בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצגה של איש אחד

סופר מיואש שנהפך ליתוש ועטלף שמתאהב בחתולה. רועי חן, דרמטורג תיאטרון גשר, שמפרסם כעת אוסף סיפורים קצרים, מספר על ההבדלים בין התיאטרון לספרות ומגלה למה חלם בלילה על מאיר שלו ונועם שליט

5תגובות

הפגישה עם רועי חן מתקיימת יום אחרי שעלתה ההצגה הראשונה "יונה ונער" שעיבד חן עם יבגני אריה לתיאטרון גשר על פי ספרו של מאיר שלו. חן מספר שירד ממנו עול, שעברו עליו שבועות מורטי עצבים. אמש ראה מאיר שלו את ההצגה ואהב מה שראה, "רעדתי כשהוא בא. אני האיש שחתום על זה, אני האיש שהיה צריך להגן על ספרו. אני יודע מה זה לקרוא פרוזה ומה זה לכתוב פרוזה ועכשיו הבאתי אותו למקום האלים הזה שבו 19 איש קופצים וצועקים טקסטים עם תאורה ומוסיקה. ישבתי באולם חמש דקות בדיוק ואז אמרתי לעצמי ‘הממ באמת מעניין איפה הוא יושב', ומיד אמרתי לעצמי שאני לא אשב ואסתכל עליו כל ההצגה. אז פשוט יצאתי לשתות ויסקי".

התיאטרון והספרות, שני עיסוקיו העיקריים של חן, ממשיכים להשתלב זה בזה במשך כל השיחה אתו. הוא עצמו מין מופע תיאטרלי פנטסטי, מלא הומור וברק. הוא מספר שכתב עשרים גרסאות למחזה הזה. המתח נבע מכך שמדובר בקאנון "אנשים קראו את זה. אם אנשים יחפשו אילוסטרציה הם לא ימצאו אותה. הם ימצאו מפגש בין תיאטרון לספרות, בין במאי לסופר ובין חומר לחומר. היה לי חשוב לא לאכזב אותם. שהם לא יבואו ויראו מישהו שהתרשל. כל השבוע האחרון אני חולם על מאיר שלו ועל אבא של גלעד שליט שהתאחדו לי לאותו בנאדם".

חן לא לוקח את עצמו ברצינות יתר, אבל הוא רציני, יסודי ומעמיק מאוד בעבודתו. ספרו החדש "תל של אביב - תריסר אגדות עירוניות על אנשים, חיות ואבנים" רואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, בסדרה "הכבשה השחורה" בעריכת חנן חבר. שש שנים עבד על הספר ועכשיו הוא מספר שהוא נרגש עם צאתו: "מפני שהספר קטן אני מרשה לו להיות אירוע גדול".

יש לו קול ספרותי נדיר, שונה מרוב שכניו בבניין הספרות הישראלית העכשווית. הוא ידען, חושני, הומוריסטיקן, הכל אצלו אפשרי. הוא בורא את המיתולוגיה של העיר תל אביב והיא שונה מאוד מהמיתולוגיה התל-אביבית הרגילה של המועדונים, הסמים והבועה. חן מתכתב עם גוגול ועם בשביס זינגר ולא עם צוותא ושינקין. אצלו תינוק בן יומו מדבר עם אביו הבלשן על האשה האחרת, חבורת רוסים שחפנים שלא מבקשים ישועה נמים בכיכר דיזינגוף, סופר מיואש נהפך ליתוש בעקבות מפגש עם חבורה ספרותית פטפטנית, עטלף מתאהב בחתולה, קיפוד וחולד מעלים את מדיאה בתיאטרון שהקימו בגינת דובנוב ודגים דלי זכרון מתכנסים ביפו, ליד סלע אנדרומדה, לשמוע סיפורים.

פסיכוטי ומוזר

דניאל בר און

חן נולד בתל אביב ב-1980. הוא חי עם בת זוגו פולינה אדמוב, מעצבת ספרים ותפאורה לתיאטרון. לשניים בן אחד, אדם. ספרו הראשון, הרומן "סוסי הדיו" ראה אור בשנת 2005 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא מתרגם מרוסית, שפה שלמד לבד, למד ברחוב. בין תרגומיו: "טרגדיות קטנות" מאת פושקין, "אנשים עלובים" של דוסטויבסקי, "שדרות אפלות" של בונין, "סיפורי קולימה" של שאלמוב ועוד. הוא תירגם ועיבד לתיאטרון גשר ואחרים מחזות רבים מרוסית, אנגלית וצרפתית, כמו "רביזור", "דון ז'ואן", "שונאים סיפור אהבה", ו"שש דמויות מחפשות מחבר". מאז שנת 2007 הוא משמש כדרמטורג תיאטרון גשר. הוא לומד לבד, תמיד. הוא שקדן וקפדן, באוניברסיטה לא החזיק מעמד. מהתיכון נזרק ואת נעוריו הוא מגדיר "כאוטיים".

"הייתי אלים ופסיכוטי ומוזר ואובדני ומשונה. יש לי עבר מוזר קצת. מין נעורים נעוריים כאלה. בדיוק בגלל זה כנראה היה לי ילד כבר בגיל 24. כשהחלטתי שאני הולך ללמוד הלכתי לאוניברסיטת תל אביב ולמדתי בלשנות כללית ושפה וספרות צרפתית. החזקתי מעמד חצי שנה. בעיקר הייתי על הדשא. התלהבתי מהספרייה, מהאנשים ואז מהר מאוד התייאשתי לחלוטין".

הוא ברא לעצמו עוד שפת אם - הרוסית - אף שהוא בן להורים ממוצא מרוקאי מצד אמו וס"ט מצד אביו. הוא אומר על הרוסית שלא למד אותה אלא צלל לתוכה וטבע בה "בלי לתכנן כמעט, זה היה חצי בצחוק. אף בן אדם לא באמת חושב שהוא יידע רוסית מתישהו. אנשים חושבים שהם יידעו אנגלית, אנשים חולמים לדעת איטלקית או צרפתית, אבל רוסית זה לא בתוכנית. כשאתה אומר שלמדת צרפתית אנשים אומרים ‘מעולה' כשאתה אומר למדתי רוסית שואלים אם אתה דביל".

הוא אינו מתכחש לשורשיו הספרדיים, אבל העניין שלו בחיים אינו גנטי. הוא מספר שבקיץ נסע לספרד ומפני שהוא אוהב לעשות דברים בעלי תוכן לקח אתו ארבעה כרכי שירת ספרד. "בכל האזורים היהודיים דמיינתי שאני קשור איכשהו לדמות של יקותיאל שהיה הפטרון של אבן גבירול ומופיע בסיפור ‘האבן'. הרגשתי חיבור מאוד חזק אבל אני יודע שזה לא קשור לגנטיקה בכלל, זאת פנטזיה טהורה. כי אותו חיבור הרגשתי ברוסיה, בצרפת ובכל מקום אחר שרציתי. זה חיבור ספרותי פרופר. זה החיבור שלי גם לצד הספרדי. אם הייתי מכיר סופרים מרוקאים טובים שהייתי אוהב - ויכול להיות שיש אני פשוט לא מכיר - הייתי גם נוסע ומתחבר גם לשם".

הוא אומר שהספרות מנצחת אצלו את הגניאולוגיה. "זה כמו עם הטבע שאני פחות נהנה לטייל בו ויותר נהנה לקרוא עליו. אני לא אוהב יער. לקחו אותי לרוסיה לקטוף גרגרי יער, לא אוהב. מעדיף להיות במטרו. זה כנראה מפני שאני אסתמטי, אני מעדיף להיות במקום חנוק וצפוף ומוזר מאשר להיות במרחבים גדולים. אני משתעמם איפה שאין אותיות".

הוא מתאר איך ניצב ביער הרוסי, תוהה "מה הסיפור, מה הסצינה, מה הדמויות". לתוך זה משתלב באורח פלאי הסיפור על תאונת הדרכים שעבר אחיו, כמו כדי להמחיש שהחיים מלאי דרמות והגזמות וחן פשוט מקשיב ונהנה לגרוף אותם אליו. "אח שלי עשה תאונת דרכים איומה לפני שנה. הוא התרסק, שבר את כל הגוף, היה בקומה. המשפחה שלי מאוד משעשעת. אנשים חמים, צעקניים ואקטיביים מאוד. הוא שכב מחובר לכל המכשירים ואבא שלי מעליו ואחי לידו. ואחי כל הזמן מדבר אליו אומר לו ‘תמיר תהיה חזק אנחנו אתך' ואבא שלי לחוץ ואמא שלי בחוץ, מעשנת. ואז אחרי ארבעה ימים אח שלי פותח את העיניים, אחרי שאמרו לנו שהוא יתעורר מפגר או ימות, והוא מביט אלי, מזיז את העיניים ואומר "בוא'נה הוא חפר לי במוח". ואז אבא שלי צועק", וכאן חן מדגים ומחקה את קולו הרם הנסער של אביו, "'תוציאו דרכונים! נוסעים לחו"ל! שזה היה משפט הכי מגוחך ששמעתי בחיים שלי. השמחה היתה כל כך גדולה. איזה טקסט! מי היה כותב דבר כזה? ההגזמה הזאת היא ההגזמה שאני מתחבר אליה".

עד שהאבן תבריק

ההגזמה הזאת מופיעה גם בסיפורים שלו שיש בהם "אנשים עם לחץ מילולי". חן אומר שלפעמים צריך לשכנע שבאמת יש אנשים כאלה. הוא היה בטוח שכולם כאלה עד שפגש משפחות אחרות. "אבא שלי הוא באמת יהלומן כמו בסיפור ‘אבק יהלומים', וכשהייתי בן 16 באמת רציתי לגנוב יהלום ולעוף מהארץ ובאמת קרו לנו המון דברים מצחיקים עם היהלומים כי זה עולם משעשע. לקחת אבן מהרצפה, לנקות אותה עד שהיא תבריק ואז לשים אותה בחנות תכשיטי יוקרה כדי שתבוא איזו גברת ולמכור אותה במיליונים. זה נראה לי סטארט אפ משוגע. מי המציא את השטות הזאת? זה מצחיק. לאבא שלי יש מלטשה וזה המקום השחור ביותר עלי אדמות. הם בעצם מלטשים משהו שאחרי זה אנשים מתרברבים בו. אם הם רק היו רואים את התהליך - ואני לא מדבר על השלב לפניהם שהוא עוד יותר עצוב - אבל גם השלב שלהם הוא לא שמח במיוחד והדיסוננס המדליק הזה, שם הדרמה, שם התיאטרון ושם הספרות".

לדבריו, הגיע הזמן שבו כדאי וראוי ואפשר לעשות מיתולוגיזציה של תל אביב, "אפשר לבנות את זה על אלכסנדר פן וחנה רובינא שזה גם נהדר ואפשר לבנות את זה על עטלף וחתולה וזה גם בסדר". המיתולוגיזציה שהוא עושה קשורה קשר הדוק למסע שלו בין התרבויות, מכיוון שלא הרגיש שיש איזו קרקע בסיסית תרבותית לעמוד עליה. "כל דור פה ממציא את עצמו מחדש ורוצח את הקודם, ולא באיזה רצח אב הירואי, הוא פשוט מתעלם ממנו. אז כתבו עגנון וברנר, אז כתבו. נמשיך אותם? נתייחס אליהם? נדבר עליהם? נקרא אותם? לא. אני קצת מקנא בתרבויות אחרות שבהן זה יוצא מהאדרת של זה וההוא יוצא מהשרוול של זה. יש להם קשר רציף, הם מדברים על זה, צוחקים על זה. ברומן הראשון של דוסטויבסקי הגיבור קורא ספר של גוגול וזה לא סתם. גם היום בספרות הרוסית המודרנית הם יכולים לרצוח את דוסטויבסקי, לצחוק עליו, אבל הם מתייחסים וזה יוצר רצף, הספרות מדברת עם עצמה. חלק מהדמויות שכדאי לדבר אתן זו העיר עצמה. גם העיר עצמה היא דמות. אתה הרי לא יכול כאדם קורא ללכת בפאריס ולא לחשוב על בלזק. ואתה לא יכול להסתובב בפטרבורג בלי לחשוב על גוגול".

בסיפוריו ניקה את העיר מהרעש שהיא אפופה בו והאיר אפשרויות אחרות. "התקשורת היא במקום המרכזי כרגע בארץ הזאת ובעיר הזאת. פרסומות אלימות צועקות עליך מכל פינה. זה לא עד די כך אלים בשום ארץ ובשום עיר שהייתי בה. גם בניו יורק אין כמויות כאלה של פרסומות של מוצרים. אתה יכול לראות פוסטרים של הצגות בניו יורק אבל לא מוצרים, לא מיצים. די. תן קצת ללכת ברחוב סתם".

מפני שכתב אגדות, ז'אנר ספיציפי שיש לו חוקים, לא פחד מתחושה של מוסר השכל, של אמירה. "המון כותבים פה בארץ הם כללי כזה", הוא אומר ומחקה את הטון הלאה המתלבט, "מבינים בארץ את כולם, שזה קצת מכעיס אותי. ‘גם זה אפשר למה לא, את יודעת זה בסדר, הוא כותב וזה בא לו מהלב". לחן לא אכפת שזה בא מהלב. "האמת היא לא ערך בספרות. בגלל זה לא חשוב שמלא דברים כן קרו לי פה. אז קרה. אז אבא שלי באמת יהלומן אז מה. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב".

לא פשוט היה למצוא הוצאה שרצתה להוציא לאור את הספר המבריק הזה. חן שמע שלל התייחסויות שכאשר הוא מספר עליהן הוא הופך אותן לפארודיה משעשעת על מצב הספרות הישראלית. "אחד הדברים ששאלו אותי זה ‘איפה תל אביב'. ‘תן לי תל אביב'. ‘אני רוצה לראות מועדונים, זיונים, ארומה, קופאית אתיופית שמתאהבת בשומר רוסי. תן לי קצת צעירים, איזה אוהל קטן. איפה מדינת תל אביב, איפה הבועה התל-אביבית' ואני ניסיתי להסביר שאני מרגיש לא מיוצג בהגדרה הזאת של מדינת תל אביב. אני תל אביבי, נולדתי בתל אביב, כל החיים שלי הייתי בתל אביב, וזה לא ספר של עיריית תל אביב. אמרו לי ‘אולי תכתוב שלוש נובלות על נשים', יש עורכים שנורא רוצים להשתתף בכתיבה. עד שמצאתי את חנן חבר שהיה פשוט אדיר".

והיו אלה שאמרו שסיפורים קצרים זה פאסה. "כולם הסבירו לי גם שבכלל לא קונים סיפורים קצרים, שסיפורים קצרים זה נורא, מי כותב סיפורים קצרים בכלל? ואני חושב לעצמי: צ'כוב! מדברים על סיפור קצר כאילו כתבתי חמשירים גסים. זה לא כזה פורמט מוזר".

ולמרות המיתולוגיזציה אין לו חיבה יתירה לחברותא האינטלקטואלית בתל אביב. הוא אומר שזה לא מושך אותו כיום. "כשהייתי בן 19 חלמתי על חבורה ספרותית".

ומה קרה?

"פגשתי אותם באמת", הוא צוחק, "ספרות להבדיל מתיאטרון היא לא אמנות קולקטיבית ולא כדאי שתהיה כזאת. יש לי רומנטיקה אדירה לכל מיני חבורות משוררים אבל כנראה גם אז לא הייתי יושב אתם. לא בכסית ולא בדה-מאגו. ברגע שיש חבורה מתחילה איזה קשקשת כזאת של דיבור על ספרות, אני לא אוהב בכלל לדבר על ספרות. האמת שזה די משעמם אותי, גם משעמם אותי לשמוע אנשים מדברים על ספרות ובגלל זה לעולם לא הייתי יכול ללכת ללמוד ספרות".

לדבריו, הספרות כמו התיאטרון הישראלי עסוקים כל העת בזיהוי ובסטריאוטיפים מגוחכים "זה דבר נורא חשוב בספרות הישראלית שכל הזמן מדברים עליו. זה מאוד מזוהה, זה עלי, זה עליה, זה עלינו, זה אנחנו, זה הבן של כולנו, כל הדבר הזה זאת המשפחתיות שממנה יש להימלט באמנות כמו מאש".

ציירי לך שפם

בתיאטרון הישראלי קיימת אותה בעיה ממש. "הבמה נראית כמו בית לדוגמא באיקאה. הקו המרכזי מזוהה. יושב הצופה ואומר ‘אה זה אמא שלי, זה אני, זה אחי, ההוא הומו, זה הפצוע, והנה דתי. התיאטרון הישראלי הגיע עכשיו לשלב הקומדיה דל ארטה. יש מסיכות", אומר חן תוך שהוא קם ניגש למדף וחובש על פניו מסיכת קומדיה דל ארטה שחורה ומדגים, "אתה בא להצגה, יוצא בנאדם ‘אני המפקד, אני לחמתי, עשיתי הכל בשביל המדינה ועכשיו אני רוצה להיות ראש ממשלה' ואז יוצא אחיו ‘אני הומו, אני נראה כמו הומו, אני מדבר כמו הומו' ואז באה המהגרת עם דיבור של מהגרת" הוא מזייף מבטא רוסי מוגזם "מהגרת שיצאה הרגע מההיגור מבטן ההגירה. קומדיה דל ארטה".

לדבריו, רוב ההצגות שקוראים להן תיאטרון הן בכלל בידור. "או צחוקים, או שכונה, או מימונה. הכל מזכיר בסוף תוכנית בערוץ 2 של ירון לונדון, או מודי בראון, כל הזמן מתעסקים בישראליות. לוקחים את ריטואל ליל הסדר. כולם נכנסים וכל הסודות יוצאים. ולא שאני בעד תיאטרון אליטיסטי אינטלקטואלי. ראיתי מחזאות גרמנית מודרנית שאתה לא מבין כלום ומישהו משתין צבע על הבמה וכותב היטלר ואז מוחק. אין כוח לזה. גם לא לתיאטרון משמים כזה שמפגיש את ויטגנשטיין עם איינשטיין".

ועדיין חן רואה גם דברים נהדרים בתיאטרון שקורים בפרינג' אבל לא רק שם. בתיאטרון תמונע למשל, ראה את "מר קולפרט" שביים מולי שולמן. "הוא עשה את זה בדרך כל כך מוטרפת ומקורית שאמרתי, היי תיאטרון!".

גם השחקנית ג'יטה מונטה שהתחילה לביים הרשימה אותו. "היא חיכתה המון שנים לעבור את הקו הזה וכשהיא הגיעה אליו היא עשתה את זה בכזאת רצינות. בחירת החומר, בחירת הצוות, הקאסט. ואז אתה מתחיל להבין מה זה תיאטרון. היא שחקנית מבריקה. כשהיא נכנסת לבמה אתה מבין את ההבדל האדיר בינה לבין אחרים שעומדים על במה. אתה רואה אותה עושה חנוך לוין ואחרים עושים חנוך לוין ואתה מבין איפה קו הטעם עובר. אצלה זה נשמע שירה ואצל אחרים סתם גס ואפילו אינפנטילי. פתאום אתה שונא את חנוך לוין אתה לא מבין מה עשו ממנו. וכשאתה שומע אותה אתה אומר אה ככה זה, זה רציני בעצם, זה לא סתם ילד שדוחף לך את המחט לגוף, זה מישהו מבוגר, הוא מדבר על משהו נורא חשוב לו, הוא כמעט על סף דמעות, זה לא בשביל הסקנדל כל זה".

לדבריו, החיבור המתקיים בחייו בין תיאטרון לספרות הוא חיבור שעוזר לו לחיות. "כשאני מתייאש מספרות אני אומר לעצמי טוב, עזוב ספרים. אתה לא סופר, לא נורא, ניסית, לא הלך. בוא תעשה תיאטרון. כשאני עושה תיאטרון ואני מרגיש חרא אני אומר די, איזה אמנות רעה, אתה בא ואיזה 300 איש משנים הכל, זה לא בא לו להגיד את המשפט, ההוא אומר אבל לא כמו שרצית, לבמאי יש כל מיני רעיונות ובכלל חומר חרא. אמנות ארכאית מטופשת, אנשים מבוגרים עם תחפושות, שחקן שהדביקו לו שפם. מה זה השטות הזאת! למה הדביקו לו שפם? בנאדם עם שפם עכשיו מסתובב על הבמה ואומר ‘אני דוקטור לאופר'. בוא תלך הביתה לספרות. כמה שהספרות טהורה, מדויקת, זה רק אתה והדמויות שלך. הן נשארו כמו שהשארת אותן. לא כל ערב ישנו את זה ולא 800 איש בערב ינופפו במניפות ויסתכלו בשעון ופתאום תשמע טלפון ומישהו יענה ‘אני בהצגה אני לא יכול לדבר'. לא יהיה את הדבר הזה תלך לספרות".

כשהוא מתייאש גם מזה וגם מזה יש עוד מפלט. הוא מזכיר לעצמו שרצה להיות מוסיקאי בכלל, שלמד לבד לנגן בגיטרה, פסנתר, מפוחית, חלילית, שהיה מתופף פעם והיתה לו להקה "בוא תנגן" הוא אומר לעצמו.

את כל הכמיהות האלה הוא מציע לסכם במשפט מפתח אחד. "להיות עוד מישהו בחיים האלה. לא להסתפק במנה אחת ולהשתדל לא להיות כמו כל האנשים האלה שהם גם וגם וגם. להיות מספיק רציני בקשר לעצמך ומספיק יסודי וביקורתי כלפי מה שאתה עושה כדי לא להיות אלטע זאכן. כי יש המון אנשים בארץ הזאת שהם כאלה. ‘הוא גם מביים, הוא גם הקליט שיר ועכשיו יש לו איזה רעיון לספר'. הרי כותבים פה אינסוף. במוסף ספרים של ‘הארץ' היתה את רשימת הספרים שעומדים לצאת השנה. הספר שלי היה שם. זאת היתה תחושה של להיות בקבר אחים. כאילו ירו בכולנו וזרקו אותנו לבור. אז גם אני עכשיו הוצאתי ספר? לא מספיק כל החארות האלה גם אני עכשיו הצטרפתי? מה יש לך להגיד? מה אתה רוצה לספר? מה כתבת שם? עכשיו כשהחזירו את גלעד שליט אתה מבלבל את המוח? ומובן שהתשובה היא שברור שעכשיו ורק עכשיו והכי עכשיו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו