בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בועט במוסכמות

כמו גיבור הרומן הראשון שלו שמתפרסם עתה, "למה אתה לא מחייך", אודי שרבני היה שחקן כדורגל, גדל בתל אביב ונוטה לקחת את החיים ברצינות. למרות הכל, הוא מתעקש שלא מדובר באוטוביוגרפיה

20תגובות

כשהיה בן 24, הגוף שלו החליט להפסיק לשחק. כך מתאר אודי שרבני את הרגע שבו חייו קיבלו תפנית מפתיעה. שרבני היה אמור להיות כדורגלן מקצועי, אבל פציעות וטבע האדם הרע מנעוריו סיכלו את עתידו.

מאז שהוא זוכר את עצמו, זה היה עולמו. כילד שיחק במכבי תל אביב. כשהיה בן 19 הגיע לשחק בהכח רמת גן, שם לא חיבבו את הכוכב החדש. "באתי לקבוצה כילד בן 19, ולקחתי מקום של שחקנים אחרים. במחנה אימון בהונגריה מישהו נכנס לי בקרסול, אחרי שקבוצה של שחקנים תכננו את זה ביניהם. גיליתי שזה היה מכוון כשאחד מהם התוודה אחרי שנים. סבוטאז'".

כאשר פגש שרבני את השחקן הפוגע שנים לאחר מכן, הוא לא חיפש נקמה. "לפעמים אתה רואה מישהו שעשה לך עוול ואתה מתחיל להיות ציני כלפיו, או לרחם עליו - אתה בא אליו מגבוה במקום להתרגז", הוא מסביר.

למה הם עשו את זה? התנשאת?

"לא, אבל במחנה אימון, כשקניתי דיסק של ה'יארדבירדז' ואריק קלפטון, הסתכלו עלי בפליאה".

באותה שנה, שרבני לא יכול היה לשחק עוד בגלל הפציעה, ובהמשך עבר לקבוצות אחרות: הפועל יהוד ולאחר מכן מכבי הרצליה. הוא סחב פציעות וניתוחים עד שהבין שהוא לא יכול להמשיך ככה, שהוא לא מסוגל לעבור עוד ניתוחים. "שנים אחרי זה אבא שלי היה אומר לי חצי בצחוק: ‘אין סיכוי שתחזור לשחק?', אני שמח שהוא קורא עכשיו את הספר".

אחרי שעזב את הכדורגל, פנה שרבני אל הכתיבה. זה לא היה מהלך דרמטי מן הסוג שמפרנס כתבות עיתונאיות. לדבריו, הכתיבה ביטאה משהו שתמיד היה בו, אותו הדבר שקיים גם אצל גיבור ספרו. הוא התחיל בכתיבת עיתון מחתרתי בשם "מסטיק אבטיח", שאותו חילק בתל אביב. שרבני מספר שהעיתון היה מצחיק ועסק במלחמה בתבניות. לאחר מכן, כתב מדור בשם "מסטיק אבטיח" בעיתון "42 מעלות" וטור אישי במגזין "360 מעלות".

הוא כתב גם ב"טיים אאוט", "וואלה", "העיר", וכיום הוא כותב במוסף הספורט של "הארץ". בשנת 2009 זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" עם הסיפור "מי שצריך להיכנס ייכנס".

בימים אלה רואה אור בהוצאת מודן הרומן הראשון שכתב, "למה אתה לא מחייך". זהו רומן חניכה, המסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של ילד, שהופך לנער בשנות ה-80 של המאה ה-20.

בדומה לשרבני, גם גיבור הרומן מיועד להיות שחקן כדורגל. אולם שרבני מבקש לא לעשות רדוקציה לספר, ולא לקרוא אותו כרומן אוטוביוגרפי. "זאת לא ביוגרפיה של משה דיין", הוא אומר, "זאת ספרות". והוא מוסיף ומצטט מתוך הספר: "זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו".

שרבני טוען שהוא לא נמשך לעלילות כמו שהוא נמשך אל "הרוחב של הדברים". הוא מרבה לעסוק בקלישאות ובפירוקן, בדברים שאנשים אומרים בלי לשים לב. חשוב לו לשים לב. הוא יטפל במשפטים כמו "ערב טוב קיסריה", או "אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך"; הוא ימסגר אותם בעבור הקהל ובעבור עצמו, כדי שהם לא ישכחו לשים לב לדברים שהם אומרים.

"לפעמים כותבים על זמר, שמה שטוב בו זה שהוא יודע להשתנות, להמציא את עצמו מחדש", הוא מדגים, "ואותו מבקר יכול לכתוב על מישהו אחר, שמה שטוב בו זה שהוא נאמן לדרכו ולא משתנה. איך זה יכול להיות? בגלל זה לאנשים ששמים לב לדקויות האלה קשה להשתחרר. אני ער. אבל אפשר להגיע למצב שאתה רוקד במועדון עם המודעות העצמית. אתה מסתכל על עצמך, אבל אתה נהנה".

גיל פרישה

הוא נולד ב-1976, וכמו הגיבור שלו, נטול השם, גדל בשכונת הדר יוסף בתל אביב. "מה שטוב בלהיות תל-אביבי, זה עניין הגיחות. בתור ילד, לא היה לי את ‘היום נוסעים לתל אביב' כי העיר היתה פרושה לפני. מצד שני, גרתי מחוץ למרכז, בצפון העיר, בחממה. צריך להיזהר מההתמכרות לזה, כי חממות לפעמים שורפות. אהבתי את המשחק של להיות שייך ולא שייך באותו הזמן".

את הספר הוא מתאר כרומן חניכה, שהחונך בו הוא העולם. בנוסף לעולם, ישנו גם האח ציון, שמלווה את ילדותו של הגיבור. שרבני גדל כבן הצעיר בין ארבעה אחים ואחות אחת. "עכשיו אנחנו רק שלושה אחים ואחות", הוא אומר. אחיו הלך לעולמו לפני חמש שנים.

"כאח הצעיר ביותר, הייתי צמוד בתקופות שונות כל פעם לאח אחר, כמו שינויי מצב צבירה. אחי ז"ל היה אתי בתקופה הראשונה של הכדורגל. בלשון פיקאסו, זאת ‘התקופה הכחולה'. שם התעצבתי, ולימים זה קיבל משמעות כפולה".

החניכה שעבר היתה לא רק בתחום הכדורגל, אלא גם במוסיקה, שנוכחותה מורגשת הן בספר והן בחיים האמיתיים של שרבני. "כדורגל ומוסיקה, מוסיקה וכדורגל. אלה היו החיים שלי. גם עכשיו,

אבל התווספה לזה הכתיבה. אנ י שמח על כך, ומודה לאלוהים שנגמר פרק אחד, ושהיה לי גם משהו אחר שהיה חבוי ומוכן לשליפה.

"שמתי לב גם למשהו די פסיכולוגי, ולכן אני קצת בז לו, כי הוא ‘מושלם מדי', יפה מדי, מעוצב תודעתית מדי, אבל בכל מקרה הוא כזה: את הספר הראשון שלי הוצאתי בגיל 35, וזה בערך הגיל שבו פורשים היום מכדורגל. יש כאן לידה מקבילה שאפשר לשחק אתה".

הוא התחיל לקרוא בגיל מאוחר, כשהיה בן 26, ועדיין עושה השלמות. "אני קורא ספרים שהם לא כל כך חדשים", הוא מודה, "התחלתי עם ריימונד קארבר וסלינג'ר. אני אוהב את ז'ורז פרק, אמיל אז'אר, מישל וולבק, צ'רלס בוקובסקי, בשביס זינגר, לפעמים גם בורחס פתאום קופץ להגיד שלום".

ומה עם ספרות ישראלית? "האמת שלא כל כך קראתי. יש גם את השלב הזה שבו אתה אומר ‘בוא'נה, הבן זונה כותב כמוני'. ואתה אומר את זה על קפקא!" הוא צוחק, "אז אם תגיד את זה על מישהו מישראל בכלל תיכנס ללופים".

מות המחבר

גיבור הספר מסור לכדורגל, למחשבות אינסופיות ולניסיון להבין את העולם ולחתור לאמת. הוא ילד רציני, שמרבים לשאול אותו, כמו שמצהיר שם הספר, מדוע אינו מחייך. גם לשרבני נוטים להפנות את השאלה הזאת.

למה הוא לא מחייך?

"התשובה היא כפולה: במישור הראשון, זאת מלחמה עם השפה: לשאול מה זה המשפטים האלה כמו ‘למה אתה לא מחייך', ולנסות לפרק אותם. המישור השני קשור לזה שלא צריך לפזר חיוכים סתם. נורא חשובה לו האמת.

כשיש אסיפת הורים, למשל, אמא שלו נפגשת עם המורה ופתאום המורה נהיית חמודה. הוא לא מבין איך זה יכול להיות. אם המורה רעה אליהם בכיתה, אז שתמשיך ככה, שתהיה ככה באמת. מה זה פתאום הבום הזה, ה-180 מעלות".

אבל זה העולם של המבוגרים.

"אולי הוא רואה יותר נכון מהם? זאת חתירה לאמת ובסוף גם זה נופל, כמו שהפרוזן יוגורט נפל בסוף. הוא מפשיט גם את העולם וגם את אלה שמסתכלים על העולם. הוא מפשיט אותם ואז מסתכלים על עצמם עירומים ומבינים שיש להם בטן קטנה, זין קטן ושהציצים נופלים.

"תראי, יש כדורגלנים שאומרים ‘עשיתי שינוי של 360 מעלות', ויורדים עליהם, כי זאת טעות לומר כך, אבל אני אומר שזאת לא טעות. אתה חוזר למקום. עברת דרך ואתה חוזר לאותו מקום, לעצמך. הגיבור רואה דברים אחרת".

בסופו של דבר, אתה כותב "הוא יודע לכתוב! הוא מיטיב לנסח!...אז מה? אז היטיב לנסח. אז תפס את הרגע. ובכן, אז מה?"

"כן, המוות הטקסטואלי. כי מה יש לך לעשות עם זה? לכתוב, אבל אז מה? זה לא ניהיליזם", הוא מצהיר וממהר להתבדח: "תני לי כדורגלן אחד שאומר ‘ניהיליזם'. נכנסתי לוויקיפדיה לפני שעה, בדקתי מלא מושגים ובאתי אלייך".

שרבני אומר שבאיזשהו מקום חוסר האמונה שומרת על חדות. "כשכתבתי ספר אמרתי לעצמי, ‘מה אתה מוציא ספר, מה אתה מזיין את המוח? לך תשלם את החשבון, תקנה חלב'".

זאת דרך להגן על עצמנו.

"אז אני אומר פאק איט. אני מעדיף אמן שנפגע מהחיקוי שלו ב'ארץ נהדרת' מאשר זה שיגיד שהוא נורא צחק מזה. אולי גם זה מדבר אמת והוא באמת צחק, אבל אני דווקא בעד זה שנפגע".

השבלונות, הקלישאות, הדברים שצריך לעשות ולהגיד, בהם הוא מטפל. "אחרי שאחי נפטר הייתי שבור לרסיסים, כי הכל הגיע אלי בבום, כמו אצל כל אדם שיקירו מת לו בהפתעה, אבל אני הרגשתי עוד יותר מבולבל ואובד עצות, כי הייתי ער למלה הכתובה".

פסיכולוגיה בגרוש

הנטייה האוטומטית של גיבור הספר היא לשנוא את האשכנזים העשירים, כי זה מה שמצופה מהמזרחיים והעשירים פחות. אך גם עם הקלישאה הזאת הוא מתקשה להסכים. "ביקרתי בספר גם את המזרחיים וגם את האשכנזים, ובעיקר את כל ‘הדיבור המזרחי-אשכנזי'.

"בספר מתואר מקרה שבו ילדה שהגיבור מעוניין בה מנופפת לו לשלום, והוא אומר לעצמו ש'אולי היא בכלל לא סנובית, אלא סתם אשכנזית ביישנית'. אז הכל כאן מיקשה אחת, כל המלחמה של השכונה, אבל גם כל הדיבור על הנושא".

שרבני טוען שעמדת האנטי שלו איננה דווקאית. "יש עמדת נגד, כן. בסופו של דבר, הילד/נער/בוגר עומד מול העולם, ולכן זאת גם חניכה על ידי העולם. ה'נגד' מבטא חיפוש, שאלה וניסיון לנער את עולם המבוגרים. בהמשך, כשהילד הופך לבוגר, הוא מנסה לנער את השפה שלהם ולהראות שאפשר לחיות אחרת, שאפשר לפחות לנסות".

שרבני אומר שהוא לא מעוניין בפסיכולוגיה. "העניין עם עמדת הנגד, כעמדה ספרותית או טקטית, הוא שהיא יכולה לרוץ לשני כיוונים באותו הזמן: מצד אחד רגשי נחיתות ומצד שני תחושת עליונות. זה הופך את הדמות לעגולה יותר. אי אפשר לדעת באמת מה עומד מאחורי הדברים.

"קחי לדוגמא את בוקובסקי: צד אחד נגד כל העולם, אבל האם זה נובע מזה שהוא רכיכה, או מזה שהוא חזק? אני מנסה לא להתעסק בשאלות הפסיכולוגיות, אני משאיר את זה לקוראים, אבל אני חושב שבאיזשהו אופן הגיבור של הספר שלי מתעסק גם בזה".

שרבני כותב בספר: "אם היה מגיע קרקס, לא הייתי רוצה להיות במושב לידם. הייתי בורח, מחליף מקום, יושב על המדרגות. הם לא יכולים ליהנות ממופע קרקסי שיש בו ליצן. הם ינסו לחדור דרכו כי ‘מאחורי כל ליצן שמח ישנו ליצן עצוב', וכל זה".

הוא אומר שאלה הם גם האנשים האחרונים שהיה רוצה שיקראו את הספר שלו. "נפילות אסימונים, גם בחיים וגם בחוויית הקריאה, הם דבר שמסרס. ושימי לב למה הפך העולם, לריאליטי, שכולו נפילות אסימון, שמצרות את הדבר עצמו, את העשייה ואת האמנות. שואלים רק אם השופטים העלו, או לא העלו, אם לסמס לספרה שלוש, או לספרה חמש, אם ההוא מ'מחוברים' הוא חרא בן אדם, או שזה משחק עריכה טרומני".

שרבני משתמש בהומור ובאירוניה בכישרון רב, וחלק גדול מהיצירה שלו משופע בהם. הוא מופיע כאמן ספוקן וורד - שירה מדוברת על במה, שהיא מעין התכה של היפ-הופ, ראפ וטקסטים חברתיים ופוליטיים. "זה התחיל כי היה לי מה להגיד", הוא אומר, "כשכותבים ספר, להבדיל מעשייה קולנועית, או מוסיקלית, לא מרגישים את העשייה בהווה. איך אתה מוכיח שיש לך משהו, בזמן הכתיבה? רק אחרי שיש לך עטיפה וכתוב על זה בעיתון אולי מרגישים משהו. התחלתי להופיע, בין היתר, כדי לחוות את היצירה בהווה. ברגע שאתה על במה, אתה באיזשהו מקום נוגע בהווה".

לעתים שרבני מציג את מופע הספוקן וורד שלו כחימום להופעותיו של המוסיקאי עמיר לב, לפעמים הוא מופיע בלוויית די-ג'יי, או בסיסט, ובפעמים אחרות הוא מופיע לבד. "הספוקן וורד הוא כמו אונומטופיאה של החיך, המלים נהיות פיסיות. זה יפה, כי בדרך כלל הקהל לא בא מוכן לערב שירה. אתה רואה איך בהתחלה הם מצחקקים, עד שברגע מסוים אתה מרגיש שסחפת אותם. גם הגיבור בספר סוחף אנשים. הרבה אנשים אומרים שהם לא מבינים אותי בכתיבה, אבל אני לא עושה דווקא. אני פותח דלת, לא עד הסוף, ומי שצריך להיכנס ייכנס". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו