טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

5 משוררים ותיקים, 5 צעירים ו-5 שירים

חמישה משוררים ותיקים וידועים בחרו חמישה משוררים צעירים ומבטיחים בעיניהם, צירפו שיר מייצג של כל אחד מהם - וכתבו עליו. פרויקט מיוחד

תגובות

נופל לא פתור בין עבר להווה

ארז ביטון על השיר "אבי" של אלמוג בהר

לדבר על השיר "אבי" של אלמוג בהר זה לדבר על דמות האב שהיא לרוב קשה, מסוקסת, לא מנוחמת, עומדת בתווך של מסורות, ונופלת לא פתורה בין עבר להווה. היחס המורכב כלפי דמות האב בא לביטוי לא מעט בשירה העברית.

בשיר של אלמוג בהר הבן מבקש להזדהות עם האב בכל מאודו, אבל פער הדורות מציב את הבן כחסר עשייה, כתלוש, כשעיקר הווייתו במלים, במתן ביטוי לזיכרון לעומת האב הנגר, עושה השולחנות המוחשיים כל כך, הקיימים כל כך. הבן המשווע להידמות לאב מוצא בכל זאת בעצמו תווי היכר מפניו של האב "אז מצאתי מפני בפניך".

בשיר זה מתגלה אלמוג כבעל אומץ נדיר להציב קרעי זהות, התרחשויות פנימיות מנוגדות לכאורה, מסורות נעלמות, ומהומות פנימיות גם כשאין להן מענה: "אני הייתי ילד האומר מילתו הראשונה בארמית: אבבא, ואתה באיזו שפה אמרת מילה ראשונה? דנית או גרמנית?"

דודו בכר

עצם הצגת התהיות מהווה סוג של מרפא. יסוד כוחו של אלמוג הינו יכולת האהבה וההכלה של האחר. האב אשר המתין לבן הופך להיות נשוא ההמתנה של הבן עצמו, המתנה המכילה בתוכה את תמצית הגעגועים שאין להם פתרון: "אתה מחכה אחרי בקופת-חולים או מחוץ לחוג או במכונית מחוץ לביתו של חבר, ומספר לי אחר-כך כי הורות היא רובה המתנה, כבר אז בבית-החולים המתנת לצאתי. ומאז גם אני למדתי אחריך להמתין".

אין ספק שאלמוג מפתיע בנוכחות שלו בשיר הזה, כמו בשירתו בכלל, כתופעה רעננה שאין להתעלם ממנה. הוא מכיל בתוכו שלל התייחסויות אישיות, תרבותיות וכלליות. לפני הכל, אלמוג נושא ונותן עם עצמו ברמה הבסיסית ביותר בשאלת הגבולות של העצמי, של האני, ביחסי הגומלין בין פנים לחוץ.

אלמוג בהר מציע התייחסות למסורות שנתפשו בשירה העברית כאנכרוניסטיות. בלי היסוס הוא נזקק לשירתו של יהודה הלוי, לפיוטים מבתי הכנסת, למפגש חריף עם השפה הערבית - למרות הידיעה של הקושי הפוליטי להזדהות עם שפה נטולת רשות קיום בהוויה ישראלית נורמטיבית. בשיר "אבי" אלמוג, כמו בשירים אחרים שלו, מוליד את עצמו, מצמיח את עצמו ולבסוף הוא מציע את עצמו לקוראי השירה כמו גם לכותביה כמענה פואטי חי בעל משמעות, וגם אם לא יסכימו אתו, אלמוג מהווה אתגר, גירוי ונקודת מוצא לדיון שירי פוליטי, חברתי ותרבותי בעל משמעות גדולה בהוויה מסוכסכת וחסרת מנהיגות. תודה לאלמוג שהגיח אל השירה העברית באהבה גדולה וביופי רב.

השיר "אבי" התפרסם בספר "חוט מושך מן הלשון", שהופיע בהוצאת עם עובד.

אבי

"חספוס ידיו שכל היום

היו מתעיפות להפ עצים

לשלחנות"

אלי אליהו, "התעקשות"

 

הרבה שלחנות יצרו ידיו. והרבה שלחנות

לא קרסו תחת ידי למרות המילים הרבות

והמבזבזות שהעמסתי עליהם, חלקם מעשי ידיו.

יאמרו עלי: בנו של נגר, נכדו של גנן,

נינו של מתקן שטיחים, והוא מה?

רק זה המספר אודות הנגר, אודות הגנן

אודות מתקן השטיחים? האין בו דבר-מה נוסף

מלבד אבותיו? מלבד ספוריהם וזכרונותיו?

אני זוכר, אתה הול מאחורי אמא מרחק מדוד

במדרחוב של נתניה, אני כנראה מאחוריכם

והים כתמיד לא רחוק. אני זוכר, אני הול

ברחוב של עיר אחרת, גם כן מאחורי, ופתאם

בהשתקפותי בחלונות הראוה אני מוצא בפני

מפני. אני זוכר, אתה מחכה אחרי בקפת-חולים

או מחוץ לחוג או במכונית מחוץ לביתו של חבר,

דודו בכר

ומספר לי אחר-כ כי הורת היא רבה המתנה,

כבר אז בבית-החולים המתנת לצאתי ומאז

גם אני למדתי אחרי להמתין, לאוטובוס

לתוצאות בדיקה, עדין לא זוכר המתנתי

לבניבתי. אני הייתי ילד האומר מלתו הראשונה

בארמית: אבא ואתה באיזו שפה אמרת מלה ראשונה?

דנית או גרמנית? אבא או אמא? אתה היית בן

האומר את מלותיו האחרונות להוריו בשפת הבכי,

בשפת גדול הזיפים, ועוד קדם לכן שוב בשפת ההמתנה.

בזקנתם החליפו ההורים את הילדים, בישיבת עמם

בקפת-חולים עד קריאת האחות, בהגשת יד לפני המדרגות

עד שיענו לה, ובסוף ביציאה מבית-הקברות,

עם ההמתנה הבלת-נגמרת לשובם.

ארז ביטון נולד ב-1942 באלג'יריה ועלה לארץ ב-1948. החל לפרסם שירים בשנות ה-70 בהוצאת עקד. ביטון הדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות ה-40 למדינת ישראל. ספרו האחרון, "תמביסרת ציפור מרוקאית", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2009.

אלמוג בהר יליד 1978. משורר, סופר, חוקר תרבות ומבקר ספרות ישראלי. בשנת 2010 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ספר שיריו הראשון, "צמאון בארות", יצא לאור בשנת 2008 בהוצאת "עם עובד" ומפעל קסת לספרות ביכורים. מאז פירסם ספר סיפורים ("אנא מן אל-יהוד", בבל 2008), ספר שירה נוסף ("חוט מושך מן הלשון", עם עובד 2009) ורומן ("צ'חלה וחזקל", כתר 2010).

הכוחות הדקים של רוח האדם

חדוה הרכבי על השיר "אם האדם הוא רוח" של הילה להב

שירה היא שפה שלא דומה. שנוצרת בחשאי. לפעמים בהיסח הדעת. לא תמיד יודעת מה פשר הדברים שהיא אומרת. גם אין לה צורך לפענח את עצמה. שירה היא תמיד שפה של דמות - הדמות האחרת? - שיש לה קול ונוכחות משל עצמה. היגיון משל עצמה: היגיון של דמיון. של אינטואיציה. משום כך גם אין לי צורך ‘להבין' שיר. כפי שאין לי צורך להבין את שפת הקוביות, או את שפת ארבע רוחות השמים. "אם האדם הוא רוח" הוא שיר שנוצר מחידת הרוח האנושית. שיר שהוא דיבור. סמכותו, האינטנסיביות, הנחישות, הנחרצות, מטלטלים את הכוחות הדקים, האינטימיים, המסוכסכים, שמהם עשויה רוח האדם. האדם הופך לכל יכול. בידיו ‘המפתח' לתעלומת הזמן: יאסוף אותו אל תוך כפיו, יאחז, יעשה בו כאוות נפשו, ירכב על הזמן, לא ירכב, יעצור את הזמן, לא יעצור, ישלוט בכל שיגיונות הזמן שחולף. הזמן שנשאר. שנגמר. שמתעתע. והאדם - ברצותו, ייהפך לרוח, שפירושו, להיות מופשט. להיות ריבון. להיות לעולמי-עולמים. להיות איננו. להיו משמעות. להיות רוח שמעבירה ציפורים ממקום למקום. להיות רוח שמנפנפת את החיים. שירתה של להב נדברת בעדינות ובפשטות אצילית. לפעמים דימוי קטן בשיר נראה כהתפוצצות בזעיר אנפין. לפעמים המוסיקה היא הריבון של השיר, היא הקובעת את המלים ואת הגורל ואת מה שנותן את החיים לשיר. שירתה מחוללת בי סוג של קרבה, זיקה, אסירות תודה. שיריה - אתם אני עוזבת הכל. אתם אני צפה. ואפילו שיריה מאופקים, זה איפוק שצופן פראות של משורר חכם, בלי גינונים, בלי צורך שמישהו יבין אותם, ייקח אותם אליו הביתה לנוח לידם.

כשאנו מתוודעים לשירתו של משורר לעולם לא נדע מהו הדבר האמיתי שפועל עלינו בשצף קצף כזה, שכל כך משפיע עלינו, שוטף אותנו, גורם לנו לקוד קידה, להרגיש גאולה. והגאולה הזו עושה אותנו חופשיים. אני מתכוונת ממש חופשיים. כל שיר הוא התרחשות חריפה. הוא מצב. הוא צעקה. הוא שתיקה. הוא פורענות. מעין הרעשה פתאומית שאין לה מידה, שמפוררת את המציאות, זו שרק לפני רגע היתה אדמה יציבה, שטיח מיסטי. וכשבא הרגע, וכל המציאות מאבדת את עצמה באוקיינוס של חושך, מהמקום הזה מגיעים החלומות. הגעגועים. האופטימיות. האומץ להיות אדם אמיתי.

השיר "אם האדם הוא רוח" לקוח מספרה הראשון של הילה להב, שיראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

אם האדם הוא רוח

אם האדם הוא רוח האדם קרא לי

הוריקן, ואם תמצא לחות ואין-רוח

אספר ל שפסעתי על פני הים

ואספתי מלח וחול; שרכבתי על הזמן ושוב לא ארכב

 

אני יודעת שלא אעצור בי מלומר: ורחפתי על פני המים

(גם הכזב הוא רוח)

ואלאט ל חרש, כלילד שנרדם:

אני רוח אני רוח

אל תראני שאני אדם

חדוה הרכבי משוררת וציירת. נולדה ב-1941 בקיבוץ דגניה ב', ולמדה בבצלאל. את שיריה הראשונים פירסמה לאה גולדברג בעיתון "על המשמר" והיא אף ליוותה את פרסום ספר שיריה הראשון. הרכבי פירסמה את ספרה הראשון בתחילת שנות ה-70 וזכתה בפרסים שונים, ביניהם פרס רחל נוימן, פרס ע"ש ואלנרוד, פעמיים בפרס היצירה של קרן ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, ובפרס יהודה עמיחי לשירה העברית בשנת 2010. ספרה האחרון, "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2009.

הילה להב נולדה ב-1985 בזיכרון יעקב. היא חליליתנית, ולומדת היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם היא גם מתגוררת. להב החלה לפרסם את שיריה בכתב העת "מטעם". בשנת 2007 זכתה במקום השני בתחרות ע"ש הרי הרשון, ובציון לשבח בתחרות שירה ע"ש רחל נגב מטעם האוניברסיטה העברית. בימים אלה היא מכינה לפרסום את ספרה הראשון, שיראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בשלות והבנות עדינות

ישראל אלירז על השיר של אלכס בן ארי

כל ספר שירה אמיתי ממציא את עצמו ומבקש מאתנו לשכוח כל מה שקדם לו ולקרוא אותו כמי "שממציא את הכתב". בתוך המציאות הישראלית שאינה חדלה להרעיש, לפטפט עצמה לדעת, פתאום נפל לידי ספר דק (27 שירים) המבקש "להרחיק את הבדידות" ולומר לי, והוא מצליח בכך, "אנחנו עוסקים בדבר החשוב ביותר בעולם".

מה היה עושה אלכס בן ארי לולא האמין בכל זה. ואמונה זו מביאה אותו, בחדרו, "להחריש", שפירושו: ‘מרשרשים בניירותי/ גוזרים ומדביקים מלים/ בהמולה ילדותית".

ספרו של אלכס, שהוא ספרו הראשון, בשל כמו פרי מתוק הנכון להיבלע כמות שהוא. שקיפות השירים, שרובם בגודל הנכון המאפשר קריאה והאזנה באותה שעה, פותחת לנו הבנות עדינות. הוא לא שוכח להיות מספיק "מופשט" ומספיק "קונקרטי". יש צניעות אמיתית של לשון, מבע ורגש.

ספר שירה אמיתי הוא תמיד ספר אהבה. "ימים סמויים" הוא תמים עד כאב והלשון מבקשת להעלות לו ארוכה. הוא יודע, משום שהוא מאוהב, שאין "חפצי הבית חורשים רעה", וכו'.

כן, יש בית ובבית חדר ובחדר אשה שמחבקת אותו מאחור ושמה ראשה על גבו ואומרת: באתי. ויש בספר עוד דברים מענגים וחכמים ומדויקים וכמה שירי זיכרון למשוררת צעירה שמתה (אלישבע גרינבאום) והכל מיידי מאוד, שקט, רוטט.

ואתה רוצה לומר לאלכס: זכור את הרגעים האלה של ספר ראשון, לשם לא תגיע עוד לעולם, וגם אין צורך שתגיע. אני מחכה לספרו הבא.

השיר לקוח מן הספר "ימים סמויים", הוצאת כרמל, 2008

הזכר בדברים הרבה.

אחר כ שכח את כלם.

אחר כ הזכר בה.

אחר כ שכח אותה.

אז קום. התרחק משלחנ.

לך בבית כפי שלא הלכת בו מעולם.

ישראל אלירז משורר, מתרגם, סופר ומחזאי, נולד ב-1936 בירושלים. זכה בפרס ראש הממשלה ובפרס ביאליק ב-2008. ספריו הראשונים, שיצאו לאור בשנות ה-60, היו קובצי סיפורים ומחזות. אל השירה הגיע רק בשנות ה-80. ספרו האחרון, "ליד המים / אגסים", יצא השנה בהוצאת קשב לשירה.

אלכס בן ארי משורר, עורך ומתרגם. נולד ב-1973 בברית המועצות ועלה ארצה בגיל שלוש. בן-ארי הוא בוגר החוג למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן, וכן בוגר כיתת השירה השלישית של הליקון (1996). ספר שיריו "ימים סמויים", שיצא בהוצאת כרמל, בשיתוף עם מפעל קסת לספרות ביכורים, צוין לשבח בפסטיבל השירה של מטולה לשנת 2008. הוא נשוי למשוררת אורית גידלי ואב לשלושה.

נדיבות של ירח

מאיה בז'רנו על השיר "ירח" של ליבנה כץ

כשקראנו את השיר של ליבנה בסדנא הוא הילך עלינו מיד קסם, וזאת חרף נושאו השגור למדי - הירח ואני. בלשון לירית עדינה ובהירה מאוד פורש השיר ומתאר מפגש אינטימי שחוזר על עצמו מדי לילה, ובכל זאת הזוי, בין גרם שמיימי מרוחק ומוכר לבין הדמות המתבוננת בו ונוגעת בו, ומה שמתרחש ביניהם רחוק מיחסים רגילים ושגורים.

זו איננה הבעת פליאה של מתבוננת המודעת למרחק בינה לירח וגם לא רגש של כמיהה אליו, ההיפך - השיר נמצא במקום אחר, מורכב ולא צפוי לחלוטין. אווירת הקסם הפלאית מחליקה חרישית כקרן אור ענוגה בתנועה של הענקה ונתינה, נגיעה של מערכת יחסים רגשית קרובה מאוד, החוזרת כל לילה ואיננה שכיחה. ישנה הרגשה כי ליחסים הללו בין המשוררת לירח יש עבר ואנו נחשפים לרגע אחד של חסד.

אני נזכרת באגדה על הנסיכה שחשקה בירח וציוותה שיביאו לה אותו. אבל כאן בשיר קורה משהו הפוך ממה שמתרחש באותו סיפור אגדה. כנגד הרצון לשלוט על גרמי השמים, הירח במקרה זה, עולה רגש אחר: הכרת תודה עמוקה מול מחווה יוצא דופן - הירח הוא זה שכורע לעבר הדמות הנשית האנושית, וגורע עצמו למענה במחוות אהבה. כלומר יש כאן הכרה בפער העצום שבין דמות אנושית לגרם שמיימי רחוק וקרוב כאחד, ולכן באה שורה כמו: "ואני איני מוצאת מקום בתוך עניי הצר/ למחוות אהבה כה רחבה מנשוא/ מחזירה את הזוהר לשולח". מצלול יפה של המלים אני, איני, עניי. כמובן גם האנשת הירח מעלה תחושה של תום ואמונה.

השיר כתוב באופן פשוט וציורי ואפשר לראות את נושאו, הירח, כדימוי מטאפורי של יישות הורית, ישות נדיבה, קרן שפע שמימית שהאדם עומד מולה, במקרה זה המשוררת, במצב של עוני וחסר כמצוטט. המשמעות הקיומית בחלק זה של השיר היא מוגבלות התפישה האנושית מול גדולת היקום ושיפעתו, ומאידך לא זרות ופחד עולים בו כי אם ענווה לצד תום.

חלקו השני של השיר עניינו הוא אבלו של הירח. בטבעיות ופשטות מקבל הירח איכויות אנושיות, כעין פרוייקציה של האדם המתבונן השרוי באבל ועצבות, אבל מגיע לשלמות לאחר התמלאות באור המוחזר לו מידיה של הדמות האנושית, וכך ההרמוניה מושגת בין האנושי ללא אנושי האחר.

ירח

הירח גורע מבשרו הלבן פלחים

ובכל לילה מגיש לי פלח

על מגש של אור.

ואני איני מוצאת מקום בתו עניי הצר

למחות אהבה כה רחבה מנשא,

מחזירה את הזהר לשולח.

 

והירח, תלוי בשתיקה

מכנס אליו שבריו,

החזר האור מלבין פניו

ואבל רב

ממלאו

לשלמות עגלה

מאיה בז'רנו נולדה ב-1949 בישראל. ספר שיריה הראשון, "בת יענה", יצא בשנת 1978. מאז ועד היום פירסמה כ-15 ספרי שירה, האחרון שבהם הוא "גרגרים", שיצא בהוצאת קשב לשירה בשנת 2010. בז'רנו זכתה בפרס ברנשטיין על ספרה "רצף השירים", בפרס ראש הממשלה לספרות על הספר "מזמורי איוב" ובפרס ביאליק על יצירתה. כיום עובדת בז'רנו בספריית בית אריאלה בתל אביב, ומעבירה סדנאות. מתגוררת בתל אביב ואם לבת.

ליבנה כץ נולדה ומתגוררת בחיפה, פסיכולוגית קלינית העוסקת בכתיבת שירה ובאמנות פלסטית במקביל לעבודתה. שיריה ראו אור בכתבי העת "שבו", "הליקון" ו"עיין ערך שירה", וכן באתרי אינטרנט ספרותיים. השתתפה בפסטיבל השירה "שער" הבינלאומי העשירי ב-2010. למדה כתיבה יוצרת במכללת עלמא בתל אביב, בבית הספר לשירה הליקון, ובסדנא של מאיה בז'רנו בבית הסופר. בימים אלה עובדת על פרסום ספרה הראשון.

משק כנפיים גדולות

רחל חלפי על השיר "מסע" של חן קלינמן

כשכתב "גלריה" מבקש שאבחר שיר אחד של משורר/ת בתחילת הדרך - אני ממש שמחה: הנה, הזדמנות למעשה טוב בימים טרופים. ובדרך אגב, אולי גם אביא למישהו קצת שמחה. השערים הנעולים של תחילת הדרך ייפתחו קצת. הנה, חכו רגע, אני כבר באה!

אבל ברגע הבא אני יושבת עם העט קפוא באוויר, כוססת ציפורניים: וכי מהי "תחילת הדרך"? וכי תחילת הדרך נפסקת אי-פעם? ומי אומר שליטוף בתחילת הדרך זה טוב? אז אולי לא לשחק את המשחק הזה? ואז אני חושבת על משוררת, חבצלת חבשוש, שאת ספרה הראשון, הנפלא, "שירי חבצלת", פירסם דודה לאחר מותה בטרם עת. ואני מודיעה לעיתון שאני רוצה לכתוב עליה. אבל אומרים לי שלא. זה היה מזמן. וצריך אחד עכשווי. ואז השמחה הופכת לעצב. לקושי. אתם, רק תבקשו ממני "אחד" - ותכניסו אותי למצוקה. וכבר, הנה, עוד אחד ועוד אחד מתחילים לחולל בתוך שדה הראייה שלי, לדחוק זה את זה.

למשל, מלכה הראל, שהוציאה ספר שירים ראשון, נפלא ורוטט, בגיל 90. אבל לא אוכל להביא שיר משלה, כי השאלתי את ספרה ואינני זוכרת למי. ועוד ועוד משוררים בתחילת הדרך ששיריהם נגעו בי מאוד הולכים וממלאים את שדה הראייה הזה. אבל אי אפשר את כולם. כי צריך אחד. והנה, קורא לי בעוצמה שירה של חגית גרוסמן, פתיחה: "בין עלטת קירות התא/ שמעתי קריאה ברורה/ לצאת אל הסיפון הנעלם/ שם הים/ הוא מכונת הנשמה/ ומים חיים בוקעים מקולו/ והייתי באה אליו/ שיקרא לי/ שיר בן בית אחד/ בכל פעם/ עברתי שער הפונה אל/ גן החיים וגלים/ המסו את/ כל/ המוות (...) ("לוויתניי האפר", הוצאת קשב לשירה, עמ' 7)

והרי כאן מצויה תמצית שירתה הנהדרת: ההגחה ממשהו כולא אל האין-גבול. וכאן - מה שממס את הגבול הוא הים. הים, שגליו הם "מכונת הנשמה" (איזה דימוי!). והשיר הבודד של הים - הוא הדבר שבכוחו להמס "את כל המוות".

והשורות האלה מיד זורקות אותי אל שירתו של משורר אחר, חן ישראל קליינמן, שבספרו שיצא לאור השנה, "במלוא מוטת הבריאה", גם הוא נוגע במרחבים אין-גבוליים. כך בשירו "מסע" (עמ' 105).

לכאורה, יוצא כאן המשורר למסע ניפוץ של כבל היש. אבל למעשה, השיר הזה מחזיר אותנו אל מקומנו, מטיח בנו את חוסר-אונינו, את תלותנו, את אפסותנו. בסופו, הוא מהלך עלינו תחושה של חמלה על כל היש, וגם על עצמנו.

חן קליינמן מודע ושואף בטוטאליות. גם השיר הזה, כשאר ספרו, נע במשק כנפיים גדולות, תולש אותנו מן האחיזות הרגילות שלנו, ושולח אותנו אל תוך מרחבים, לשייט אתו בחלל החיצון ובחלל הפנימי. השיר הזה, כמו רבים של קליינמן, פורץ אל ממדים אחרים, גם של הלשון, בכוח של התמסרות גדולה.

השיר "מסע" לקוח מן הספר "במלוא מוטת הבריאה" שהופיע בהוצאת "עמדה"

מסע

נניח כי כדור הארץ שסע לגזרים וכל מעיו נשפכו,

שהאנושות נגרסה וכל החי התפצפץ.

היכן היינו אז?

 

 

נניח כי השמש וכל לויניה נשלקו,

נניח כי החלל קרס לכדי שכבת כפור של אבק כוכבים.

היכן היו השמים?

 

 

נניח כי כל אינסוף המספרים השלמים נפצו לרסיסים,

ששמות העצם נטרלו משמם והעצמים גרמו.

היכן תלינו את בגדינו?

 

 

נניח כי אלהים האחד, היחיד והאחיד נקרע עם הים,

נניח כי הלוחות שברו והאותיות אתם.

למי פנינו?

 

 

נניח כי היאוש, הפחד והכעס דללו עד לכדי מים,

כי הדמעות כבו והענג רקן.

מה שאלנו?

 

 

נניח כי כל ההנחות כמו איזוטופ התפרקו מעצמן,

נניח כי האני נדף.

מה עשינו אז?

רחל חלפי עיתונאית לשעבר, נולדה ומתגוררת עד היום בתל אביב. את ספר שיריה הראשון, "שירים תת-ימיים ואחרים", פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1975. היא זכתה, בין השאר, בפרס ראש הממשלה, ופרס ביאליק לספרות ב-2006 על ספרה "מקלעת השמש" ועל פועלה. היא אחייניתו של המשורר אברהם חלפי, בתם של המשורר שמשון חלפי ושל המשוררת והפסלת מרים ברוך חלפי. ספר שיריה האחרון, "ספר היצורים", יצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

חן ישראל קלינמן נולד ביבנה ב-1979. עובד בחקר מוח ולומד ספרות השוואתית באוניברסיטת בר אילן. שיריו פורסמו ב"מעריב", "מקור ראשון" ובכתבי-העת "פסיפס", "נתיב", "מבוע", "מראה", "עמדה" ו"עכשיו". ספרו הראשון, "צעדים במרחב", יצא לאור בהוצאת כרמל. ב-2010 יצא ספרו "במלוא מוטת הבריאה", בהוצאת עמדה. קליינמן ייסד ב-2010 יחד עם רן יגיל, את כתב-העת הספרותי המקוון "יקוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות