעות על מישהי שהם אפילו לא הכירו, לא התאוששנו. אני קורא לזה סינדרום הדובי. העיתונים מדווחים על ילד מסכן שנרצח או מת בתאונת דרכים ופתאום אלפי זרים מופיעים עם פרחים ודובים וכולם מייבבים במעין היסטריה מדומיינת. נהיינו מאוד רגשניים בחיים הציבוריים שלנו".

פוליטיקה בקוטב הצפוני

על העניין שלו באנרגיה חלופית מספר מקיואן: "כבר שנים אני קורא על אנרגיה ועל הבעיות של מציאת תחליף לנפט. יש המון אנרגיה שמפיקים מדלק מזוקק וקשה לייצר משהו יעיל כמו זה. מצד שני, הנפט הוציא מאות מיליונים ממעגל העוני מאז המהפכה התעשייתית. זאת בעיה אמיתית ומעניינת. אני לא חושב שאנחנו שורפים נפט כי אנחנו רעים אלא כי אנחנו חכמים, אבל עכשיו יש לנו בעיה חדשה שזה יצר. ומעניין לראות איך מתמודדת עם זה הקהילה הפוליטית, המדעית והטכנולוגית. או שמפנים לזה גב או שרבים על זה. עלה בי הרעיון לכתוב רומן שבמרכזו אדם חכם מאוד, אבל כאוטי והרסני, לא ישר במיוחד ודי אדיש לבעיה של אנרגיה חלופית".

נראה שמייקל בירד גם לא רוצה במיוחד להציל את העולם, הוא מעוניין בתהילה.

"ובכן, הוא גם היה רוצה להציל את העולם אבל גם להיות מפורסם ולהרוויח הרבה כסף. להציל את העולם? למה לא, אבל גם לזכות בכבוד. הכל אצלו גם עטוף בריכוז עצמי. המסע שלו לעבר הבעיה די משקף את התחושה שלי בנוגע לאופן שבו התמודדנו עם הנושא עד עכשיו. התקוטטנו, אנחנו לא יכולים להסכים על שום דבר, בסיס הנתונים קיים ויש הרבה אנשים שמפנים לזה את הגב, ועכשיו גם יש לנו בעיות כלכליות אז בכלל זה מתרחק מאתנו".

מייקל בירד קיבל פרס נובל בגיל צעיר ועכשיו בגיל 53 הוא תקוע עם הברקת נעורים אחת ועם חיים בינוניים.

"הוא הגיע להישג נהדר בנעוריו ולא הצליח לחזור על זה. הוא חי כל חייו בצל של עצמו-הקודם. הוא מחפש פרויקט וכשזה נופל בחיקו, הוא מרים את זה ברצון רב. יש בו ערבוב של חוסר בגרות רגשי עם חוכמה עילאית, שמאפיין חלק מהמתקוטטים בנושא הזה של שינויי אקלים".

מקיואן ביקורתי מאוד בעניין הפוליטיקה, הכוח והכסף ששולטים במה שהיה אמור להיות - אולי בדמיוננו - עניין טהור ואלטרואיסטי. "מדעי האקלים נהיו מאוד פוליטיים", הוא אומר. "זה לא שהם אומרים בואו נעשה מחקר, נבנה בסיס נתונים, נגלה את הבעיה ונפתור אותה. לו רק זה היה כך. זה תהליך ארוך ואטי של התקדמות ונסיגה. של התלהבות של הציבור ואחרי זה שעמום של הציבור. של פוליטיקאים שמבטיחים הבטחות פרועות שהם לא מסוגלים למלא. ובאותו זמן בסיס הנתונים שלנו הרי משתנה. היה מעט מאוד קרח בקיץ הזה בקוטב הצפוני".

מה חשבו המדענים על הרומן?

"הקהילה המדעית הגיבה נהדר. אנשים שלא הכרתי כתבו לי מכתבים. כל מיני אנשים אמרו שהם יודעים על מי ביססתי את התיאוריות. אחד חשב שזה מבוסס על המנחה שלו ואחר על מדען גרמני מפורסם. זה לא נכון כמובן, אבל ככל שאמרו שביססתי את זה על אנשים שונים כך זה היה טוב יותר בשבילי".

בראיון ל"הארץ" לפני כשנה סיפר מרטין איימיס שאתה מראה את כתבי היד שלך לשלושה אנשים - למשורר, לפילוסוף ולמישהו מתחום הרפואה.

"זה לא לגמרי נכון. יש לי חבר טוב פילוסוף ונהגתי להראות לו את הטקסטים שלי, אבל הוא עבר לגור בארצות הברית. יש לי חבר משורר שבעבר הראיתי לו דברים שלי, ויש לי חבר היסטוריון שלפעמים הראיתי לו.

"שימי לב שאין סופרים ברשימה. זה די מועיל להראות דברים לאנשים שהם חברים טובים שלך אבל הם בתחום אחר, זה טוב שיש עין מרחוק. אני חושב שהייתי מתקשה להטריד חבר סופר כדי שיקרא את העבודה שלי, גם לא הייתי רוצה את העול של קריאת העבודות של הקולגות שלי. אני מעדיף לקרוא אותם במהדורה הסופית ואז לדבר אתם. כדי לקבל את נקודת המבט של מישהו ששם לב לשפה רצוי לתת למשורר לקרוא. היו פעמים שמיקדתי את הרומנים שלי בתחומים ספציפיים, כמו כאן ב'סולאר' או כמו ב'שבת', ודיברתי עם המומחים בזמן התחקיר. אבל זה די מועיל בסופו של דבר לתת אותו למישהו שלא דיברת אתו, שאינו מעורב בשום צורה ויש לו מושג בתחום. אני מעריך את הדעות האלה".

כעת, הוא מספר, הוא עובד על טיוטה ראשונה של הספר הבא שלו. "אני לא יכול לספר לך הרבה עליו. הוא מתרחש בשנות ה-70 של המאה ה-20 ועוסק בשירותים החשאיים".

לקראת סוף השיחה מתעניין מקיואן במצב בישראל ושואל על תקיפת השגרירות הישראלית במצרים. "אני מאחל לכם זמנים יותר שקטים, זה לא נראה טוב מכאן. את חושבת שהשגריר שלכם יחזור לקהיר?" *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו