בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אלימות גברים נגד נשים היא חלק מהתרבות הרוסית"

זו רק אחת האמירות השנויות במחלוקת של הסוציולוג פרופ' גד יאיר. בשיחה לרגל צאת ספרו החדש, "צופן הישראליות", הוא מנתח באזמל חד את מחאת האוהלים ומגלה מי חיסל את השמאל הישראלי

39תגובות

פרופ' גד יאיר אומר דברים שלא נוהגים לומר. הסוציולוג, הבודק את המציאות דרך התרבות וגורס כי לכל עם צופן תרבותי שעל פיו הוא פועל, מתנער לחלוטין מן התקינות הפוליטית. הוא מספר למשל, שכאשר רצה לבדוק את האלימות של גברים רוסים כלפי נשים, פנה לספרות: "כשרציתי להבין למה הגברים הרוסים משפדים את הנשים שלהם הלכתי לקרוא את דוסטויבסקי, את טורגנייב, את טולסטוי, וראיתי שהכל נמצא שם, הכל נמצא ב'סונטת קרויצר', הכל אותו סיפור. זה הניתוח שאני עושה. אני לא מראיין את השכנים לאחר הרצח. האשה הרוסייה והגבר הרוסי, יש להם את זה בתרבות. זה חלק מהסיפור הרוסי, לשתות את האלכוהול ולהרגיז את הגבר ושהוא יגמור את זה ככה".

זה נתיב מסוכן מאוד ללכת בו. גברים מכל העמים רוצחים את הנשים שלהם. גם ישראלים ותיקים עושים את זה. גם אתיופים עושים את זה.

"נכון, אבל להם יש סיפור אחר. כמו שיש רצח ‘על כבוד המשפחה' בחברה הערבית. זה סיפור אחר. צריך להבין את השורשים התרבותיים, כי ההנחה שלנו שכולם אותו דבר ושהמשטרה לא צריכה להבין את התרבות היא שגויה. וישנה כמובן התשובה האולטימטיבית, אומרים ש'זה הכיבוש' וזהו. אבל זה לא הכיבוש. ההתעלמות מהתרבות גורמת לכך שאנחנו לא מבינים מול מה אנחנו עומדים. היא יוצאת מתוך הנחה שכולנו אותו דבר".

בימים אלה רואה אור ספרו "צופן הישראליות" בהוצאת כתר. בספר הוא ממפה את מה שמפעיל את הישראלים. יאיר יצר את עשרת הדיברות של שנות האלפיים בניסיון להסביר את הצופן התרבותי של הישראלים, לפענח את "השריטה" הישראלית. הוא כותב על פוסט-טראומה מ-2,000 שנות גלות ומכות ואפליה והשמדה. לטענתו, הישראלים תקועים בהיסטוריה ויש להם בלוטת זהות מוגדלת, תקועים לנצח בין היהדות לציונות. לצורך כתיבת הספר ערך מאות תצפיות וראיונות עם ישראלים וגם עם סטודנטים לא-ישראלים. אלה יצרו נקודת מבט משעשעת על ההיסטריה, החרדה והיהירות הישראלית. סטודנט אנגלי אמר: "אף אנגלי בלונדון לא יאמר את המשפט שאתם כל הזמן אומרים: ‘מי יודע, אולי בכלל לא נהיה פה בעוד דור'. האפשרות שלונדון ואנגליה לא יעמדו בעוד דור או מאה שנה אינה עולה על הדעת", הוא אומר.

החרדה הקיומית, אם כן, היא הדיבר הראשון שמציג יאיר בספר. והיא גם התשתית של הישראליות. לאחריה באים החוצפה והדווקאות, תחושת הזכאות והבעלות, התרומה והחוזה המותנה עם המדינה, ההשפלה, הדעתנות, חוסר הרצינות, תיעוב ההיררכיה, הקולקטיביזם, הסחבקיות.

פרויד ואני

זהו ספרו הרביעי של פרופ' גד יאיר, שסיים לאחרונה את כהונתו כראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. רוב מחקריו עוסקים בפענוח הקודים התרבותיים המכוננים בפילוסופיה ובהגות החברתית בגרמניה, בצרפת ובארצות הברית. הספר הזה על הישראליות הוא רק מעקף קטן שעשה מדרכו. הוא מספר שכתב את הספר משום שכאשר לימד את הסטודנטים שלו על עמים אחרים, הם התקוממו ושאלו בהתרסה על הקוד שמפעיל את הישראלים.

בימים אלה הוא כותב ספר על האפיפיור בנדיקטוס ה-16. "הוא גרמני. מה שאני מראה זה שהאפיפיור משתמש באותם נרטיבים של האינטלקטואלים הגרמנים החילונים, ממרקס ועד האברמס, ואומר אותו דבר כמותם. ואם הוא אומר אותו דבר והוא תיאולוג, אז אולי גם הם תיאולוגים שהשורשים שלהם בנצרות. הביקורת על מדעי החברה תצטרך להיאמר בסופו של דבר". לדבריו, מדעי החברה נהיו מדעי המדינה הלאומית האוניברסלית ואיבדו את מדעיותם. "אני מנסה להחזיר, אני רטרו. אני עושה מה שעשו פעם".

אתה מיושן בעצם.

"נכון. אני מנסה להגיד שתרבות זה דבר חשוב. היום מותר לפעמים להגיד משהו על ‘היפאנים'. יש אקזוטיקה כזאת, אפילו האמריקאים מוכנים להגיד ‘היפאנים'. צריך להבין שאנחנו שבט בעולם של שבטים, עם הדת שלו והסמלים שלו והאידיאולוגיות שלו, ואנחנו מסתירים את זה מעצמנו באמצעות אידיאולוגיה מדעית מנותקת מהמציאות. העבודה שלנו היא לחשוף למה חברות

הן מה שהן. מדעי החברה אחרי מלחמת העולם השנייה נהפכו לאידיאולוגיות בשירות החברה: כולם רוצים שלום עולמי, שלא יהיו עוד מלחמות וכולנו נהיה באומות המאוחדות".

יאיר מספר שכאשר הוא שולח מאמרים שלו לארצות הברית, הם נדחים מלכתחילה משום שהאמריקאים אינם יכולים לסבול את ההנחות שלו על תרבות. "הם אומרים שלא יכול להיות. התרבות האמריקאית מניחה הנחות אינדיבידואליות ואני מאתגר את הנחות היסוד שלהם. הם לא יכולים לסבול שאני אומר ‘הצרפתים הם'. כשהצרפתים קוראים הם אומרים ‘כן, אנחנו ככה'. את האמריקאים זה מזעזע. יש פולקלוריסט אמריקאי שכתב על מקומם של החרא והתחת בתרבות הגרמנית, הוא כתב שיש להם מאניה לצואה ולתחת ולבית הכיסא. הוא אמר שהאמריקאים עשו לו את המוות ולא היו מוכנים לפרסם, שרקו לו בוז, והגרמנים אמרו שנכון, שהוא צודק".

בחדרו מתנוססים תצלומים של פרויד דווקא. לדבריו, הם דומים בהשקפה הגורסת הליכה אל הטראומה, אל השורש, אל ההיסטוריה, בשביל להבין את ההווה. "הרבה לפני שהבנתי את זה, כשהיו שואלים אותי מה אני עושה הייתי אומר שאני מפרש חלומות. המציאות היא חלום והתפקיד שלי הוא פירוש החלום הזה. אנחנו חולמים איזו חברה ישראלית וצריך להבין את השורשים של החלום. שנים ‘פשר החלומות' של פרויד היה ספר המיטה שלי, כי היכולת הפרשנית שלו מדהימה וגם האומץ לעשות מדע, היכולת לעמוד מול כל העולם ולהגיד ‘תקשיבו לי, אני אומר משהו חשוב'".

הוא חוקר תיאוריות כביטויים של השקפות עולם או של תרבויות; מביט בסוציולוגיה, פסיכולוגיה ופילוסופיה לא כאמירות אובייקטיביות על האמת אלא כעוד סוג של נרטיב תרבותי, כמו קולנוע או ספרות, שאומר משהו על העולם.

הסטודנטים שלו התרגזו בגלל טענתו שכולם בעצם משכתבים את מה שהיה לפניהם. "התיאורטיקאים בעצמם לא מודעים לכך שהם בעצם משכתבים, נותנים עוד גרסה לטקסט תיאולוגי מהמאה ה-16 ואולי עוד קודם והיד שלהם היא רק היד התורנית", הוא מסביר. "הדבר הזה באמת עיצבן את הסטודנטים שלי, כי מה אתה אומר על התיאורטיקאים הכי נאורים בעולם, שהם לא מודעים לכך שהם בובות על חוט? ואז הם איתגרו ושאלו ומה אנחנו? איפה אנחנו בובה על חוט".

למשל פרויד. יאיר אינו מתייחס לתיאוריה של פרויד, אלא מנסה להבין למה הגרמניות של פרויד הוציאה ממנו סוג זה של תיאוריה. "בתיאוריה שלו יש שטן ומלאך, הסופר-אגו והאיד, שנמצאים בהתגוששות מתמדת בהיסטוריה. התרבות שלו איפשרה לו להבין את העולם במונחים האלה. אף אמריקאי לא היה חושב ככה, הם לא היו מסוגלים לחשוב כמו פרויד. מעניין אותי למה הגרמנים עסוקים בתמות של החיצוי הזה, פיצול האישיות הזה. לגרמנים יש געגוע רומנטי לחברה אגררית פשוטה. הם עברו לחברה עירונית מנוכרת, ככה הם רואים את העולם: הסיפור של נפילה מגן עדן, היינו ככה ובא השטן והפיל אותנו. אצל מרקס הקפיטליזם הוא הנפילה מגן עדן וצריך לחזור לסוציאליזם פשוט".

את הציונות מפרש יאיר כ"עוד נרטיב גרמני שעוסק בפתרון סופי". שאלת היהודים הרי העסיקה את הגרמנים והיו להם שלל הצעות. "מרקס כותב על שאלת היהודים, הוא כותב שצריך להיפטר כבר מהשאלה הזאת. אז איך ניפטר מהיהודים? ניפטר מכלכלת הכסף; מכיוון שכסף הוא אלוהי היהודים, נחסל את הכסף ולא יהיו יהודים. הרצל חיפש עוד דרך. מול הכמיהה של הגרמנים אל גן עדן האבוד של הטבע ניצבו היהודים שייצגו בעבורם את העירוניות, הניוון, הדקדנטיות, הכסף והרציונליות. ועל כן הם בעיה שצריך לפתור".

הצרפתים, לעומת זאת, עדיין תקועים, לדבריו, במהפכה הצרפתית. "הם עדיין באותו מצב שבו המעמד השלישי אומר לאריסטוקרטיה ולמלוכה שיש להן כוח שרירותי עליו. כל ההוגים הצרפתים עסוקים בזיהוי השרירות של העולם. דרידה עוסק בשרירותו של הטקסט, בורדייה עסוק בפירוק אופני ההונאה של העם על ידי האליטות, פוקו עיסוק בשרירות של המדע. בעצם הם בפרויקט מהפכני כל הזמן".

ואילו האמריקאים, בעיניו, מאורגנים מסביב לחוקה. "אצלם זה האינדיבידואליזם, ‘אל תיגעו בנו, שהמלך האנגלי יעוף מפה וכל אחד זכותו להחזיק נשק כדי להגן על עצמו ושהממשלה לא תיכנס לי הביתה'. כל התיאוריה הסוציולוגית האמריקאית היא כזאת, איך אדם ממקסם את הרווחים שלו.

"הסטודנטים האמריקאים שלומדים אצלי נהיים מודעים לכך שבעצם הם החוקה האמריקאית. הם יושבים באוטובוס שנוסע מהר הצופים לעיר ועולה אשה עם עגלה, ניגשת אליהם, שמה להם את התינוק ביד והולכת לשלם. הם יושבים המומים עם התינוק בידיים. הרי באמריקה, הם אומרים, אם היינו רק מציעים לעזור לה היא היתה אומרת ‘מה, אתם רוצים להטריד אותי? אתם רוצים לקחת לי את הילד?'"

מה רוצים מדפני ליף

הדיבר הראשון - החרדה הקיומית הישראלית - הוא גם הבסיסי ביותר, זה שעליו מונחים כל שאר החוקים. יאיר אומר שזאת ההבנה הציונית של הסיפור היהודי: "תמיד ניסו להשמיד אותנו ואנחנו עסוקים בזה. זה מתאפשר בקלות כשכל שנה אנחנו צריכים לקרוא את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, ויש יום העצמאות ויום הזיכרון ויום השואה. לא צריך להתאמץ בשביל להזכיר לנו למה אנחנו פה. הגננות עושות את העבודה. לא צריך את ביבי או את רון בן ישי.

"גם הסטודנטים היהודים האמריקאים שאין להם חרדה באותו מובן יודעים שישראל היא הפתרון הסופי שלהם. גם להם האבא והאמא אומרים תמיד שהם צריכים מזוודה קטנה, כי בסוף אולי יצטרכו להגיע לישראל. הפתרון הציוני נוגע גם למי שגדלה בטקסס".

מחאת האוהלים ניסתה באיזשהו אופן ללכת נגד הדבר הזה וליצור שפה אחרת.

"באבחה אחת זה יכול להיקטע על ידי משהו ביטחוני, אנחנו על זמן שאול עם המחאה הזאת ועם היכולת להחזיק שיח אזרחי. יהיה קשה מאוד לשנות. תראי את השיח של ה'תיתנו תקבלו' וכל מה שדפני ליף חוטפת על זה שהיא לא עשתה צבא. רק אם עברת בצבא, רק אם תרמת יש לך זכות לדבר פה. ויש ממש מאבק על השיח הזה, שזה שיח די מטורף כי הוא לא נותן לשיח אזרחי להתקיים וזה נעשה ממש באלימות".

גם העובדה שלא היתה אלימות בכל המחאה הזאת, שבהפגנה הגדולה בכיכר המדינה שום חלון ראווה של שום חנות יוקרתית לא נשבר, אינה מפתיעה אותו. הוא מכנה זאת מחאה נאמנה. "אנחנו מגויסים כל הזמן. אנחנו שייכים למדינה. אלימות נגד המדינה? מה פתאום. בצרפת הרי לא יכולה להיות מחאה שלא יהיו לה ביטויים של אלימות. או הוונדליזם האנגלי שהיה לא מזמן בלונדון. יש פה נאמנות מדהימה. הרי רוב הטענה של תנועת מחאה הזאת היא שאנחנו נאמנים ואתם בגדתם - אתם הטייקונים או אתם הממשלה. אתם בעצם עזבתם את המדינה ואנחנו רוצים להחזיר אותה. זה מאבק שמבקש שיחזירו לנו את מה ששלנו, מאבק נאמן מאוד, ציוני מאוד".

לדעתו, הציונות כלל אינה בסכנה. "הרצל חוגג. הרצל מאוד אין היום. בניגוד לפוסט-ציונים, העם הלך ציונה. העם לא קנה את הסוציולוגיה האידיאולוגית הפוסט-ציונית. אני לא רוצה להעליב את עמיתי, אבל הם אידיאולוגים בתשלום. ממש בימים האחרונים הסוציולוגים מנהלים דיונים על הישראליות החדשה. והם מדרבנים את המוחים, אומרים להם לצאת לרחובות, אבל מוסיפים שהגיע הזמן שיעלו כבר את הנושא הפלסטיני כי זאת בעצם הסוגיה האמיתית. אבל הלו! זה לא מעניין אותם, מה אתם רוצים מהם".

יאיר אומר שהוא פוחד מהסוציולוגים האידיאולוגים. לדבריו, הריחוק הוא תנאי הכרחי ליכולת לומר משהו משמעותי. "פוליטיקה היא בשביל פוליטיקאים. בסדר, תלכו להפגנות, אבל אל תכתבו את הפמפלטים להפגנות בתור מדע. זה מאוד מפריע לי. זה מה שעושים בכל המחלקות לכלכלה.

"אחד הדברים המעניינים עכשיו זה לראות את ריבי הכלכלנים. הרי כלכלה בניגוד לסוציולוגיה היא מדע רציני. הכל מספרים ונוסחאות. אז למה הם מתווכחים כל כך הרבה? אמורה להיות איזו אמת אמפירית. אם הם רבים, סימן שהם פוליטיקאים. לא האמת, לא המחקר מניע את מה שהם אומרים, אלא פרשנויות שקשורות לעמדות פוליטיות א-פריוריות בעד חברת רווחה או נגד חברת רווחה, בעד קפיטליזם או נגד קפיטליזם. מעניינת בעיני המגויסות הפוליטית המדהימה של הדיסציפלינה הכלכלית בישראל".

הוא מצהיר שהוא לא קורא עיתונים ולא רואה טלוויזיה. "אני מחובר לאינטרנט כדי לראות אם יש פיגוע. אני עוסק בתנועות הגדולות של ההיסטוריה. מה שאני קורא ביום-יום זה תומס מאן. לא מעניין אותי מה שקורה עכשיו, אני באמת הולך אחורה. יותר חשוב לי לקרוא את הרצל מאשר את ביבי. אני הולך לשורשים. כי הרי פיגוע יהיה. זה רק שאלה של מתי, איפה וכמה הורגים. זה יימשך. הפלסטינים יהיו פלסטינים ולא יהיה שלום".

המחאה הזאת מבוצעת על ידי אנשים שיש להם מה להפסיד, אבל גדלים פה ציבורים שאין להם מה להפסיד. אולי כשהם ייצאו לרחובות כבר כן תהיה אלימות. הם ישראלים אחרים.

"זה ייקח עוד הרבה זמן והם יצטרכו לעקוף את הצבא כדי להיות מסוגלים להשתחרר מהאחיזה הישראלית. תסתכלי על התוכנית של ירון לונדון ‘העם הנבחר'. הוא מדבר שם עם ילדי עובדים זרים וגם הם רוצים להיות בצבא ושרים ‘התקווה' בהתלהבות. זה רק מראה את הכוח של החברה הזאת לגייס שותפות גם מאנשים שאין להם שורש או עתיד בחברה הזאת. לפי התיאוריה שלך אז החרדים היו יכולים להתקומם".

אבל החרדים, על פיו, "הם המראה שמול הישראלי. הם נשאבים אל חלק מהדפוסים. המנחה שלי היה קורא לזה סוסיותו של הסוס. כמה התופעה היא התופעה. הסוס יכול להיות מעט סוס ויכול להיות הרבה סוס. אז ישראליותו של הישראלי. יש ישראלים שהם מעט ישראלים ויש ישראלים שהם הרבה ישראלים. לחרדים יש מעט מהישראליות אבל הם יודעים למשל לייצר פוליטיקאים שיודעים לשחק עם הישראליות מצוין".

והערבים הישראלים?

"הם יותר ויותר שותפים אתנו, אבל את החרדה אי אפשר לייחס להם. לחברה הפלסטינית יש קוד עומק. דויד גרוסמן ב'זמן הצהוב' כתב על הצומוד הפלסטיני. להיאחז באדמה כי בסוף הטורקים הלכו מפה, האנגלים הלכו מפה, וגם היהודים ילכו. והישראלי חושב שלטווח הארוך הם בטח גם צודקים ואנחנו באמת נצטרך לעוף מפה. במובן הזה לקוד העומק הפלסטיני יש שורשים אחרים".

וצדק חברתי?

"זו סוסיות של הסוס. יכול להיות שיהיה קצת יותר. האם נחזור להיות חברת רווחה? לא חושב".

הגרמנים השתנו?

לדבריו, מהצרפתים ירשנו את הנחת האוניברסליות, שלפיה כולם אותו דבר וכולם יהיו לבסוף מודרניים, דמוקרטים, רציונלים וינהלו רפובליקה שוויונית. ולא כך. "זאת האמונה הקתולית הצרפתית, ומדעי החברה התייחסו אליה כאילו זאת האמת על העולם ואלו בני האדם. אבל בני האדם יושבים במכלאות תרבותיות ולא יוצאים מהן. האיסלאם הוא איסלאם ומזרח אסיה היא מזרח אסיה וצריך תיאוריות מיוחדות כדי להסביר אותם במונחים שלהם וכדי להבין אותם".

בנאום קהיר ב-2009 נראה שאובמה מנסה לדבר אל המוסלמים אחרת.

"אבל בסופו של דבר הוא אמר להם שהדמוקרטיה היא הדרך ואנחנו נעזור לכם, הוא נתן להם את הנרטיב האמריקאי, זה הרי פתרון נוצרי. אם מבינים את השורשים האמריקאיים מבינים גם למה הם באים להתנחלויות פה להתנדב אצל היהודים. זה חלק מאיזו תפישה נוצרית. הם קיבלו את המשימה מאלוהים לעשות את הדמוקרטיה כדוגמה לכל העולם, וגם ליהודים יש משימה וצריך לעזור להם לממש אותה פה כדי שהגאולה תגיע. הדמוקרטיה היא פרויקט נוצרי אוונגלי והמוסלמים אומרים ‘לא רוצים אתכם' והם צודקים. אם אתה לא מבין את השורשים שלך ואתה רק אומר ‘תצטרפו אלינו לדמוקרטיה', בלי להבין שאלוהים מדבר דרכך, אז דינך להמשיך לעמוד בהיתקלות בריב הציביליזציות".

האם חברות אינן יכולות להשתנות? האם החברה הגרמנית לא השתנתה אחרי מלחמת העולם השנייה?

"התשובה הא-פריורית שלי לפני שאני הולך למחקר, לפני שאני מברר, היא שלא, חברות לא משתנות. אחרי זה נכנסת הזהירות האמפירית שלי ואני אומר, בוא נלך למחקר ונבדוק. הגרמנים הם אתגר גדול כי הם חטפו טראומה גדולה במלחמת העולם השנייה. הם הבינו שמשהו בגרמניות שלהם הכניס אותם למצב הזה עוד פעם ועוד פעם, הם חיפשו להיות שונים. מעבר לכך, גם האמריקאים דרסו אותם עם פרויקטים חינוכיים של דה נאציפיקציה.

"אז אתה חושב שאולי הם באמת השתנו, והם בוודאי יגידו לך שהם השתנו. למשל האמונה המלאה בדמוקרטיה ובזכויות, יש להם חוקה מ-1949 שהיא מאוד דמוקרטית והם אוחזים בה חזק. אבל מי הדמות הכי גרמנית בהיסטוריה עד היום? גתה. שילר. לותר. מה היצירה הנקראת ביותר? פאוסט, עדיין. כשאני מלמד את הסטודנטים על החיצוי הגרמני, אחד הביטויים של החיצוי הזה בין האיד לסופר-אגו הוא בין התרבות לפוליטי. אצלם התרבות היא הדבר האמיתי והפוליטיקה זה המלאכותי, המנוכר. כשאת מדברת עם גרמנים אז היחס שלהם לפוליטיקה הוא באמת של בוז. יש דברים שהשתנו, אבל זו שוב סוסיותו של הסוס".

למה הישראלים מזלזלים כל כך בתרבות ובאמנים שלהם?

"גם כל היחס לאקדמיה בישראל הוא כזה. גם מהממשלה. לציונות היו שתי אופציות, האופציה הגרמנית והאופציה הרוסית. האופציה הרוסית ניצחה. אז יש קיבוצים גרמניים ויש קצת שאריות של היקים, אבל הכוח המכונן היה סובייטי. אנחנו בייבוש בצות, אנחנו עדיין בפרויקטים, מאוד מכניים. אנחנו ברפת. אז היום הרפת זה ההיי-טק אבל זו עדיין רפת במובן התרבותי".

לטענתו, הדברים היחידים שמשנים את המציאות הם קטסטרופות גדולות. למשל הפיגוע במגדלי התאומים, שהחברה הישראלית והשמאל הישראלי הם הקורבנות שלו: "זה היה קץ החלום. זה היה הרגע שבו אוסלו נגמר והאמריקאים התפכחו מהמחשבה ששלום עולמי הוא יעד ריאלי. הישראלים הם הראשונים להתפכח מהדבר הזה.

"הפיגוע הזה הוא הפיגוע שפגע בחברה הישראלית הכי הרבה, כי הוא חיסל את האופציה הפוליטית של השמאל. אין מרצ בגלל בן לאדן, לא בגלל ביבי. מי בכלל סבל את ביבי? הרי העיפו אותו עוד קודם, הליכודניקים הקיאו אותו, ובן לאדן דאג להחזיר אותו ואת הכיוון הימני מאוד של העולם כולו. תנועת השלום הישראלית חוסלה בארצות הברית. אי אפשר לנתק את מה שקורה בישראל מהתהליכים הגלובליים".

בקרב בין שתי הפרספקטיבות - "קץ ההיסטוריה" ו"התנגשות הציביליזציות" - ניצחה האחרונה.

"הנטינגטון ניצח וביבי הוא הנטינגטון (הוגה התיאוריה של ‘התנגשות הציביליזציות', מ"ס). הוא חשב כך לפני וחשב אחרי והעולם נתן לזה את התמיכה, עם אמירה ברורה של העולם הערבי שמובארק היה בובה מערבית והם רוצים לחזור לשורשים האיסלאמיים. זה הכל שיחה בין המערב, כלומר הנצרות, לבין האיסלאם. אנחנו והפלסטינים תקועים כצידוקים לדבר הזה, אבל אנחנו בשוליים של זה, משתמשים בנו.

"הפיגוע הזה חיסל את האמונה ב'קץ ההיסטוריה', האמונה שהמערב ינצח וכולם יאמינו בניאו-ליברליזם דמוקרטי. מי יכול להאמין בדבר הזה עכשיו. אולי יש משהו תבוסתני במה שאני אומר, אבל אני חושב שאני ריאלי. צריך לחכות, לאמץ את ה'צומוד' הפלסטיני. פתחים של שינוי בהיסטוריה הם נדירים והם באים רק אחרי קטסטרופות".

לדברי יאיר, העולם נע בתנועות היסטוריות גדולות והיום-יום אינו משנה דבר, גם לא מחאת האוהלים. "אנחנו מאוד צמודים ליום-יום, באמונה נאיבית שהיום-יום משנה ושאנחנו הפרטים מאוד משנים להיסטוריה, אבל כולנו בובות על חוט. גם הסוציולוג הגדול במאה ה-20 פייר בורדייה, שאני מעריץ אותו, היה בובה על חוט. הוא בעצם שיכתב באופן אינטליגנטי, עם יותר מלים ועם יותר מושגים, את המהפכה הצרפתית. אז אתה לא אדם חופשי ואני לא אדם חופשי מהישראליות שלי. אנשים לא משנים הרבה. הקפיטליזם הוא כוח ענק. מה, תהיה פה חברת רווחה? נלאים? זה לא יקרה. את מסתכלת על הוויכוחים האלה, יש בהם חדש?

הוויכוחים הם מהמאה ה-19 בין סוציאליזם לקפיטליזם, הכל נאמר כבר".

על פיו, הכל דומה למצב שבו הגננת מלמדת את הילדים בגן להעתיק את המקור: "זה מה שעושים מדעי החברה, כל הזמן מעתיקים עם נייר פרגמנט. אין אמירות חדשות. טווח האופציות של הנרטיבים מוצה. אנחנו לא יוצאים מהקופסאות שלנו. אולי אנחנו דוחקים קצת את הקווים ומקבלים פרופסורה. המוסדות עובדים, כולנו מתפרנסים מההעתקות האלה, אבל כשאתה עף גבוה ומסתכל מרחוק אז הכל אותו דבר.

"זה עצוב, כי מצד אחד אנחנו מעריצים חדשנות ומצד שני אנחנו גם נורא ממשמעים. כשיש דברים אחרים אנחנו לא נותנים להם לקרות. ראי את דפני ליף. מתעסקים בלמה לא התגייסה לצבא. מה אתם רוצים ממנה, הבחורה אמרה דברים מעניינים. זה קצת עצוב הסגירות הזאת".

יאיר מודע לכך שהתיאוריה שלו מחסלת תקווה. "אי אפשר לאהוב את התיאוריה שלי, היא מייאשת. גם אני מוצא את עצמי בנקודות של אי-נחת. אבל בכל פעם שאני מוצא הדגמה שמראה שהפגאניזם הגרמני והשבטיות הגרמנית עדיין פועמים, אני מבין שלא צריך לזרוק את הפרספקטיבה שלי".

ברור לו שהישראלים לא יאהבו את הצופן שהוא מציע. "הם אוהבים להיות עצמאים ולחשוב שהם אינדיבידואליים. אבל אנחנו בין הרצל לז'בוטינסקי, זה הטווח שלנו. טווח הישרדותי פונקציונלי מאוד, טווח שעובד. מי יכול להגיד פה איזו אמירה אחרת? מה נגיד שישנה את החרדה בישראל? אני לא רואה מה יוכל.

"הספר מתחיל באבחנה של עמוס איילון, שכתב לפני 40 שנה על ההקשבה הפולחנית של הישראלים לחדשות. כלום לא השתנה מאז, רק היום במקום רדיו יש אינטרנט. הנרטיבים הציוניים לא השתנו, המחאה היא מחאה נאמנה. כולם בסיירת מטכ"ל, וגם הנשים הישראליות מגויסות. זה המצב, דפני ליף. כן, יש בזה משהו מדכא, אבל אני חייב להגיד שזה קול באפילה; אפשר להמשיך להתעלם ממני".

אשר לסוציולוגיה הישראלית, הוא אומר, "היא רוצה שלום אבל היא מגויסת לחלוטין. זה מה ש'אם תרצו' לא מבינים. הם מגויסים בדיוק כמוהם לציונות ולמדינה ואני מנסה להיות לא הם ולא הם, אלא לנסות להבין מה חשוב בהבנה העצמית שלנו. אני חושב שהספר הזה חשוב בהבנה העצמית הישראלית. הוא בא ממקום פרוידיאני של האפל, של הלא-מודע, עם הכרה במוגבלות של היכולת לשנות. פרויד ציפה לציביליזציה נאורה שתקום בעקבות הפסיכואנליזה. אבל אנחנו אחרי פרויד וראינו מה קרה".

לדבריו, חוץ מאסונות גדולים - הוא מציע "רעידת אדמה גדולה, אטום, או שלושה חודשי מלחמה שמכלים פה את כל המשאבים" - כל היתר ייכנס לקטגוריית "בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו ויאללה בוא נאכל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו