בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרת הרוסייה-גרמנייה חושבת שתסתדר היטב בישראל

היא מסתתרת תחת שם בדוי ומתרחקת מסופרים אחרים, אבל אלינה ברונסקי בטוחה שבישראל היא תוכל לחיות כמהגרת

2תגובות

בשעה שהסלידה מאנונימיות והצורך בחשיפה נראות כמו אקסיומות שרוח הזמן הכתיבה, הסופרת הצעירה אלינה ברונסקי מצאה דרך לערער עליהן בדרכה הלא דרמטית. שמה האמיתי אינו ידוע. אלינה ברונסקי הוא שם עט שבחרה לעצמה. בעולם שבו נדמה כי כולם דוהרים אל הפרסום שיציל אותם מהשכחה, "אלינה ברונסקי" מעדיפה להישאר לא לגמרי ידועה.

"כשהתחלתי לחלום על להיות סופרת תמיד ידעתי שיהיה לי שם עט. לא רציתי שהשם שלי יפורסם, אין לי את הדחף הזה. אולי כי אני לא אדם מאוד ציבורי, אני אוהבת להיות בבית, לא אוהבת מסיבות, אני צריכה להיות מוגנת. כשהספר הראשון שלי עמד לראות אור חיפשתי שם עט ואז חלמתי בלילה על השם הזה, אלינה ברונסקי. לא יודעת למה".

גם נושאים כמו דת ולאום לא מעסיקים אותה, וכשהם עולים היא כמעט מופתעת. היא נולדה ב-1978 בעיר יקטרינבורג, "בצד האסיאתי של הרי אורל", והיגרה עם משפחתה לגרמניה בגיל 14. אין בה געגועים לרוסיה או תחושה של שייכות גדולה לגרמניה. "אני לא גרמנייה. אני לא יודעת אם אני רוסייה. אני תמיד אומרת שאני סופרת שכותבת בגרמנית אבל בוודאי שאינני גרמנייה. אולי אני קצת רוסייה וקצת יהודייה".

אביה יהודי אבל לדבריה, לאורך השנים היהדות נשכחה מהם. רק בשנים האחרונות חזרו להתעניין בה מעט, אף שאביה עדיין אתאיסט כשהיה תמיד. "אני חושבת שיש קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שהם לא חלק מכל העניין הזה של לאומיות ושל דת. זה יהיה מאוד יהיר מצדי להגיד שאני אזרחית העולם, אבל אני מרגישה מאוד נוח בכל מיני מקומות. אני מרגישה מאוד נוח כאן בישראל, למשל. אני לא מאוד קשורה לגרמניה או לעיר שלי או לבית שלי. בעצם אני לא חושבת על הדברים האלה בכלל".

הפגישה מתקיימת במהלך ביקורה בארץ כאורחת מכון גתה, כדי להשתתף בימי הספרות הגרמנית-ישראלית המתקיימים זו הפעם הרביעית בתל אביב, ביוזמת מכון גתה וקרן היינריך בל ובהשתתפות עונת התרבות השווייצית. במהלך האירוע, חמישה סופרים מישראל נפגשים לדיון עם חמישה סופרים מגרמניה ומשווייץ. ברונסקי השתתפה במפגש עם הסופר והמשורר איימן סיקסק, שאותו הנחה חנן אלשטיין, ועסק בזהויות שלובות.

ספר הביכורים שלה, "פארק הרסיסים", פורסם בגרמניה ב-2008 ורואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגום מגרמנית של עופרה קק. בגרמניה זכתה להצלחה רבה. ארבע הצגות תיאטרון המבוססות על הספר הועלו על הבמה ובימים אלה מצולם סרט קולנוע על פי הספר. ספרה השני, "המאכלים הכי חריפים של המטבח הטטארי", נבחר לרשימה הראשונית של המועמדים לפרס הספר הגרמני בשנת 2010. שני הספרים תורגמו ל-15 שפות.

היא חיה בדרמשטדט עם בן זוגה ושלושת ילדיהם. היא נרגשת מאוד מביקורה בישראל ואומרת שהיא לא מרבה לנסוע. "אני מקבלת הרבה הזמנות ומאוד שמחתי להזמנה הזאת כי ישראל זו מדינה מיוחדת בשבילי. אני דוחה את רוב ההזמנות כי אין לי זמן, יש לי ילדים לגדל אבל לא יכולתי שלא לבוא לישראל".

ב"פארק הרסיסים" מתארת בגוף ראשון נערה בת 17 בשם סאשה את קורות משפחתה. גם הנערה הזאת נולדה ברוסיה והיגרה עם הוריה לגרמניה. הם גרים בבית רב קומות צפוף, שבו מהגרים מנהלים חיים אפורים ומייאשים, כמו עולם בתוך עולם. אביה החורג רוצח לנגד עיניה את אמה ואת בן הזוג שלה. סאשה צריכה לנהל עתה את המשפחה, המונה את שני אחיה ואת דודתה מריה, שהגיעה מרוסיה כדי לטפל בילדים. נקודת המבט של סאשה היא ערבוב של זעם נעורים, ציניות מתבקשת וכוח הישרדות של מי שאין לה ברירה. היא מתארת בהומור את חיי המהגרים, את המעבר בין שפות ובין תרבויות, את העולם העליון של בני המקום והעולם התחתון של אלה שזה מקרוב באו.

אבל ברונסקי אומרת שמבחינתה אין זה ספר על הגירה ומהגרים אלא ספר על אשה אחת וילדה אחת, על בנות ועל אמהות. לדבריה בחרה להפוך את סאשה למהגרת משום שרצתה את הזרות של הנערה הזאת, את הניכור שלה. היא מבינה למה בפקולטות למדעי החברה מתעניינים בספר, אבל זאת לא היתה כוונתה.

את קורותיה שלה היא מתארת ללא כל דרמטיות, ללא כל געגוע למחוזות ילדותה. "החיים ברוסיה היו בסדר, זה חלק מהילדות שלי, היתה לי ילדות נהדרת, אבל זה נגמר. זה חלק ממני אבל אני לא רוצה לנסוע לשם שוב. אין לי שם כבר חברים. אם הייתי עצמאית אז אולי הייתי הולכת למקום אחר ולא לגרמניה, אולי לישראל. הרי אבא שלי יהודי אז יכולנו לבוא לכאן".

למה משפחתך החליטה להגר לגרמניה?

"מאותה סיבה שבגללה הרבה אנשים עזבו את רוסיה אז, הם רצו להתחיל במקום אחר. אבא שלי הוא מדען והיה לו חוזה לעבודה בגרמניה וככה זה התחיל".

חוויית ההגירה לא רשמה בה שום טראומות. "דווקא אהבתי את זה, ראיתי בזה הזדמנות כי התחושה אז בברית המועצות היתה של חוסר תקווה. גם לא חשבתי על זה כעל הגירה כי חשבנו שאנחנו נוסעים לכמה שנים ושנחזור. כשעזבנו לא הרגשתי שאני נפרדת לנצח, אבל זה כן היה כך ואני לא נוסעת לרוסיה יותר, אני לא יכולה להסביר למה".

מדוע בחרה לכתוב בגרמנית ולא ברוסית? "חשבתי על זה שהקהל שלי הוא קהל דובר גרמנית, אני מוקפת חברים גרמנים ורציתי שהספרים שלי ימכרו בחנויות בגרמניה ולא ברוסיה. הגרמנית די נהפכה לשפת אם שלי, אין לי מבטא זר בגרמנית ואני מרגישה יותר בטוחה לכתוב בגרמנית. זאת שפה שמאפשרת ריחוק בעוד שהרוסית היא מאוד אמוציונלית, מאוד עשירה. אני מתבלבלת אם אנשים שאני לא מכירה מדברים אתי רוסית. השפה הגרמנית היא מעין כלי עבורי".

רוסית היא מדברת עם בני משפחתה וגם עם ילדיה. אבל כאשר היא נשאלת על הספרות הרוסית אל מול הספרות הגרמנית, והיכן נטועות רגליה, היא לא נוטה להתחייב ומעדיפה לא לבחור בזה ולא בזה. "אני לא חושבת על דברים כאלה. אני מנסה לכתוב סיפור טוב, אני לא חושבת על מסורת. יש סופרים שאני מאוד מעריצה אבל אני לא מנסה להעתיק מישהו". לשאלה את מי היא מעריצה היא עונה שהיא אוהבת את הסופר היפני הרוקי מורקמי.

לפני שכתבה ספרים למדה רפואה במשך שנתיים אבל החליטה להפסיק כדי לכתוב. היא גם עבדה ככתבת לענייני משפט בעיתון יומי, אבל המציאות הזאת לא היתה לרוחה. "לא אהבתי להיות עיתונאית כי זה היה יותר מדי עבודה בשבילי. צריך להיצמד למציאות ולעובדות וזה היה יותר מדי. יש לי הרבה כבוד לעיתונות אבל אני מאוד שמחה שאני לא צריכה לעבוד בזה", היא אומרת בהתנצלות.

הרעיון לכתיבת הספר עלה בדעתה כאשר סיקרה משפטי רצח של גברים את נשותיהם. "זה דבר די רגיל למרבה הצער. מה שהשפיע עלי זה מקרה רצח דומה לזה שאני מתארת בספר, שהתרחש בעיר שבה גרתי. נראה לי שבכל העולם יש את התופעה הזאת".

לדעתה הדבר לא קשור במיוחד למשפחה הרוסית, אלא יותר להשפעת ההגירה על המבנה המשפחתי. "זה קורה במשפחות שנקלעות למשבר, והגירה היא משבר עצום. הם לכודים בקונפליקט הזה. מהגר הוא כמו תינוק שרק נולד, הוא חסר אונים, אין לו שפה, הוא לא יכול להגיד שום דבר".

היא מתעניינת במצב בישראל. קוסמת לה העובדה שבישראל כולם מהגרים. "אני חושבת שהייתי מרגישה מאוד נוח כאן. בגרמניה את חיה בין אנשים שיודעים על הסבים שלהם דורי דורות אחורה. מה הם עשו ומה הם היו. יש הבדל גדול בין אנשים שהעבר שלהם נטוע במקום אחר מהמקום שבו הם חיים, לבין אנשים שחיים במקום שבו המשפחה שלהם חיה מדורי דורות".

היא אומרת שכאשר הספר ראה אור, היא הכחישה נמרצות את היותו אוטוביוגרפי. "אני תמיד מכחישה את זה, אף פעם לא הודיתי, אבל ברור שיש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. יש דברים שהתנסיתי בהם בעצמי ויש דברים שראיתי אחרים מתנסים בהם. אבל הילדה הזאת, סאשה, היא לא אני. היא אדם לעצמה. יש כאלה שרואים דמיון בינינו אבל זה לא כך. אולי היא כמו שהייתי רוצה להיות לפעמים בחיים שלי. היא קשוחה ומאוד פקחית, היא יותר טובה ממני, יותר שאפתנית".

את ההצגות שהועלו על פי הספר לא הלכה לראות. היא שוב מתנצלת על היותה מסתגרת. "הייתי עצלנית, אני מודה בזה. לנסוע לברלין רק כדי ללכת לתיאטרון... התעצלתי. כסופר יש לך חיים שקטים, אני לא כוכבת. אבל בסרט הקולנוע אני אצפה".

כמובן שהיא לא שייכת לשום קליקה ספרותית. "אין לי יחסים מאוד קרובים עם סופרים אחרים. יש כאלה שאני מכירה כמובן ואוהבת, אבל אני לא כל כך מקושרת. אם אתה אוהב ספר של מישהו זה לא אומר שאתה רוצה יחסים עם הסופר". *

"כאילו כרגע יצאתי מעב"ם"

פתיחת הספר "פארק הרסיסים" מאת אלינה ברונסקי )הוצאת כנרת, זמורה ביתן. מגרמנית: עפרה קק(

 

לפעמים נראה לי שאני היחידה בשכונה שעדיין יש לה חלומות הגיוניים. לי יש שני חלומות, ואני לא מתביישת באף אחד מהם. אני רוצה להרוג את ואדים. ואני רוצה לכתוב ספר על אמא שלי. כבר יש לי כותרת בשבילו: "סיפורה של אשה אדמונית חסרת מוח, שעוד היתה חיה אילו שמעה בקולה של בתה הבכורה והנבונה". אולי זו תהיה רק כותרת משנה. יש לי עוד זמן לשקול את העניין, מכיוון שעדיין לא התחלתי לכתוב.

לרוב האנשים שגרים בשכונה שלנו בכלל אין חלומות. שאלתי אותם. ולמעטים שחולמים יש חלומות כל כך עלובים, שאני במקומם כבר הייתי מעדיפה לוותר עליהם.

החלום של אנה, למשל, הוא להתחתן עם מישהו עשיר. עליו להיות שופט באמצע שנות ה-30, ואם אפשר, לא מכוער לגמרי.

אנה בת שבע עשרה, בדיוק כמוני, והיא אומרת שהיא ישר תתחתן עם מישהו כזה כשהוא יבוא. אז היא תוכל סוף סוף לעזוב את הסוליטר ולעבור לפנטהאוז של השופט. אף אחד חוץ ממני לא יודע שאנה נוסעת לפעמים בחשמלית למרכז העיר ומקיפה את בית המשפט שלוש עשרה פעמים, בציפייה שהשופט יצא סוף סוף, יגלה אותה, יעניק לה ורד אדום ויזמין אותה לגלידה ואחר כך לפנטהאוז שלו.

היא אומרת שהאדם צריך להילחם בשביל המזל שלו, אחרת הוא יחלוף על פניו.

"את יודעת בכלל מה זה סוליטר, יא מפגרת?" אני שואלת. "זה יהלום מיוחד, שמשובץ לבדו בכתר. זה דווקא צריך למצוא חן בעינייך. את לעולם לא תגורי שוב בסוליטר אם תלכי מפה".

"את המצאת את זה עכשיו. הם בחיים לא היו נותנים לגוש הבטון הזה שם של יהלום", אומרת אנה. "ובכלל, אם יודעים יותר מדי, אז מהר מאוד נהיים זקנים ומקומטים". זה פתגם רוסי.

מכיוון שהשופט של אנה לא ממהר לבוא, היא שוכבת עכשיו עם ולנטין, שגם לו יש חלום מסוג ג'. הוא רוצה מכונית מרצדס חדשה, לבנה כשלג. לפני כן הוא עוד צריך להוציא רישיון נהיגה, לכן הוא מחלק פלאיירים ליד בית הספר. מכיוון שהוא מצליח לחסוך מזה לאט ומעט מדי, ולנטין מנקה פעמיים בשבוע אצל זוג מבוגר. הזוג גר בקצה השני של העיר, ואמא של ולנטין סידרה לו את העבודה. היא מנקה אצל השכנים. אסור שאף אחד ידע על כך שוולנטין הולך לנקות, אחרת הבנים יגמרו עליו, ואנה תגמור אתו.

לוולנטין יש לרוב מין הבעת פנים כזאת, כאילו מישהו דחף לו קקטוס למכנסיים. נראה לי שזה מפני שהוא יודע: גם אם מתישהו יהיה לו מספיק כסף בשביל רישיון נהיגה, בשביל מרצדס לבנה הוא יצטרך לנקות במשך שני גלגולי חיים. אולי בגלגול השלישי הוא יוכל לקנות מכונית כזאת.

לעומת זאת, פטר הגדול חולם על בלונדינית אמיתית עם עיניים שחורות. הוא יצא לפני כן עם אנה. יש לה עיניים חומות, אבל היא לא טבעית, בכל אופן לא כבלונדינית. עכשיו יש לו מישהי אחרת, מהכיתה שלו. אבל זה לא פרקטי בשבילו, מכיוון שהיא גרה במרכז העיר, ולא בסוליטר. מאז הוא רק מקלל על שהוא מעביר חצי מהחיים שלו בחשמלית. שם הוא ממשיך לחפש בלונדיניות.

הוא אף פעם לא היה מעוניין בי - השיער שלי כהה מדי.

קוראים לי סאשה נאימן. אני לא בן, גם אם כל מי ששומע פה את השם שלי חושב כך. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים הסברתי את זה לאנשים. סאשה זה שם קיצור של אלכסנדר וגם של אלכסנדרה. אני אלכסנדרה, בקיצור סאשה, כך אמא שלי תמיד קראה לי, וכך גם אני רוצה שיקראו לי. אם קוראים לי אלכסנדרה, אני לא מגיבה. פעם זה קרה לעתים קרובות יותר, כשהייתי חדשה בבית הספר. עכשיו זה קורה בעצם רק כשבא מורה חדש.

לפעמים אני חושבת שלעולם לא ארצה שוב להכיר אנשים חדשים, כי נמאס לי להסביר בכל פעם מחדש למה קוראים לי סאשה וכמה זמן אני כבר חיה בגרמניה ולמה אני יודעת כל כך טוב גרמנית, בערך פי אחד עשר מכל הגרמנים-רוסים האחרים יחד.

אני יודעת גרמנית מכיוון שהראש שלי מלא בחומר אפור, שנראה כמו אגוז מלך. מבחינה מאקרוסקופית יש בו פיתולים רבים, אך מבחינה מיקרוסקופית יש בו כמות מרשימה של סינפסות. יש לי אולי כמה מיליוני סינפסות יותר מלאנה, אפילו בטוח. חוץ מגרמנית אני יודעת גם פיסיקה, כימיה, אנגלית, צרפתית ולטינית. אם אני מקבלת ציון "טוב", המורה ניגש אלי ומתנצל.

אני טובה במיוחד במתמטיקה. כשבאנו לגרמניה, לפני שבע שנים, זה היה המקצוע היחיד שידעתי בכיתה ה' בלי בעיות. ליתר דיוק, הייתי יכולה לפתור גם את התרגילים של כיתה ח'. ברוסיה הייתי בבית ספר שבו הושם דגש על מתמטיקה.

בגרמניה אמנם בהתחלה לא ידעתי גרמנית, אבל את המספרים הכרתי, כמובן. תמיד פתרתי ראשונה את המשוואות ותמיד נכון. הייתי היחידה בכיתה שהבינה את המלים "אלגברה" ו"גיאומטריה". התלמידים האחרים בכיתה חשבו שמדובר במחלות.

אמא שלי צחקה על כך ואמרה שהיא חושבת שאני מוזרה. תמיד הייתי מוזרה בעיניה, מכיוון שחשבתי באופן הרבה יותר לוגי ממנה. אמנם היא לא היתה טיפשה, אבל היא היתה הרבה יותר רגשנית. היא קראה לפחות ספר עבה אחד בשבוע, ניגנה בפסנתר ובגיטרה, הכירה מיליון שירים, והיתה לה גם נטייה לשפות. למשל, היא למדה גרמנית מהר מאוד, ועוד קודם לכן היא יכלה לנהל שיחה באנגלית סבירה.

אבל מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, את אלה היא מעולם לא הבינה. באותה מידה היא גם לא ידעה מתי הגיע הזמן להעיף גבר מהבית. אלה הם כישרונות שקיבלתי ללא ספק מאבא שלי. אני יודעת עליו רק שיש לו כמה תוארי דוקטור ואופי דפוק. "גם לך כבר יש את האופי הזה", אמרה אמא שלי, "והתארים בטוח יבואו יותר מאוחר".

אני היחידה בשכונה שלנו שהולכת לבית הספר על שם אלפרד דלפ. זוהי גימנסיה קתולית פרטית, ואני לא יודעת עד היום למה הם קיבלו אותי אז - הייתי ילדה שעדיין לא ממש יכלה לדבר, לא הוטבלה לנצרות, לבשה סוודר צמר ורוד בסגנון סבתא בתקופה שאף אחד לא לבש סוודרים ורודים. אחזתי בידה של אמי, שדיברה באנגלית המליצית שלה במבטא נורא, אבל בקול רם מאוד, ושערה האדום-לוהט מפוזר על כתפיה, ובידי היה ליטר חלב בשקית פלסטיק של "אלדי".

חוץ מאמא שלי, גם מאות אדריכלים, רופאים ועורכי דין גרמנים קתולים רשמו את ילדיהם לבית הספר. כל האנשים שעל מצחם כתוב באותיות קידוש לבנה "תורם ברצון ובנדיבות". אמנם בבית הספר על שם אלפרד דלפ אין צורך לשלם שכר לימוד, אבל "תרומות יתקבלו ברצון". מזכירת בית הספר, גברת ויימרס, שנעצה מבט באמי, בי ובשקית הפלסטיק מעבר למסגרת המשקפיים שלה, ודאי קיבלה רושם מהיר ומציאותי על מידת הנזילות (כך אנחנו, תלמידי הגימנסיה העילית, מכנים את זה) של אמי.

לאמיתו של דבר, אחרי שהתקבלתי לבית הספר, אמא שלי תרמה בשנה הראשונה 20 יורו ובשנה השנייה 22 יורו. ובאמת, לא היה אפשר לתרום יותר מזה. בעצם, גם הסכומים האלה לא ממש התאפשרו, אבל אמא שלי היתה נדיבה באופן עקרוני. "אין דבר שאני שונאת כמו טפילים", היה אחד המשפטים האהובים עליה. "את שונאת את זה רק אצלך", תמיד עניתי. "נסי לשנוא את זה גם אצל אחרים, למשל אצל ואדים".

עכשיו אני מאמינה שקיבלו אותי לבית הספר כדי לחוות קצת אינטגרציה. הרבה ילדים של רופאים, עורכי דין ואדריכלים לא התקבלו. בסוף התקבלו ארבע כיתות מלאות עד אפס מקום, ובכיתה ה'3 הייתי היחידה עם "רקע של הגירה". בכיתה ה'1 היה ילד שאביו אמריקאי, ובכיתה ה'2 היה ילד שאמו צרפתייה. בכל בית הספר לא ראיתי ילד שחור אחד וגם אף אחד שנראה כמו ערבי. אם כן, הכיתה שלי יצאה הכי נפסדת בגללי.

הילדים בכיתה שלי נעצו בי עיניים ביום הראשון, כאילו כרגע יצאתי מעב"ם. הם שאלו אותי שאלות שבהתחלה לא הצלחתי להבין. אחרי זמן קצר הצלחתי להבין אותן, אבל אז כבר כולם חשבו שאי אפשר לדבר איתי. לקח זמן עד שהם התרגלו למצב החדש.

מכיוון שרובם מעולם לא ראו מקרוב מהגר אמיתי, כולם היו נחמדים אלי. אחד המשפטים הראשונים שהבנתי היה מחמאה על הסוודר שלי, כנראה מתוך רחמים. קצת מאוחר יותר, כשהתחלתי לדבר, לחשב ולהשתתף בהכתבות, וכשהייתי היחידה ששמה פסיקים במקום הנכון, התייחסו אלי האחרים כאילו הם שמחים בשבילי. ואולי זה באמת היה כך. *

דניאל צ'צ'יק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו