בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרת בל קאופמן חוגגת 100

היא עדיין מוקסמת מסבא שלה, הסופר שלום עליכם. היא זוכרת את ביאליק שהבטיח לה בילדותה כי תכתוב ספרים וטראומת הקומוניזם עוד חקוקה בה

7תגובות

זמן הוא רכבת ארוכה השועטת על פני ימים ושנים. מפתה לחשוב על הדימוי הזה, שהיה חביב על הסופר היידי הגדול, שלום עליכם, במיוחד כשמדובר בסופרת האמריקאית בל קאופמן, אשה יפה וחיונית שחגגה לא מזמן את יום הולדתה ה-100 והיא במקרה גם נכדתו. הרכבת מאיטה לעתים, עוצרת בתחנות. זרים גמורים נכנסים לקרונות או יורדים מהם, מספרים סיפורים ומותירים שובל של זיכרונות כמו עשן לבן המתרחק. אצל קאופמן, עשן הזמן - כשם אחד מסיפורי סבה - לא התפוגג עם השנים.

"מאה!" קאופמן סופקת כפיה וקובלת בדרמטיות מעושה: "מה זה הגיל הזה!?" כך היא אומרת מיד אחרי שפתחה את דלת דירתה במנהטן, לבושה בשמלה שחורה אלגנטית, עם הדפס פרחוני בשוליה המונע ממנה להיראות חמורת סבר. שיערה הבהיר אסוף לאחור וחיוך ידידותי נסוך על פניה. ישירותה מסמנת שהגיל המתקדם אינו נושא שיש להלך סביבו על בהונות, אלא להפך: אם הוא התרגש עלייך, מוטב שתחגגי אותו בגדול.

קאופמן שמחה לפרט את היתרונות של גילה המופלג: למשל, התירוץ הנפלא שהוא מספק לה להימנעות מאירועים. "בפעם הראשונה בחיי אני עושה מה שאני באמת רוצה", היא מסבירה בנחת. "אני כבר לא צריכה לעבוד או ללכת לקוקטיילים. פעם הייתי ממציאה כל מיני סיפורים. אבל היום פשוט לא אלך. למה? אני בת 100. צריכה לנוח". חיוך שועלי, כשל שותפה לסוד, מפציע על פניה.

אבל לקוקטייל אחד לפחות היא התייצבה: מסיבת יום הולדתה. מאז מאי האחרון, שבו חל התאריך העגול, קאופמן נהפכה לחביבת התקשורת המקומית, שגם בימים רגילים לא לגמרי מתעלמת ממנה. בהנטר קולג' במנהטן, הקולג' שבו למדה בצעירותה ובאחרונה החלה ללמד בו קורס על הומור יהודי - זה רק אחד העיסוקים של האשה הפעלתנית - חגגו לה יום הולדת ברוב עם. כתב של ה"ניו יורק טיימס" היה שם. גם אלי ויזל. "ויזל נתן לי נשיקה", היא צוחקת, "והוא אף פעם לא מנשק".

קאופמן היא תופעת טבע. פניה יפים, וכשהיא מדברת היא נראית לרגעים צעירה בהרבה בזכות הזיק השובבי בעיניה. היא מתנהלת בעצמאות גמורה - עוזרת באה רק לכמה שעות בכל יום; עדיין מרצה באירועים, וכאשר היא מבקשת לבדוק משהו ביומן הצפוף שלה, נדמה, למרבה הקנאה, שהיא לא נזקקת למשקפיים. לעומת זאת, היא נעזרת במכשיר שמיעה, ולפעמים יש לצעוק את השאלה, לבקשתה. היא עצמה מדברת לאט לאט. כל מלה במקומה. יש לה חוש הומור מפותח. ברגע מסוים בראיון היא עונה לשאלתי: "בגיל 99 זכרתי תאריכים, הכל. חבל, עכשיו אני לא זוכרת כלום". החיוך המהתל מופיע שוב. למותר לציין שהיא כמובן זוכרת הכל, עד לפרטי פרטים.

יש בה משהו מתריס ששומר על החיות שלה - כאילו היא בוחנת כל הזמן את המציאות מולה ולא מקבלת כלום כמובן מאליו. "הוכתרתי עכשיו לגרנד דאם (הגברת הגדולה) של עולם הספרות", קאופמן מלגלגת. "כשהייתי בת 99 זה כנראה עדיין לא הגיע לי". אפשר אולי להתווכח על התואר, אבל אין ספק שקאופמן המציאה את עצמה כסופרת וכגיבורת תרבות. ספרה, "במעלה המדרגות היורדות" (עם עובד), נהפך בשנות ה-60 בן-לילה לרב מכר היסטרי, ואף עובד לסרט הוליוודי באותו שם. עד אז דבקה קאופמן במסירות בקריירה אפרורית של מורה.

עם ההצלחה התגלתה גם דמותה הרב-גונית - ההומור השנון, הריקודים במועדונים ב"אודסה הקטנה" (מושבת המהגרים מרוסיה שבקוני איילנד) עד שמלאו לה 90, וכמובן הכתיבה שלה, האישית והנוגעת ללב. הצבעוניות שכנראה היתה חקוקה בד-נ-א שלה, כצאצאית לשלום עליכם. בשנים האחרונות היא נעשתה מרצה מבוקשת, ומוקד עלייה לרגל למוקירי הסופר, שהעניין התרבותי בו רק הולך וגובר עם השנים.

בשנים האחרונות הופיע שפע של תרגומים חדשים מיצירתו של שלום עליכם, בארץ ובארצות הברית. סרט תיעודי על חייו ויצירתו, "צוחק בחשיכה" ("Laughing in the Darkness", 2011, ביים ג'וזף דורמן), מוקרן בימים אלה בארצות הברית וסוקר ב"ניו יורק טיימס". ההצגה המחודשת של "כנר על הגג" - עיבוד בסגנון ברודווי לספרו "טוביה החולב" - זוכה להצלחה בעולם כולו, ועכשיו גם ביפאן. קשה להתעלם מהמעמד ששלום עליכם צובר - איקונה ספרותית ותרבותית שמעבר לזמן ולמקום. יש אומרים שהוא הגיע למעמדו של קפקא. העדות של קאופמן - האדם היחיד עלי אדמות שיש לו זיכרונות חיים מהסופר ומבני ביתו - היא איפוא מרתקת.

קאופמן נולדה ב-1911 בברלין. המאה שלה כמעט חופפת למאה ה-20, למעט העשור הראשון, ופולשת למאה הנוכחית. קשה לדמיין את כל התמורות שהיא ראתה וחוותה: שינויים היסטוריים, תרבותיים, גיאו-פוליטיים, טכנולוגיים, ועוד. ומספר השפות שלהן נחשפה כשנעה ונדה באירופה מוכת המלחמות, עד שהגיעה לחוף מבטחים באמריקה. כשהיא נולדה העולם התנהל בקצב של סוס ועגלה, וכיום היא כותבת אימיילים ומדברת בטלפון נייד. נראה שהיא מוקסמת מהציוד החדיש של דורנו, ומתלהבת במיוחד מטייפ המנהלים הקטן שבידי.

בסלון דירתה בבניין דירות באפר-איסט-סייד, הקירות, השולחנות והכיסאות עמוסים בתמונות, אלבומים ומזכרות. אבל החלל מואר ומודרני והדירה לא קורסת תחת עומס הזיכרונות. במקום בולט ניצבת הגדלה ממוסגרת של תצלום מרשים של סבה יושב, ועל ברכיו ילדה רצינית: תמרה נכדתו הבכורה. לרגליו עומדת נכדתו הצעירה, בלה בת השנתיים, פניה עגולים כפני תינוק, מבטה תם, ציצת שיער לראשה.

כדי לעבור מאמריקה השרויה באבל הזיכרון במלאות עשור למתקפת הטרור ב-2001 לזיכרונות בצבעים חומים של אודסה בתחילת המאה ה-20, נחוצה קפיצה עצומה בזמן. קאופמן עושה את זה באמצעות זיכרון ראשוני שהיא שולפת, הדים ראשונים להכרה, הצליל החם בשפה הרוסית של שמה כשהיתה ילדה קטנה: "בלה, בלוצ'קה", בפי המשפחה. כשהיא הוגה את השם הקסם נוצר ומעלה את ניחוח התקופה.

לסופר שכתב ביידיש, שלום לבית רבינוביץ שכינה את עצמו "שלום עליכם", ולאשתו אולגה, היו שישה ילדים. ב-1911 לליה, השלישית בילדיו, שהתה בברלין עם בעלה, מיכל קויפמן, סטודנט מצטיין לרפואה וגבר יפה תואר, וילדה בת. "מגרמניה אני זוכרת פרויליין (בחורה, המטפלת, ת"ר) ששמה מארי ורחובות יפים. אבל לא הרבה יותר. הייתי בת שלוש כשעזבנו לרוסיה".

בתום הלימודים, המשפחה חוזרת לצור מחצבתה ומשתקעת באודסה שבאוקראינה. באותה תקופה זהו מקום מושבם של רוב הסופרים העבריים והיידיים החשובים, ובהם אחד העם, מנדלי מוכר ספרים, לילינבלום וח"נ ביאליק. אבל שלום עליכם, שנמנה עם מעגל הסופרים המשכילים הללו, גר דווקא בקייב, בירת אוקראינה, ומשם נדד ברחבי אירופה - עם מופעי הקריאה בציבור שערך, או בחיפוש אחר מרפא למחלותיו, ובראשן השחפת. וכיוון שהוא היה מין אב פטריאכלי, ראש משפחה שרצה שכל משפחתו - ה"רפובליקה שלי", כלשונו - תהיה סביבו, גם בלוצ'קה נסעה הרבה כדי לבלות עם סבא וסבתא. ולשם כך, גם המרחק מברלין עד הסנטוריום בז'נווה, שבו הוא התאושש ממחלת השחפת שלו, לא היה גדול מדי.

עוד כתבות בנושא

בילדותה היה סבה שרוי בתנופה של כתיבה, אף כי רוב יצירותיו הגדולות נכתבו כבר: כל סיפורי טביה, רוב סיפורי מנחם מנדל. היא לא היתה מודעת אז למחלתו, אלא רק לפן המואר, השמח של הסופר. "כשנולדתי, סבי כתב להורי: ‘בלה זה יפה באיטלקית. מי ייתן שתגדל להיות יפה ופקחית'", היא מספרת. "בשלוש או ארבע השנים הראשונות לחיי, לסבי, שלום עליכם, כבר היתה השפעה מכרעת: בת דודתי תמרה, המבוגרת ממני בשלוש שנים, ואני, היינו הנכדות היחידות שלו בחייו. הוא אהב אותנו ואהב לבלות אתנו".

תמרה היא בתם של ארנסטינה הקרויה גם טיסיה - בתו הגדולה של שלום עליכם - ושל י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם ומי שערך ותירגם את כתביו לעברית. תמרה מתה לפני שנים רבות. "קראנו לו פאפא", נזכרת קאופמן. "הוא היה מטייל אתנו ברחובות ז'נווה, ידי בידו האחת, וידה של תמרה בידו השנייה. הוא היה אז חולה מאוד בשחפת וחי בסנטוריום. ‘את רואה את ההר הזה?' היה שואל, ‘נתתי אותו לתמרוצ'קה. את רואה את האגם הזה? הכנתי אותו מתנה לבלוצ'קה'. היינו כל כך מאושרות במתנות הנפלאות ההן. רק כאשר גדלתי הבנתי את גדולתו ואת המתנה שהעניק לעולם. המורשת של שלום עליכם היא של אהבה וצחוק - אהבה לאנשים הפשוטים וצחוק מול קשיים ואתגרים".

ידוע שהסופר אהב לכתוב בעמידה, כמו בבית המדרש, ושעבד ללא לאות משעות הבוקר המוקדמות כדי לפרנס את משפחתו. כיצד כל זה נראה מהגובה של פעוטה? "לא היה מאושר ממנו כשנכדתו החזיקה את אצבעו תוך כדי עבודה", היא מספרת. "הוא היה מבקש: תחזיקי לי חזק את האצבע, כדי שאצליח לכתוב טוב יותר.

"ואם את מעריצה את כתביו, את צריכה לדעת שבאיזשהו מובן גם לי יש חלק בסיפורים שלו", היא מוסיפה בחיוך. שלום עליכם אהב מאוד לקרוא בקול לפני קהל מהיצירות שלו ונהג להופיע באולמות. היה לו חוש של שחקן וגם של מחזאי, ובני ביתו נחשפו באופן בלתי אמצעי לפן הזה באישיותו.

קלוגר זולטן / לע"מ

"המשפחה היתה הקהל הראשון שלו", מספרת קאופמן. "כשהיה מסיים סיפור, התלבשנו יפה ונאספנו בסלון. גם הוא היה לובש מחלצות לקראת ההקראה. הו, הוא אהב להתלבש יפה. כולם מדמיינים שהוא נראה כמו אחת הדמויות שלו. אבל בניגוד אליהן, הוא היה גבוה ורזה, בעל מראה אלגנטי: כפתורים מצוחצחים ומיוחדים בז'קט שלו, שרשרת לשעון. הוא בעצם היה די גנדרן, ומלא חיים".

ועם הנכדות הוא אהב במיוחד להשתעשע. "הוא שיחק אתנו במשחקים מצחיקים, כמו ילד. היינו מבלבלים את הערדליים שהאורחים השאירו בכניסה", היא מספרת. ופעם הוא לקח את שתי הנכדות למרפאה של הסבתא, אולגה, שהיתה רופאת שיניים, ניפח את פיהן בצמר גפן והציגן לפניה כחולות מדומות. "סבתי היתה אשה מיוחדת שהלכה ללמוד רפואת שיניים, כי בקייב, רק משפחות שהיה בהן בעל מקצוע קיבלו זכויות. אבל הוא עשה צחוק מכל דבר".

וזיכרון נוסף: יום אחד כשהסב ונכדתו הלכו לטייל ליד הנהר, הם ראו קוף על ענף של עץ. "פאפא גילגל נייר למעין כוס, מילא אותה במי הנהר הגיש לקוף - אך לשווא", נזכרת קאופמן. "'קוף מפונק', קרא הסב. ומילא את הכוס בעצמו כמה פעמים, ושתה. רק מאוחר יותר הבנתי שהצמא המוגבר הוא אחד התסמינים למחלתו. פעם הוא כתב לאמי: ‘עכשיו אני יודע שלא אמות מרעב. אמות מצמא'. זו היתה הדרך שלו להתמודד עם המחלה חשוכת המרפא. אם אתה מתלוצץ, אתה לא יכול לחוש בכאב".

עם פרוץ מלחמת העולם ב-1914 לא יכלה עוד המשפחה החמה לגונן מפני הסערות בחוץ. "היינו באחד הביקורים אצל פאפא בגרמניה, אני ובת דודתי, בבית יפה שבו בישלו ארוחות טובות. היינו יוצאים אתו החוצה לשחק באתים ומגרפות בגינה. אבל כשפרצה המלחמה האידיליה התפוגגה. רוסיה וגרמניה היו לפתע אויבות". בני המשפחה הרוסית נהפכו באחת לפליטי מלחמה. "הגענו כולם לתחנת הרכבת ובבת אחת המשפחה נפוצה לכל עבר", היא נזכרת בכאב.

היא והוריה חזרו לאודסה, ואילו שלום עליכם עם אשתו, עם בתו הצעירה ובעלה, ועם מישה בנו הצעיר, חיפשו מוצא מאירופה והמשיכו לקופנהאגן - שהיתה הנמל האחרון שאפשר היה להפליג דרכו. הסב הצליח לצאת ברגע האחרון לארצות הברית. אבל אז הנמל נסגר ובני המשפחה האחרים נתקעו בעיר. כעבור כמה ימים התקבלה הודעה שמישה, בן 25, מת. זו היתה מכה קשה לשלום עליכם, שקיבל את הבשורה הרחק ממשפחתו. "ללא ספק, מות מישה החיש את מותו", קאופמן אומרת.

קאופמן שולפת את פניני הזיכרון שלה בחפץ לב. אין צורך לאבק אותם, הזיכרונות חיים במחשבותיה. עכשיו נפתחים גם האלבומים. הנה היא בתצלום ישן, ילדה כבת ארבע-חמש עם שתי בובות גדולות. פני פורצלן לילדה ולבובות גם יחד. באחד ממכתביו מאמריקה שלום עליכם אף שולח ד"ש לבובות. הוא כתב בכל יום ולכל אחת ואחד מבני המשפחה מכתבים משעשעים ושופעי חום. "הריני כותב לך בזאת שאני אוהב אותך מאוד! סבא שלום עליכם. אמריקה". את המכתב הוא כותב במיוחד בעבורה, ילדה שלא יודעת עדיין לקרוא.

ובמכתב לתמרה הוא כותב: "מסרי פריסת שלום לגברת בלה קויפמן. אמרי לה שהיא כותבת בדיוק כמו תרנגול על החול. אני מנשק אתכן וחושב: מתי כבר יהיה קיץ?" במכתב להוריה מ-2 בספטמבר 1915 הוא מוסיף: "נ"ב לבלוצ'קה: עכשיו אני כותב לך ומבקש שתגדלי מהר ככל האפשר ותלמדי כבר לכתוב לי מכתבים. וכדי שתגדלי, עלייך לשתות הרבה חלב, לאכול מרק וירקות וכמה שפחות סוכריות. דרישת שלום לבובות שלך".

והיא גדלה מהר.

בנוף המרטיט של יער על חוף הים השחור נמצא בית הקיץ, הדאצ'ה של הקאופמנים. קיץ אחד, כשבלה ישבה שם עם שתי בובותיה מכל צד, נכנס לבית איש צעיר, וחייך אליה. זה היה חיים נחמן ביאליק. בפעם אחרת התעניין המשורר בכתב ידה, התכופף אליה ואמר: "את תהיי סופרת". ביאליק היה בין היחידים שהאמינו ותמכו בשלום עליכם, כשסופרים אחרים האשימו אותו בכתיבה פשטנית שנועדה לבדח.

באותן שנים היה ביאליק תושב אודסה, והדאצ'ה שלו היתה בשכנות למשפחתה של קאופמן. "אהבתי אותו ואת ראשו הקירח", היא אומרת. "ראינו אותו כל הזמן בביתנו". לדבריה, היא גם העניקה השראה לשיר "שתיים בובותיים" שכתב ביאליק ב-1916.

עדות לקירבה בין המשפחות אפשר למצוא גם במכתב של שלום עליכם מניו יורק: "תנשק נא אפוא בלוצקה לביאליק בשמי לכבוד יובלו. חבל יהיה אם לא תדע בלוצקה עברית במידה מספקת לקרוא במקור את המשורר הדגול שלנו! נשיקות חמות לשלושתכם".

אבל בלה לא למדה לדבר אפילו יידיש, רק רוסית. "אנשים שואלים איך זה יכול להיות שבמשפחתו של הסופר היידי הגדול שלום עליכם לא דיברו יידיש?" שואלת קאופמן. "זה פשוט. הבנו יידיש אבל דיברנו רוסית. אף פעם לא גרנו בשטעטל, אלא רק בערים גדולות".

ויום אחד, במאי 1916, הגיעה לדאצ'ה טלגרמה שבישרה רעות: "פאפא מאד חולה", נכתב בה. "הורי כבר הבינו", נזכרת קאופמן. לדבריה, "באותו יום ביאליק נכנס עם עיתון שבו היתה הצוואה של שלום עליכם". בצוואה ביקש הסופר שבכל יום שנה יתאספו בני המשפחה וחברים ויקראו משהו מספריו. ובאמת, בכל יורצייט, יום השנה למותו, מספרת קאופמן, מתקיים אירוע לזכרו בבית כנסת ובו מקריאים או מציגים את כתביו.

להלוויה של שלום עליכם בניו יורק הגיעו 600 אלף יהודים. "ההלוויה היתה אדירה", אומר פרופ' דן מירון, "והיא סימנה נקודת מפנה ביחס של הציבוריות האמריקאית למהגרים מאירופה, שעד אז התייחסו אליהם בזלזול נורא. הפוליטיקאים ראו שיש כאן ציבור שיכול להיות משמעותי בבחירות".

מירון, חוקר ספרות ומי שתירגם לאחרונה לעברית כמה מספריו של שלום עליכם, אומר כי ההפתעה ממספר המשתתפים הגדול בהלוויה היתה גדולה גם משום שבקרב האינטליגנציה היידישיסטית לא אהבו את שלום עליכם והסתכלו עליו מגבוה. "הוא סימל משהו עממי ששייך לעיירה, משהו שרצו לשכוח". לדבריו, מי שהגיעו היו המוני העם שאהבו אותו.

מתן חרמוני, חוקר ספרות התקופה, המככבת גם בספרו "היברו פאבלישינג קומפני" (כנרת), אומר: "ההמונים באו להלוויה שלו בגלל מה שהוא סימל. הוא היה ידוע כדובר שלהם, המדובב של העם. הוא עיצב הוויית חיים שהם היו רוצים להתרפק עליה, אבל ההמונים לא באמת קראו את ספריו - ולכן שלום עליכם לא נהפך להצלחה כלכלית. בשנים הללו קראו רק ‘שונד', אותם רומנים סנסציוניים שהוא יצא נגדם. ואילו הספרות שלו נחשבה לגבוהת מצח. זו היתה אכזבה בשבילו".

נראה ששלום עליכם הכיל את כל האפשרויות של היות יהודי בתחילת המאה ה-20: המתבולל, המהגר, הציוני. מכל האפשרויות, ההגירה לאמריקה היתה בעיניו את האפשרות הטובה ביותר. פעמיים הוא הגיע אליה בתקווה להצליח, ב-1906 הגיע כגיבור אך מחזותיו לא הצליחו והוא חזר עם הזנב בין הרגליים לאירופה, וב-1914 הגיע שוב באין ברירה, חולה ורצוץ. "יום אחד יציגו כאן את מחזותי אבל אני לא אראה זאת", כתב לאשתו באחד ממכתביו היותר מלנכוליים.

נכדתו היא זו שהגשימה את משאלת הלב שלו כשנהפכה לסיפור הצלחה אמריקאי. אבל לפני כן היא עוד היתה צריכה לעבור את המהפכה הרוסית הבולשוויקית. ב-1917 העולם של קאופמן הזדעזע בפעם השנייה. "מתים התגוללו ברחובות", היא מספרת, "סבלנו חרפת רעב, היה פחד אמיתי: קולגות של אבי נשלחו למאסר.

"היינו אויבי המשטר", היא ממשיכה, "כי היינו בורגנים. היה לנו בית רחב ידיים, מטפלת. יום אחד טיילתי עם העגלה של אחי ליד הבית. הייתי בת 9. והנה צעדו לכיווני שתי נשים גדולות לבושות בז'קט עור גברי. קראנו להן אז ‘הנשים החדשות'. הן שלפו את אחי התינוק מהעגלה, אמרו ‘גם לנו יש תינוקות' והתסתלקו משם עם העגלה. זה היה השיעור שלי בקומוניזם".

ב-1923 עקרה המשפחה למוסקווה בניסיון לקבל שם אשרת יציאה לארצות הברית. "אמי הגיעה בדרך לא דרך לשר התרבות, ואמרה לו שהיא הבת של שלום עליכם. האנטישמיות היתה אז בשיאה, אבל השם של סבי עדיין פתח דלתות. ממוסקווה שלחו אותנו ברכבת פרטית לריגה. ובריגה עלינו על האוניה. הייתי בת 12, ילדה צנומה ללא מלה אנגלית", מספרת קאופמן.הם הגיעו הישר לברונקס, לביתה רחב הידיים של סבתא אולגה. שם חיו כשנה, ולאחר מכן, כשאביה קיבל רישיון לעסוק ברפואה, עברה המשפחה לגור בניוארק. "בהזדמנות הראשונה, אחרי שסיימתי את התיכון, ברחתי למנהטן", היא אומרת. קאופמן למדה ספרות אנגלית בהנטר קולג' וסיימה בהצטיינות. אחרי הלימודים, חברה ביקשה ממנה למלא מקום בגן ילדים, וכך נקלעה להוראה.

מרגש לשמוע את קאופמן מדברת על המקצוע. "בפעם הראשונה בחיי עמדתי מול העיניים הללו, המסתכלות בי בציפייה, ממתינות שאעניק להם משהו. משהו חשוב, משהו שייזכר", היא נזכרת. "זה היה רגע מכונן, ומעולם לא שכחתי את ההרגשה הזאת". סיפור סינדרלה של נכדת שלום עליכם התחיל אחרי כמה שנים, כשנישואיה התרופפו והיא הרגישה שהיא "עולה על גדותיה" , כדבריה. כמורה לאנגלית היא שלחה מדי פעם סיפורים קצרים למגזינים ואף פירסמה אחדים מהם במגזין "אסקוויר". לשם כך גם החליפה את שמה מבלה קויפמן לבל קאופמן.

עורכת צעירה התרשמה מהסיפור הקצר ששלחה - על מורה אידיאליסטית הנאבקת בביורוקרטיה ובאדמיניסטרציה של מערכת החינוך - וביקשה להפוך אותו לרומן. קאופמן סירבה בהתחלה, ואולם המקדמה שהוצעה לה - סכום אגדי באותם ימים - שיכנעה אותה. "אלו היו זמנים קשים בשבילי", היא אומרת, "בדיוק עזבתי את בעלי, הילדים שלי גדלו והיו אוטוטו בקולג', ואמי גססה ממחלה בבית החולים. ובעצם, לראשונה הייתי לבד".

למרבה המזל, היא השתמשה בדמי המקדמה שניתנה לה, "ואז הייתי מוכרחה לשבת ולכתוב את הספר", היא צוחקת. לרגע לא האמינה שמישהו יתעניין בספרה, "במעלה המדרגות היורדות", אבל שבעה מיליון בני אדם רכשו אותו. "נראה שהצלחתי לעלות על עצב חשוף ולגעת באנשים", היא אומרת. הסיפור הבדיוני מתבסס על חייה כמורה בתיכון במנהטן. "המנהלת שם תפסה אותי פעם יורדת במדרגות הלא נכונות. איזה פשע. בבית ספר לא היו מעליות וכדי שהילדים לא ייתקלו זה בזה, הפרידו בין העולים ליורדים".

היא כתבה ספר נוסף, "אהבה וכו'", והמשיכה לפרסם סיפורים קצרים. ואז, כשהיתה בת 60, היא פגשה את מי שיהיה בעלה השני. "נפגשנו במסיבה. גבר שאתו דיברתי היה צריך לעזוב ושאל: ‘בפעם הבאה שאני בניו יורק, אפשר להזמין אותך לארוחת ערב?' ופתאום גבר אחר שישב לידו שאל: ‘ואני יכול להזמין אותך לארוחת ערב?' אמרתי לו: ‘בשבילך אני מוכנה לבשל'. ומיד חשבתי: ‘מה אמרתי? הרי אני לא יודעת לבשל'. בסוף השבוא הבא הוא בא לדירתי עם יין והכין את הסטייקים שקניתי".

מאז הם חיים ביחד באושר ועושר. מר גלוק הוא בן 93 ("הוא אוהב נשים מבוגרות ממנו", היא צוחקת), הולך בכל יום למשרד. הוא מנהל את קרן שלום עליכם יחד עם אשתו, וגם נחשב למומחה לסין. קאופמן אומרת שהיא רוצה להתיישב יום אחד, ולכתוב את זיכרונותיה. מחשבות על מוות אינן יאות לה. "אני מודעת לזמני הקצוב", היא אומרת אחרי הרהור. "ולכן אני רוצה לעסוק רק בדברים החשובים לי: לבלות עם משפחתי וחברי וגם לכתוב". היא לא ויתרה על הריקוד. היא כבר לא עושה זאת בברים העשנים של "אודסה הקטנה", מפאת תלאות הגוף, אבל גם בסטודיו נעים באפר-איסט-סייד אפשר לרקוד פסדובלה.

מהסרט החדש על שלום עליכם, שבו היא מרואיינת, היא נהנתה מאוד. "איך הוא הצליח לעשות אותי כל כך יפה?" היא שואלת. ועל הפופולריות הגואה של סבה היא אומרת: "פשוט אנשים אוהבים אותו, יש לו את הגאונות הזאת".

בשנות ה-50 הפסיק שלום עליכם לעניין את צאצאי היהודים, שהתבססו באמריקה והתבוללו. "המורשת של שלום עליכם נדמתה כאבודה עד כדי כך שהמשפחה מכרה את הזכויות של 'טוביה', שעל פיו יצרו את 'כנר על הגג', בפרוטות", מספר פרופ' אברהם נוברשטרן, מנהל בית שלום עליכם בתל אביב ומרצה בחוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים. ההצגה היתה להצלחה. "ב-1964 הלכנו לראות את המחזה", אומרת קאופמן, "אמא שלי אמרה לי כל הזמן: 'זה לא פאפא'. הם הפכו את הטקסט שלו למיוזיקל אמריקאי עשוי היטב. אבל הוא תמיד רצה בזה". שלום עליכם נשאר כנראה בזרמים התת-קרקעיים של התודעה אצל יהודי אמריקה, וההצגה "החזירה את הנוסטלגיה ליהדות הדור השני", כדברי נוברשטרן.

נשאר רענן

אבל נדמה שיש משהו חברתי עמוק בהתלהבות המחודשת בשלום עליכם. אהרון לנסקי, מנהל ספריית היידיש הגדולה באמהרסט במסצ'וסטס, אומר שכשההצגה עלתה, הוא היה בן 15 ו"זו היתה התרגשות גדולה. לנו, בני הדור השני, היה נתק מההיסטוריה. סבי וסבתי דיברו במבטא יידי ולא היה לי מושג מאיפה הם באו. פתאום היה לי מושג".

הגלים האלה בפופולריות של שלום עליכם רק מלמדים על כוח ההישרדות של הסופר, טוען דן מירון, הסבור כי "כל תקופה מוצאת בו פן אחר שמדבר אל נפשה. מכל הסופרים הבולטים של התקופה", מוסיף מירון, "הוא השורד היחיד. הוא פרץ גבולות מבלי שיעשו לו טובות תרבותיות ולאומיות. קוראים אותו ביפאן, מציגים אותו שם והוא מתורגם לכל השפות. הוא הסופר החי. בשנות ה-30 התחרה בו שלום אש. אחר כך בשביס זינגר. אבל ככל שהזמן עובר ברור שלשלום עליכם יש תכונות המשמרות אותו רענן, פתוח ונגיש לקוראים מסוגים שונים. לכן הוא נהפך לדמות איקונית".

לדברי מירון, כל הסופרים היידישיסטים עסקו בנושאי אותה תקופה: עיירה, אנשים, מצב פוליטי, העוני הנורא, הכלכלה האיומה, החדר. "אבל שלום עליכם הוא היחיד ששיחרר את הסיפר מהעומס האידיאולוגי והשיפוטי והביא אותו למקום אנושי בסיסי. זה מה שהופך אותו למודרני. הוא לא נתן תשובות. להיות סופר זה מחייב. תבקר את הכלכלה, תמליץ על עבודת אדמה, על אורבניזציה. תהיה ציוני. תגיד שצריך לעזוב את הגולה. אבל באקט גאוני, ביצירות המופת של שלום עליכם הוא הגיע לאי-שיפוט".

לפי מירון, הוא הגיע לכך בעזרת טכניקת המונולוג. "הגיבורים מכשילים את עצמם, סותרים את עצמם, עוקפים. כמו טביה. וכשקוראים את ההצדקות שלהם, נהנים מהחן והיופי שלהן. הוא לוזר גמור, כולם אוהבים אותו".

מתן חרמוני טוען ששלום עליכם הבין את הד-נ-א של התרבות הפופולרית, וזה מסביר חלק מההישרדות שלו. "בעיניו, ספרות היא לא איזה היכל קודש, שצריך לתת בה דין וחשבון של האומה, אלא יש בה פן בידורי. וצריך להסתכל על הדברים משם, ואז לומר את הדברים הנוקבים ביותר".

"ביצירות הגדולות, הספרות היא אוזן ולא אצבע. אוזן שקולטת ומשחזרת את העולם האמיתי", מוסיף מירון. "ביצירתו של שלום עליכם יש שפע של קולות, אבל שפע הוא גם בלבול. ושלום עליכם הוא גם אמן בתיאור חוסר ההתמצאות בעולם מהיר ומשתנה, וזה מה שהופך אותו למתאים לתקופתנו. בעידן שלנו", מטעים מירון, "המציאות נראית חסרת כיוון ברור, ואנחנו מרגישים עצמנו בתוך מערבולת. שפת הסימנים השתנתה, שפת המחשב כובשת כל פינה, והצעירים נמצאים כאילו בעולם אחר. לכן, הבלבול שמתאר שלום עליכם מדבר אל האדם בן זמננו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו