בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרפר שחור מגזע לבן

סופרים התאהבו בה ונלסון מנדלה קרא שיר שלה בנאומו הראשון בפרלמנט, שנים אחרי שהתאבדה. הסרט "פרפרים שחורים" שיוצג בפסטיבל לקולנוע נשי מביא את סיפורה של המשוררת אינגריד יונקר, שכונתה "סילביה פלאת של דרום אפריקה"

תגובות

ה-25 במאי 1994 היה יום היסטורי בעבור דרום אפריקה. נלסון מנדלה ניצב זו הפעם הראשונה לנאום בפרלמנט אחרי שנבחר לכהן כנשיא עם נפילת משטר האפרטהייד. "יום יבוא", הכריז מנדלה, "ואומתנו תדע לכבד את זכרם של הבנים, הבנות, האמהות, האבות, בני הנוער והילדים, שבמחשבותיהם ובמעשיהם, איפשרו לנו לחוש גאווה על היותנו דרום אפריקאים... אני בטוח שבין האנשים האלה תהיה גם אשה אחת. שמה הוא אינגריד יונקר".

"היא היתה משוררת ודרום אפריקאית", הוסיף מנדלה, "בשעת הייאוש הגדולה היא חגגה את התקווה. היא התעמתה עם המוות, אבל עמדה על יופיים של החיים". יונקר עצמה לא זכתה לשמוע את הדברים שאמר מנדלה בשבחה מול חברי הפרלמנט, וגם לא לשמוע אותו מקריא במלואו את אחד משיריה "The child who was shot dead by soldiers at Nyanga" ("הילד שנורה בידי חיילים בנייאנגה"). שנים רבות קודם לכן, בשעות הבוקר המוקדמות של יולי 1965, בהיותה בת 31, צעדה המשוררת אל בין גליו הקרים של האוקיינוס האטלנטי והטביעה את עצמה.

חייה של יונקר, שנהפכה בעקבות נאומו של מנדלה למשוררת המפורסמת ביותר שהצמיחה דרום אפריקה ואף כונתה "סילביה פלאת של דרום אפריקה", עומדים במרכז הסרט העלילתי "פרפרים שחורים" שיוקרן ביום חמישי בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות (הקרנה נוספת תהיה ביום שבת).

שם הסרט לקוח מאחת השורות בשיריה של יונקר: "לשמש שמעתה אכסה לעד בפרפרים שחורים". את יונקר מגלמת בסרט השחקנית קאריס ון הוטן שכיכבה לצד טום קרוז ב"מבצע ואלקירי", את התסריט כתב גרג לאטר והבמאית היא ההולנדית פאולה ון דר הוסט, שגם תבוא לפסטיבל ותשוחח עם הצופים לאחר ההקרנות.

"תמיד אהבתי את השפה של דרום אפריקה, אפריקנס, שבה כתבה יונקר", מספרת ון דר הוסט בראיון בדואר האלקטרוני, "אף שזוהי במובן מסוים שפתו של השליט הלבן, של המתיישבים הראשונים שבאו מהולנד. לפני כמה שנים ראיתי סרט דוקומנטרי יפה על חייה של יונקר שיצרה ידידה שלי, ססקיה ון צ'ייק. היא הראתה לי שירים של יונקר ומיד אהבתי אותם. כשאחד המפיקים פנה אלי עם הרעיון לעשות סרט עלילתי על חייה של המשוררת המעניינת הזאת לא היססתי לרגע".

פחדים וסכנה

יונקר החלה לכתוב שירים כבר בגיל שש, וכשהיתה בת 16 החלה להתכתב עם המשורר והסופר די-ג'יי אופרמן, שהשפיע עליה עמוקות. ספר שיריה הראשון, "Ontvlugting" (בריחה) התפרסם בשנת 1956, כשהיתה בת 22. ב-1963 פירסמה את ספרה "Rook en Oker" (עשן ואוכרה). הספר זכה לשבחים ואהדה מצד מבקרים, משוררים וסופרים, אבל גונה על ידי הממשל. שיריה של יונקר תורגמו מאז לשפות רבות. מבחר מכתביה, ובו גם כמה סיפורים קצרים ומחזה, יצא לאור ב-1975, ומאז התפרסם בעוד שתי מהדורות, ב-1983 וב-1994.

את השיר שקרא מנדלה כתבה יונקר בשנות ה-60, בשעה שנשיא שחור בדרום אפריקה היה עדיין בבחינת חלום רחוק. אלה היו שעותיה האפלות של המדינה, שיאן של שנות האפרטהייד, שנים של השתקה, דיכוי ורדיפות. יונקר השתייכה לחבורת האמנים שהתנגדו למשטר. אלא שדבר אחד הבדיל אותה מיתר בני החבורה והפך את חייה לאירוניים וטרגיים יותר - שר הצנזורה של משטר האפרטהייד, האיש שהיה ממונה ישירות על השתקתם של המשוררים והסופרים, היה לא אחר מאשר אביה, ד"ר אברהם יונקר, אדם נוקשה ושמרן, שהכריז "הפוליטיקאים מנהלים את המדינה, מדוע אינם יכולים לשלוט גם באמנות?" ואף טען כי "גם לשייקספיר לא היתה מזיקה צנזורה".

אביה, שבסרט מגלם אותו רטגר האואר, נעשה אפוא לאויב המושבע שלה. במכתב מ-1964 כתבה: "אנחנו נאבקים כל העת על חופש הביטוי בארצנו, ואנחנו, ככותבים, לעולם לא נישא וניתן עם האויב". הוא מצדו בוש בה ובהתנהגותה, ובנאום בפרלמנט הכחיש את העובדה כי היא בתו. זו לא היתה הפעם הראשונה שהתכחש לה, למעשה הוא נטש אותה עוד בטרם נולדה. יונקר חיה בעוני עם סבתה ועם אמה, עד ששתיהן מתו (אמה של יונקר סבלה מבעיות נפשיות ואושפזה בבית חולים לחולי נפש שם התאבדה לבסוף. "ראיתי את אמי משתגעת לנגד עיני", סיפרה יונקר לחבריה). רק אז, כשהיתה בת עשר, הועברה לחזקתו של אביה. הוא היה נשוי אז בפעם השלישית ואשתו תיעבה את הבנות מנישואיו הראשונים, אינגריד ואחותה אנה, הצעירה ממנה בשנתיים.

היחסים בין יונקר לבין אביה היו מקור הכאב העיקרי בחייה של יונקר. היו אף כאלה שטענו שחיי השחורים בדרום אפריקה כלל לא עניינו את המשוררת, וכל שרצתה היה להרגיז את אביה. עד כדי כך היו היחסים בין האב לבתו טעונים ומרים עד שכאשר הודיעו על משיית גופתה מבין הגלים, הכריז "מצדי הם יכולים להשליך אותה בחזרה לים".

גם ון דר הוסט רואה ביחסים האלה את עיקר ההשפעה על נפשה של יונקר, ואת אחת הסיבות העיקריות להתמוטטות הנפשית שהובילה לאישפוזה ב-1961, באותו בית חולים לחולי רוח שבו התאבדה אמה כמה שנים קודם לכן. "הוא לא העניק לה את האהבה וההכרה שהיא כה רצתה. זה היה אולי הדבר הכי חשוב בחיים שלה", אומרת ון דר הוסט.

החסך באהבת אב השפיע גם על יחסיה של יונקר עם גברים. היא נישאה לפיטר ונטר וילדה לו בת אחת ושמה סימון, אבל התגרשה ממנו במהרה. הגבר העיקרי בחייה היה הסופר ג'ק קופ, שהיה מבוגר ממנה בכ-20 שנה, והתסריט מבוסס במידה רבה על היומנים שכתב. אבל בזמן שהיתה עמו ניהלה רומן גם עם הסופר אנדרה פ. ברינק. היא הרתה לאחד מהם ונאלצה לבצע הפלה (מעשה שנחשב אז לפשע בדרום אפריקה).

בספר הזיכרונות שלו, "A Fork in the Road", ייחד לה ברינק פרק שלם, "האשה שאהבתי וכמעט הוציאה אותי מדעתי", כתב עליה. כשברינק הכיר את יונקר עולמו היה עולם יציב למדי. הוא היה נשוי, אב לילדים ומרצה באוניברסיטה, אלא שמשעה שהופיעה יונקר בחייו, הוא נכנס אל "עולם שבו דבר לא יהיה עוד בטוח ומוגן, עולם שבו הכל, מהאישי ביותר ועד הציבורי, מאהבה ועד פוליטיקה, יהיה חשוף לפחדים, סכנה וחוסר ביטחון".

הוא פגש בה לראשונה בשעה שהוא ואמנים אחרים נפגשו כדי לדון באפשרויות המאבק שלהם בהחלטות החדשות של הצנזורה, ואז היא נכנסה "קטנה ושקטה אבל מתוחה, שיערה הבלונדי המקורזל פרוע, עיניה הכהות מאופקות אבל בוערות... היא לבשה גופיית גברים מרושלת, גדולה פי כמה ממידותיה, ומכנסיים ירוקים מהודקים... רגליה היחפות היו דקות ויפהפיות. מאותו יום והלאה לא אביט עוד על בחורה מבלי להביט קודם כל ברגליה", כתב.

אף שלשיריה היה ממד פוליטי הרי ששירתה של יונקר היתה ברובה שירה אישית, חווייתית. על השיר שקרא מנדלה אמרה בראיון משנת 1963: "הוא צמח מתוך חוויה אישית שלי, מתוך תחושה של שכול. הוא בנוי על יסודות הפילוסופיה, על האמונה בנצחיות החיים, אמונה שדבר אינו אובד לגמרי. אני מופתעת כשאנשים מתייחסים אליו כשיר פוליטי".

בסרט מצטיירת אמנם יונקר כפעילה פוליטית, אך במציאות הדברים היו מעט שונים. "זה סרט עלילתי ולא דוקומנטרי, כך שיש חופש מסוים", אומרת ון דר הוסט, "למשל, במציאות יונקר ראתה רק תמונות של הילד שנורה, אבל כדי שהקהל יחוש את העוצמות הרגשיות שניעורו בה ויבין את הדחף שלה לכתוב את השיר, החלטנו להראות בסרט את הירי עצמו. בנוסף לכך, במציאות יונקר לא היתה אקטיביסטית, אבל רצינו שהקהל ירגיש איך שלטון האפרטהייד השפיע על האנשים בדרום אפריקה ועל חייה של יונקר עצמה".

גם בתה של יונקר, סימון, טענה בראיון שנערך עמה לא מכבר כי אמה לא היתה אדם פוליטי. "היא היתה אמנית, אמנית אמת. הפוליטיקה נכפתה עליה, היא היתה פרח לוטוס יפה ששורשיו היו נטועים בבוץ".

האם צעדה יונקר אל בין גליו של הים, שכה אהבה בימי חייה, מפני שלא יכלה עוד לשאת את העוולות הפוליטיות, האם עשתה זאת משום שלא התגברה על יחסיה עם אביה, או פשוט מפני שנפשה היתה נפש מעורערת ולא יציבה? "אני חושבת שזה שילוב בין הדברים", אומרת ון דר הוסט, "האפרטהייד היה חלק מרכזי מחייה, אבל הוא לא היה הסיבה היחידה להתאבדות. כיום אנשים ודאי יאמרו שהיא סבלה מהפרעה דו קוטבית. למרות האהבה הרבה שזכתה לה והיחסים הרומנטיים עם ג'ק קופ, היא לא היתה מסופקת אף פעם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו