ג'ון לה קארה חוזר מן הכפור

הסופר שיחגוג מחר יום הולדת 80, כתב ספרי ריגול שלרוב היו סבוכים מדי בשביל המסך הגדול. בחודש הבא ייצא "החפרפרת", ניסיון נוסף ומסקרן לעבד ספר שלו לסרט קולנוע

טרנס רפרטי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טרנס רפרטי

ניו יורק טיימס

דייוויד קורנוול הבריטי שכותב בשם העט הצרפתי ג'ון לה קארה, הוא סופר מצליח מאוד כמעט 50 שנה, ולמן ההתחלה היה חבר יוצא דופן במעמד הסופרים המצליחים: הוא כותב ספרים שכמעט מתחננים שלא יעבדו אותם ליצירות קולנועיות. מ-22 ספריו, שכמעט כולם עוסקים בתחום הריגול הפופולרי והידידותי לסרטים, רק שבעה הצליחו לגנוב את הגבול אל המסך הגדול (שלושה אחרים עובדו למיני-סדרות טלוויזיוניות וספר נוסף עובד לסרט טלוויזיה עצמאי).

סרט קולנוע שמיני המבוסס על ספר של לה קארה, "החפרפרת", שיעלה בישראל ב-17 בנובמבר, מדגים היטב את הקשיים שמציבה עבודתו הערמומית והמרומזת של הסופר הזה בפני יוצרי הסרטים. סיפוריו של לה קארה מתרחשים תמיד במין שטח הפקר, בשטחי המריבה של ההיגיון, המוסר ואף האמת. זו טריטוריה שסרטים של אולפנים גדולים כמעט אינם דורכים בה בימים אלה: היא מסוכנת מדי, בלתי צפויה מדי, כמו האזורים הפראיים של אפגניסטאן.

העולם של "החפרפרת", ספר שראה אור ב-1974, אף שהוא עכור ומפחיד, הוא לכל הפחות בעל קואורדינטות שניתנות לזיהוי. העלילה מתרחשת בתקופת המלחמה הקרה, כשהמזרח היה מזרח והמערב מערב, ונקודת המפגש ביניהם היתה חומה בעיר החצויה ברלין. החומה עומדת במוקד סצינת השיא המלנכולית בסרט הראשון שנעשה על פי ספר של לה קארה, "המרגל שחזר מן הכפור" של מרטין ריט (1965), בו סוכן מודיעין בריטי ושמו אלק לימאס (ריצ'רד ברטון) נשלח לחצות את הקווים ולהעמיד פנים שערק.

הרומן, שהיה השלישי של לה קארה, היה לסנסציה בעולם המו"לות; הוא הופיע ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" במשך שנה, חלק ניכר מהזמן במקום הראשון. חלק מקסמו של הספר היה אופן התיאור המציאותי של הפרטים הקטנים והקטנוניים של הריגול הבינלאומי. המרגלים האפרוריים, המדוכדכים למראה של לה קארה, לא דמו כלל לג'יימס בונד האלגנטי והבלתי אפשרי של איאן פלמינג (דייוויד קורנוול, לפני שנהפך לג'ון לה קארה, עבד במודיעין הבריטי, ונדמה שלא פגש שם מרגלי 007 כלשהם).

הסרט ההוא, שצולם בשחור-לבן ולווה בפסקול ג'זי מלנכולי, הצליח להתרומם (או להידרדר) למדרגת האווירה הקרה והלחה של הספר. הוא לא שבר קופות כמו "גולדפינגר", אבל הותיר את רישומו, רושם שנחקק היטב בזיכרון. כשצופים כיום ב"המרגל שחזר מן הכפור" עדיין אפשר להרגיש בעצמות את האווירה האפרורית והקודרת של המלחמה הקרה.

בדיעבד, מפליא שהקולנוע היטיב כל כך עם לה קארה בניסיון הראשון ההוא. שני הניסיונות הבאים, "Deadly Affair" (מ-1966, על פי הרומן "חיוג אל השאול") ו-"Looking Glass War" (מ-1969, על פי "מלחמת המראות") של פרנק פירסון, היו סרטים גרועים באופן כללי, אף שב"Deadly Affair" ניכרה איכותו של ג'יימס מייסון בתפקיד הדמות המפורסמת ביותר של לה קארה, רב המרגלים המהוקצע והתככן ג'ורג' סמיילי. אחרי "The Looking Glass War", עיבוד שהצליח פחות או יותר כמו שהצליחה הפלישה למפרץ החזירים, נטש לה קארה את התחום למשך יותר מעשר שנים. הוא ידע מתי הגיע הזמן לחזור מן הכפור.

המלחמה עקרה

מה שהבהירו העיבודים הכושלים לספריו הוא שאפילו בספרים שעלילתם פשוטה יחסית, שיטות הסיפור שלו מתוחכמות מדי לקולנוע. לה קארה הוא אולי בונה העלילות המוזר ביותר בספרות האנגלית מאז ג'וזף קונרד. סיפוריו מלאים חריגות ופלשבקים ארוכים; הוא חג סביב עלילותיו זמן רב, כאילו אוסף מידע בטרם יחליט לתקוף; מרקמי השפה בספרים אף הם מאתגרים לפעמים, משום שהמרגלים שלו בדרך כלל מדברים בז'רגון מיוחד משלהם, שנדמה כאילו הוא דיבור רגיל, אבל למעשה אינו כזה - הוא כמו אחד הניבים האנגליים האזוריים שמטריפים את הדעת בחמקמקותם: אתה מוכרח לתפוש את זה, וזה תמיד לוקח יותר זמן ממה שחשבת.

בשנות ה-70 נעשו ספריו של לה קארה מרתיעים עוד יותר: דחוסים יותר, מורכבים יותר, מעורפלים בצורה עיקשת יותר. נדמה היה שהוא מנסה במכוון לחסן אותם מפני עיבוד לקולנוע. "החפרפרת", ספרו השישי, נכתב באותם ימים, ועלילתו היתה הנפתלת והמפתיעה ביותר שהוציא תחת ידיו אי פעם: ספר שבו סמיילי, תוך כדי מבצע לאתר חפרפרת סובייטית מדרג בכיר (כלומר סוכן כפול) בשירות המודיעין הבריטי, שומע סיפור אחר סיפור על כישלונותיה של הסוכנות שלו ועל הצלחותיה, לכאורה, ומגלה שהוא שב וחוזר אל ההיסטוריה שלו עצמו, מפרש לעצמו מחדש את כל מה שחשב שהוא יודע. זה הישג יוצא דופן, הן של הסופר והן של גיבורו שבע הניסיון, ורק קולנוען אמיץ במיוחד היה מנסה להמיר אותו לסרט בן שעתיים. איש לא עשה זאת.

אבל ב-1979 עשה בי-בי-סי את המעשה ההגיוני והפך את "החפרפרת" למיני-סדרה בת שש שעות, בבימויו של ג'ון ארווין, שאיפשר לעלילתו הסבוכה של לה קארה להיפרש בקצב שלא הזיק לא לסיפור ולא לקהל; אפילו בקצב המתון הזה צריך להיות ערני למדי כדי שלא ללכת לאיבוד. ליהוקו של אלק גינס בתפקיד סמיילי היה בה בעת הגיוני וגאוני.

מיני סדרה נוספת, "כל אנשי סמיילי", שביים סיימון לנגטון, שוב בכיכובו של גינס, באה כעבור שלוש שנים; הפעם השתתף לה קארה בכתיבת התסריט. התברר מעל לכל ספק שהצורה רחבת היריעה של סדרה היא הנכונה לספריו התובעניים יותר. למרבה הצער בחרו יוצרי "המתופפת הקטנה" (1984), אחד הספרים הדחוסים ביותר של לה קארה, לנסות לרכז את כל הדקויות והפרטים של הסיפור הפתלתל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסרט קולנוע יחיד. התחושה השלטת בסרט היא של חיפזון, כהודעה משורבטת על מפית.

בסוף שנות ה-80 החלה המלחמה הקרה להתפוגג, ולה קארה הפנה את תשומת לבו לסכסוכים מסוג אחר (ג'ון בורמן עשה ב-2001 סרט משכנע על הסיפור ממרכז אמריקה, "החייט מפנמה", ואחד מספריו של לה קארה על אפריקה, "הגנן המסור", עובד לסרט יפהפה בידי פרננדו מיירלס ב-2005). אבל כמעין נאום פרידה הוא כתב ספר מפתיע בפשטותו ושמו "בית רוסיה", שהבמאי האוסטרלי פרד שפיסי הפך ב-1990 לסרט הקולנוע הטוב ביותר שנעשה מספריו.

הסרט מספר על מדען סובייטי ושמו יאקוב (קלאוס מריה ברנדאואר), המציע מידע צבאי מסווג למו"ל (שון קונרי) שפגש פעם, לרגע קצר, במסיבה. המודיעין הבריטי מגייס למשימה את מיטב הכישורים האנליטיים המעולים שלו - בתוספת (שאולי דווקא מפריעה) כוחות הסי-איי-אי האמריקאי - ומנסה לפענח אם המידע שבידי המדען אמיתי. מומחי הריגול נראים מטופשים מעט בסופו של דבר, שכן בפעם הראשונה, ברגע ההוא, זמן לא רב לפני נפילת ברית המועצות, הכל בדיוק כפי שצריך להיות; יאקוב, לתדהמת המרגלים הוותיקים, כן לחלוטין. אפשר לדעת שהמלחמה הקרה נגמרה כשמישהו פשוט אומר את האמת.

אבל היא חוזרת, על כל תהילתה הקודרת ומלאת הפרנויות, ב"החפרפרת" החדש, הסוקר את העולם הנעלם מבעד לעדשה כהה מאוד, ועם זאת יש בו תחושה של נוסטלגיה. הסגנון החזותי של אלפרדסון מדוכדך, מאופק, אפל, וקצב ההתקדמות שלו מהורהר. וכאילו אין די קושי בהתמודדות עם התנועות התזזיתיות בזמן, הוסיפו אלפרדסון והתסריטאים ברידג'ט אוקונור ופיטר סטרוהאן פלשבק שאינו מופיע בספר - סצינה במסיבת חג המולד שהדמויות הראשיות שותות, שרות וצוחקות בה, בימים הטובים והישנים שבהם (כמעט) בטחו זה בזה.

הסרט חוזר לסצינה הזאת, שאינה מקדמת את העלילה, שוב ושוב, והאפקט הנוצר באופן בלתי נמנע הוא של מעין קינה. זו נימה מוזרה; לה קארה, שבעצמו נראה בין אורחי המסיבה, אינו משתמש בנימה הזאת באף ספר מספריו. אבל אולי למי שחי בתקופת המלחמה הקרה, כמוהו, מוזר מאוד לחשוב שהיא נגמרה, מתה ונעלמה ב-20 השנים האחרונות.

ואפשר, בזוהר המתמשך של ניצחון המערב, לחוות תחושה חולפת של גאווה: תחושה שגם שם בכפור, המקום הבודד שבו המרגלים והסופרים שוקדים על עבודתם, יכולת לדעת פעם בדיוק היכן אתה עומד. מה מלמדת העובדה שהמלחמה הקרה נראית עכשיו ברורה על התוהו ובוהו שהעולם מצוי בו כיום?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ