שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמה ברוקס | גרדיאן
אמה ברוקס | גרדיאן

מוריס סנדק נראה כמו אחד מהיצורים שהמציא: עיניים קטנות ועגולות, גבות מחודדות, פה ושם ציצת שיער של מפלצות, ומוניטין של אכזריות שגורם לי ללכת על בהונות, כמו ילדה בסיפור אגדה, בשביל הכניסה לביתו היפה בקונטיקט. סנדק מתגורר כאן זה 40 שנה - עד לא מכבר עם בן זוגו יוג'ין, שהיה פסיכולוג ומת ב-2007, וכעת לבדו עם כלבו הרמן (על שם הרמן מלוויל), אלזסי גדול המזנק אל הדלת לקדם את פנינו. "הוא גרמני", אומר סנדק וקם ממקומו ליד השולחן, שם הוא עסוק בהרכבת פאזל של מפלצת מספרו המפורסם ביותר, "ארץ יצורי הפרא". בקול מהוסה הוא מוסיף: "הוא לא יודע שאני יהודי".

סנדק, בן 83, עדיין מתרתח כמעט מכל דבר שהוא נתקל בו. בעשר הדקות הראשונות של פגישתנו הוא מספיק להתרגז מהעניינים הבאים: ספרים אלקטרוניים ("שונא אותם. זה כמו לשחק ב'נדמה לי שיש סקס אחר'. אין שום סקס אחר ואין שום ספר אחר! ספר הוא ספר הוא ספר"); ניו יורק ("דוחפים אותך ומציקים לך ואנשים ממשמשים אותך. זאת עיר סואנת מדי, מטורפת מדי!"); הימין האמריקאי ("הרפובליקאים המטומטמים האלה היו יכולים להיות קומיים, אם הם רק היו מצחיקים"). וגם מרופרט מרדוק: "כל דבר בימינו צריך להיקרא בשמו".

אבל מרדוק מפרסם אותך!

סנדק בביתו. מוות שמח הוא מטרה בת ביצועצילום: אי–פי

"נכון! הארפרס! הוא הבעלים של הוצאת הארפרס וגם של כל שאר העולם. הוא מסמל את המצב הגרוע שנהיה פה. אבל אני לא מכיר הוצאה טובה יותר. כולן בצרות. כולן נוראות".

סנדק מנענע את ראשו מתחת לתקרה הנמוכה, הנתמכת בקורות חשופות, בחדרו המלא יצירות אמנות ושטיחים ישנים. "אני לא מאמין שנהייתי זקן טיפוסי. אני לא מאמין". הוא מחייך ופניו משתנות. "הייתי צעיר רק לפני כמה דקות".

למות כמו בלייק

בעבור מיליוני קוראיו סנדק יהיה כמובן צעיר תמיד, בן דמותו של מקס מ"ארץ יצורי הפרא", הנמלט מזעמה של אמו אל ממלכת הדמיון המנחמת. יש שם מפלצות, אבל מקס מתעמת איתן ולבסוף חוזר לזרועות אמו, לפיוס ולארוחת ערב. אך סנדק עצמו שהה בגלות זמן רב. המפלצות מ"ארץ יצורי הפרא" נכתבו בתבנית קרובי המשפחה שלו, שנהגו לבקר בביתו בברוקלין בילדותו ("כולם מטורפים - פנים מטורפות ומבט פרוע") ולצבוט את לחייו עד שהאדימו. במבט לאחור הוא מבין עד כמה נואשים היו כולם, דור ראשון של מהגרים מפולין, ללא ידיעת השפה, ללא השכלה, ואף שלא ידעו זאת ב-1930 - משפחתם במולדת עמדה בפני השמדה במחנות הריכוז. אבל באותה תקופה הוא ראה לנגד עיניו רק דמויות נלעגות.

גם הוריו נכללו בהן. אילו גדל בבית מאושר, אומר סנדק, לא היה נהפך לאמן, לפחות לא לאמן כזה. ספרו המצויר של סנדק מכיר באימי הילדות, יודע עד כמה היא אכזרית לפעמים, עד כמה אפשר להרגיש בה בדידות. בספרו החדש, "במבל ארדי" ("Bumble Ardy"), הגיבור הוא חזירון שבעמוד הראשון מאבד את הוריו, שזונחים אותו לטובת מכונה לעיבוד בשר, ונותר בטיפולה של דודתו. האווירה נעשית אפלה, הציורים קדחתניים ומלאי רגש, ואף שהספר מסתיים בסליחה ובחיבוק בין הדודה לאחיין, תחושת הסכנה שנשקפת לבמבל נותרת בעינה. "אני מסרב לשקר לילדים", אומר סנדק. "אני מסרב לפרנס את הבולשיט של התמימות".

עטיפת הספר החדש של סנדק, "במבל ארדי"

בילדותו, הוקרן אליו האופל באמצעות הוריו. אמו של סנדק נשלחה מפולין לארצות הברית כשהיתה רק בת 16, לבדה, ובידה רק שם של אדם שתוכל לשכור ממנו חדר. היא נשלחה, אומר בנה, משום שאמא שלה "לא יכלה לסבול אותה". אמו של סנדק היתה פלרטטנית והרבתה להיקלע לצרות. בפולין היא "התמסרה לכל גבר בכפר", לרבות אביו של סנדק, בנו של רב. "הוא היה איש מוערך, יפה תואר במיוחד וחסר אחריות. הוא בא לארצות הברית לחפש אותה ועבד כמשרת. משפחתו ישבה עליו שבעה בפולין כי הוא עשה דבר נורא - לרדוף אחרי בחורה כשאבא שלו רב, ולנסוע אחריה עד ניו יורק".

סנדק עדיין נדהם כשהוא חושב כמה מפתיעה העובדה שהוריו שרדו. שנים נהג להתבונן באלבומי התמונות שלהם ולתהות על קנקנם של האנשים האלה, של משפחותיהם. "הייתי מזועזע מהמחשבה שלעולם לא אכיר את המשפחות שלהם. מי הם היו?"

הם היו אנשים שעברו טראומה, הוריו. כועסים, אכזריים, מטורפים, ואפשר להבין למה. באש הזאת חושל כישרונו של סנדק. "ואחר כך אתה גדל ומחבר ספרים לילדים", הוא אומר. הוא עדיין כועס. אבל מאז מת יוג'ין, אומר סנדק, זה רק הד לזעם הקודם שלו. הוא משוטט באחוזתו ומסתכל סביב - הבניין נבנה ב-1791 והוא מתהדר באחד מעצי הבוקיצה האחרונים שעדיין עומדים בקונטיקט - וכך מתקרב לתחושת שלווה.

סנדק שנא את בית הספר, ולמגינת ליבם של הוריו התחמק מלימודים באוניברסיטה והיה למאייר מסחרי. העבודה הראשונה שלו, ב-1947, היתה לאייר ספר לימוד בפיסיקה ושמו "פיסיקה גרעינית להמונים". מאז הוא אייר יותר מ-100 ספרים, וכתב ואייר יותר מ-20. "ארץ יצורי הפרא", שראה אור ב-1963, נמכר ביותר מ-17 מיליון עותקים, אבל הוא אינו הספר החביב עליו ביותר. בכבוד הזה זוכה "שם בחוץ", המספר על אחים. סנדק אהב מאוד את אחיו.

המושג "מאייר של ספרי ילדים" מרגיז אותו, משום שהוא כאילו מקטין את כישרונו. "אני צריך להשלים עם התפקיד שלי. לעולם לא אתאבד כמו וינסנט ון גוך. גם לא אצייר נימפיאות מים יפהפיות כמו מונה. אני לא יכול לעשות את זה. אני לכוד בתפקיד האידיוטי, איש של ספרי ילדים".

פאלטרו. לא סובל אותהצילום: אי–פי

הוא ויוג'ין לא שקלו אף פעם לגדל ילדים בעצמם, הוא אומר. הוא בטוח שאילו עשו זאת, הוא היה אבא גרוע. אחיו הרגיש תחושה דומה: בעקבות הילדות שלהם הם סבלו מליקויים באישיות. "הם ניהלו חיים נפרדים", הוא אומר על הוריו. "הם בטח היו מטורפים. ואנחנו - צחקנו עליהם. כשאחי עמד למות הוא הסתכל בי והעיניים שלו התמלאו דמעות. הוא אמר, ‘למה היינו כל כך רעי לב לאימא?'. אמרתי, ‘אל תעשה את זה לעצמך. היינו ילדים, לא הבנו. לא ידענו שהיא מטורפת'".

אבל היה פיוס חלקי עם הוריו, רגע של הבנה. הם לא ייחסו חשיבות לעבודתו חוץ מפעם אחת, כשהתבקש לאייר כמה סיפורים של יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות מ-1978. הם היו גאים בזה, הוא אומר. לצורך העבודה חזר סנדק לאלבום המשפחתי. "היו שם תצלומים של האחים הקטנים של אבי, כולם יפים ומעניינים, ולנשים היה שיער ארוך והן החזיקו בידיהן פרחים. הסתכלתי באלבום ובחרתי כמה מהקרובים של אמי וכמה מהקרובים של אבי, וציירתי אותם בדיוק חריף. והם בכו. ואני בכיתי. אז היה הפיוס הזה. הוא עדיין ישנו".

גם הוא עצמו מטורף, הוא אומר. "אני מטורף על כל הראש, אני יודע. אני לא אומר את זה כדי להתחכם, אני פשוט יודע שבגלל זה העבודות שלי טובות. ואני יודע שהעבודה שלי טובה. היא לא מוצאת חן בעיני כולם, וזה בסדר, אני לא עושה אותה בשביל כולם. גם לא בשביל מישהו, בכלל. אני עושה את העבודה שלי כי אני לא יכול שלא לעשות אותה".

רושדי. טלפון לאייתולהצילום: אי–פי

לא יכול להיות שאתה עד כדי כך מטורף, אני אומרת: הצלחת לשמור על מערכת יחסים אחת במשך כמעט חצי מאה. "כן! והוא היה... טוב, הוא היה איש שאוהב מוסיקה וקריאה. הוא לא עישן סיגריה בחייו והוא מת מסרטן הריאות. פשוט מגוחך. החברות איתו היא דבר שהיה לי הרבה הרבה זמן".

אבל יש לו הכלב, שאת ראשו הגדול הוא אוהב לחבק בזרועותיו ולחכך את אפו בחרטומו - ולין באה לטפל בו. למרות הקיטורים שלו, הוא אומר, "בסופו של דבר אני בר מזל". הוא עובד על ספר חדש, על אפים. הוא מקשיב לשוברט, "איש יקר", ולגיבור שלו, מוצרט. והוא חוזר לסופרים שהוא רוצה לקרוא בטרם ימות: סמואל פאלמר, פרוסט, ג'ורג' אליוט. הוא אוהב את "מידלמארץ'", אף ש"דניאל דירונדה, אוי, געוולד! ‘היא הניחה את כובעה הנוקשה והיתה נחושה בדעתה להיות מתוקה ומבינה'. ככה לא תגיעי לשום מקום, מותק".

ואז הוא חוזר לסורו. על סלמן רושדי, שפעם כתב עליו ביקורת קשה ב"ניו יורק טיימס", הוא אומר: "החרא הרכרוכי הזה. הוא היה מגעיל. אני צלצלתי לאייתולה, אף אחד לא יודע את זה". על רואלד דאל: "האכזריות בספרים שלו דוחה. איש מפחיד. אני יודע שהוא פופולרי מאוד, אבל מה נחמד באיש הזה? הוא מת, זה מה שנחמד בו". על סטיבן קינג: "בולשיט". על גווינת פאלטרו: "לא סובל אותה".

הוא נראה נבוך לרגע. "תשמעי, החיים די נוראיים רוב הזמן. אפילו במדינה כל כך יפה, מלאה פרחים ועלים ושמש. כשהוא מת אני ננטשתי! אני לבד. אני מרגיש זקן. ולא כל הזמן אני נחמד, בדרך כלל אני לא נחמד".

סנדק מחפש מה שהוא מכנה "מוות כיפי". ויליאם בלייק הציב את הסטנדרט, כשזינק מערש דווי ברגע האחרון ופצח בשירה. "מוות שמח", אומר סנדק, "זו מטרה בת ביצוע". הוא זוקף את גבותיו ויוצר שתי גבעות - "אם אתה ויליאם בלייק ומטורף לגמרי". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ