בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמרי נפשך: ספר חדש צולל באומץ אל השכול

רבקל'ה מונדלק מעולם לא התגברה על מות אחיה הצעיר מבעיטה של סוס. בספרה החדש על משפחה שאחד מבניה מתאבד, היא עוסקת בין היתר בחוסר היכולת להגן על האהובים עלינו ובתחושת האשמה הבלתי פוסקת

4תגובות

"שמורת נפש", ספרה השני של רבקל'ה מונדלק שרואה אור בימים אלה (הוצאת ידיעות ספרים), מגולל את סיפורם של אדם ששם קץ לחייו ושל משפחתו. הספר מסופר מנקודות המבט השונות של בני המשפחה - האם, האב והאח שנשאר - שיוצרים יחד את הסיפור של המשפחה הזאת ושל ההתאבדות הזאת.

למונדלק חשוב לומר שלא עשתה תחקיר על התאבדויות, בדיוק כפי שלא עשתה תחקיר על אימוץ, כאשר פירסמה ב-2003 את ספרה הראשון "ילדתי" שעסק בנושא. "הנושא שלי היה התאבדות ולא התאבדויות", היא אומרת, "חיים או מוות - יש משהו יותר מעניין מזה? זה והנפש. אני לא מייצגת את המאומצים, אבל אגיד על עצמי: כמישהי שנמסרה לאימוץ, עולות שאלות כמו למה האם הביולוגית לא עשתה הפלה, האם היתה רוצה שלא אהיה, או שאמות; במלים אחרות, כמישהי שגדלה ברחם שבעלת הבית רוצה להיפטר ממנה, הייתי צריכה למצוא את ההתחייבות, את המחויבות לחיים האלה, בעצמי".

מונלדק אומצה בגיל ארבעה חודשים וחצי וגדלה במושב צופית. שלוש שנים וחצי לאחר שאומצה, אימצו הוריה עוד ילד. "אימצו אותו כי ביקשתי אח. הוא היה בן שישה שבועות וחצי כשאימצנו אותו". כשהיתה מונדלק בת תשע וחצי, נהרג אחיה בן השש מבעיטה של סוס. היא בת 44 היום, וכשהיא מספרת על האירוע הזה ועל אחיה, זה נשמע כאילו מדובר בחוויה טרייה שהתרחשה אתמול.

"לא יכולתי לשאת את הפרידה מאח אהוב, לא יכולתי. גם היום", היא אומרת. "הייתי מוכנה לעשות עסקה עם אלוהי הילדים של אף-אחד שמוישיק חוזר ואני הולכת, אבל שניפגש בדרך לחיבוק. חמש שנים לא דיברתי על זה, לא יכולתי לשתף במחשבות וברגשות שלי. הסתובבתי בשדות מסביב לבית הקברות, ושתקתי. שתיקה מפוארת. אף אחד לא ידע באיזה מחוזות אני מסתובבת, לא גיאוגרפית ולא רגשית".

מונדלק מודה שהיא מרגישה אשמה על מות אחיה. "קיבלנו פיקדון למשמרת ולא שמרנו עליו. אף על פי שזה לא רציונלי כל כך, עולה השאלה אם הוא היה חי היום, אילו משפחה אחרת היתה מאמצת אותו. חוץ מזה, הוא היה אהוב נפשי. ראיתי אותו וידעתי שהוא אח שלי".

היא מספרת שכאשר הביטה באמה ראתה את האימה שאחזה בה. "אני עדה לכאב של הורי. הצעקה של אמא הידהדה בתוכי. ראיתי את הצער שלה, את הגעגוע האינסופי, וכשהסתכלתי בעיניים של אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, ראיתי את אותו הצער מכפיל את עצמו. ההבנה שאני לא יכולה להגן עליהם, שלא יכולתי להגן על אחי הקטן ושגם הם, עם כל המאמץ והרצון הטוב, לא יכלו להגן עליו ועלי. זה מאוד לא פשוט".

מונדלק אומרת שהספר עוסק בין השאר גם בחוסר האונים הזה, "בחוסר היכולת שלנו, או ביכולת החלקית והמוגבלת להגן על מי שאנחנו אוהבים. אנחנו לא תמיד מצליחים להגן על יקירנו מתאונות דרכים, ממלחמות, ממחלות וגם מהתאבדויות. המשפחה שכתבתי עליה חיה בתחושה שהבן הבכור חי בזמן שאול, והאמא שהיתה מחוברת אליו, ונתונה לו בלבד, עשתה אתו תנועה שלמה, אבל זה לא הספיק. רועי אמר ‘לא' לחיים שהיא נתנה לו.

"התאבדות היא פיגוע תופת", אומרת מונדלק, "אשמה בלתי פוסקת במעגל רחב מאוד. ילד אובדני זה כאב עצום שלא ניתן לתיאור. אימה ופחד, דריכות אינסופית וייסורים גדולים. ילד אובדני זה סוג של טרור, שאין לי ספק שהוא נובע ממצוקה וכאב, אבל התוצאה היא הרס. ההימצאות ליד אדם אובדני היא התמודדות עם טרור".

המתאבד שעליו כתבת מודע לסבל של הסביבה שלו?

"אני מניחה שאדם שחושב לשים קץ לחייו אינו מסוגל לראות את הזולת במצב הזה, ודאי שאינו מסוגל לעסוק בשאלות אתיות כמו אם זה מוסרי לעשות לנפשו ולזרוע הרס בקרב האנשים הקרובים אליו, להשאיר אותם פגועים ומיוסרים כל כך. משום שהאנשים סביבו יישארו לעולם עם התחושות הקשות והלא מרפות שהם טעו, שהם עשו משהו לא בסדר, שהם לא שמרו עליו, ואם היו נוהגים אחרת אולי הוא היה נשאר בחיים. אני לא רוצה להעמיס עליו גם את כאבם, כאבו קשה מנשוא גם ככה, אבל אולי יש דרך לשקף לו את המשמעות של מעשה שכזה".

היא אינה חושבת שרועי, הגיבור המת שלה, סבל מדיכאון קליני. "אני חושבת שמגיל צעיר היתה לו משאלה אובדנית. לא היה לו עור. אני חושבת שאמא שלו וכל משפחתו עשו כל מה שאפשר על מנת להשאיר אותו. אמא שלו אומרת באיזשהו שלב בספר שהיא הבינה שהוא צריך למצוא את הבחירה בעצמו. נטע, האם בסיפור, היא רק קול אחד מבין קולות שונים. צריך להבין שהתאבדות מעוררת בין השאר כעס נורא על מי שעולל את הפיגוע, ושבסופו של דבר מה שנטע מנסה לעשות לאורך כל הדרך זה לא לכעוס. את ההשלמה שלה עם המעשה אפשר לראות כאמצעי להימנעות מכעס. יש ביצירה דמויות אחרות שמבטאות היטב את הכעס".

מונדלק סבורה שהתאבדות מתרחשת ברגע של חולשה. "אם עוברים את החשיכה הזאת ממשיכים הלאה. יש לי חבר שקורא לזה ‘לזוז בלטה'. אבל מי שרוצה להתאבד, יצליח בסוף. בעולם טוב יותר שבו היתה טיפת עדינות, אולי זה לא היה קורה. אבל זאת הבחירה שלו וצריך היה לכבד אותה. רועי עשה מאמץ והוא חי כל עוד היה יכול. אם הדמויות האלה היו קיימות, הייתי רוצה להרגיע אותן ולומר להן שהן לא אשמות, שאף אחד לא אשם".

לדבריה, גם במקרה של התאבדות העולם מתחלק לשניים. "ב'מיתוס של סיזיפוס' טוען אלבר קאמי שהשאלה למה לא להתאבד היא השאלה הפילוסופית הגדולה מכולן. אני לא בטוחה שזו שאלה פילוסופית, כי איזו תשובה פילוסופית אפשר לתת למישהו שמרגיש שהגיע לקצה יכולתו לשאת את הכאב? אבל אני חושבת שהעולם נחלק לכאלה שהשאלה עולה אצלם ולכאלה שלא חווים את השאלה. אני נמנית עם המחנה הראשון".

אדם רוצה הכרה

בספר מונדלק מנסה להבין מה מניע אדם להתאבד. "רועי היה אדם בלי עור, מחונן ומאותגר רגשית. הוא לא יכול היה לקבל את מה שהוא קולט וסופג. הכל נכנס פנימה לתוך הפריים שלו. לא היה רווח בין הפנים לחוץ".

היא מעלה בספר שאלות מטרידות, חלקן עדיין טאבו, ומתוכן צצים קונפליקטים איומים בין בני המשפחה. בעוד אמו של רועי מאמינה שהנטייה האובדנית היא מולדת, אביו סבור שהיה אפשר למנוע את ההתאבדות על ידי מתן טיפול תרופתי, אפילו ללא ידיעת הבן. כמובן, השאלה הגדולה היא אם אפשר בכלל לקבל את הבחירה שלו ולהבין אותה.

למרות ההבנה שמונדלק מפגינה כלפי המתאבד, חשוב לה לומר שניסיונות התאבדות הם לא פתרון. "התאבדות אינה אקט הרואי ולא נכון לראות בה משהו רומנטי. התאבדות מתרחשת במצב של חולשה, חולשה זמנית. אם יציעו עזרה לאדם ששוקל להתאבד, ואם הוא יסכים לקבל אותה, אני מאמינה שברוב המקרים תימצא הדרך להפיג או לשכך את כאביו, והוא ייצא מן החשכה. אנשים שהיו שם, שהיו להם ניסיונות אובדניים ונשארו בחיים, מדווחים במבט לאחור על שביעות רצון ועל חזרה לתחושות של הנאה וריגוש".

הספר רואה אור במסגרת הסדרה "ליריקה" בעריכתה של עליזה ציגלר. ציגלר ערכה גם את הספר הראשון של מונדלק. "עליזה האמינה בספר. היא ערכה אותו נפלא, היא גרמה לזה לקרות". מפגש משמעותי נוסף היה למונדלק עם הסופרת גיל הראבן שליוותה את כתיבת הספר. "אין ספר בלי גיל", היא אומרת. "הכרתי את גיל במכללת עלמא, שלימדה אותי שם. היא לקחה אותי למסע ספרותי. למדתי המון מהדיאלוג אתה. אני מאחלת לעצמי שהיא תלווה את הכתיבה שלי בכל הספרים שאכתוב". הראבן, מצדה, כתבה על הספר שהוא מטריד את המחשבה ומעורר אי שקט רגשי, "בדיוק מה שספר אמור לעשות".

לפני חמישה חודשים מתה אמה של מונדלק והיא עדיין מתאבלת, מתוסכלת מכך שאמה לא הספיקה לראות את הספר. "כל אדם יוצר רוצה הכרה", היא אומרת, "אצלי זה בוודאי מחובר לשאלות קיומיות. אחת הנגזרות המשמעותיות של הכרה היא הורים. הכרה ויתמות מתנגשות זו בזו. עם כל זה שאני רוצה הכרה ספרותית, אמא שלי חסרה לי. בעצם הייתי רוצה להביא לה את הספר הזה".

"הלך הפרא, נשאר הילד החשוף" | קטע מתוך "שמורת נפש" מאת רבקל'ה מונדלק

אחרי שדני ויעלי נסעו הביתה, התיישבתי לי בשקט במרפסת הקטנה שליד המטבח. צ'יקו ישב לבד במטבח וקרא עיתון. גל נכנסה וביקשה שיעזור בהכנת ארוחת הערב. הוא קיפל את העיתון ושאל מה היא רוצה שיעשה. גל הפסיקה להוציא ירקות מהמקרר ושאלה: "למה אתה לא איתנו?"

"אני לא מבין את פסטיבל המוות סביב רועי. עם כל הקסם שלו, הוא היה טרוריסט חסר חמלה."

"אני כבר לא מכירה אותך..."

"גלי, תסתכלי על אחותך השרוטה, היא מפחידה אותי. ראית פעם אמא שקוברת את הבן שלה והעיניים שלה יבשות? או שהיא מכחישה פנומנלית או שהיא קרחון."

"רועי לא היה קדוש ולא טרוריסט, היתה לו קארמה גרועה."

"את לא יודעת מה הם הכניסו לו לראש. אדם לא קם בבוקר ומפוצץ לעצמו את הלב."

"אני מכירה היטב את אחותי וגיסי."

זה התחיל כמו ויכוח בנלי בין בני זוג, והתלקח לשריפה משפחתית שהייתי מוכרחה לכבות. נכנסתי למטבח ואמרתי שאני מבקשת שמחר בבוקר הם ייקחו את התרמילים שלהם ויחזרו הביתה.

"מה פתאום," גל אמרה על סף דמעות, "אני באתי לשבת שבעה על האחיין שלי."

"אני מעריכה את זה אבל מה שקורה פה לא נכון לי. צ'יקו, לך יש את פסטיבל בומבמלה, לנו, לאנשים חסרי הרוח, יש את פסטיבל המוות. שמעת על פלורליזם? לפני שאתה הולך על חקר המוח וחקר הנפש תסתכל על עצמך. לא איכפת לי להיות חשודה בקור הנפש. איכפת לי שאתה מייחס לרועי רשעות לשמה. היה קשה לגדל אותו, הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי. אני מצטערת שאני לא עונה על הסטריאוטיפ של האם השכולה."

גל פרצה בבכי וצ'יקו היה המום מהנחשול ששטף אותו.

יורם פגש אותי ליד המדרגות ושאל לאן אני הולכת, אנשים עדיין מגיעים. אמרתי שעברתי חוויה בלתי נעימה בעליל ואני גמורה. הוא שאל מה קרה. סיפרתי לו בקיצור ששמעתי את צ'יקו מדבר עם גל על רועי ברמה של הוצאת דיבה. הוא דיבר גם עלי אבל זה לא מעניין. יורם אמר שהוא הולך לדבר איתו.

"אין צורך, יורמי, אני עולה לחדר, לילה טוב."

בדרך פתחתי את הדלת לחדר של הילדים ונשאבתי פנימה. לא יודעת מה חשבתי. קיוויתי למצוא את רועי קורא או ישן. רציתי ללטף את ראשו. לפני שבוע הוא גילח את השיער. הוא לא הסתפר מאז שהשתחרר מהצבא. הייתי בהלם. הלך הפרא ונשאר הילד החשוף. הוא איבד כוח, אבל נשאר יפה.

עייפות גדולה נפלה עלי. זה רק היום הראשון, וכבר כל כך הרבה אנשים פקדו את הבית. איך אני אסבול את זה.

הסתכלתי מסביב, פתחתי כמה מגירות, אולי בכל זאת הוא השאיר מכתב או פתק. כתמי הדם דיברו מהקירות. הם ראו הכול. מה ראו? האם הוא הסתובב מבועת בחדר, כיוון את האקדח לליבו, הוריד ושוב כיוון? האם הוא בכה? בזמן האחרון החיוך שלו נראה כמו ספינה טרופה. הרגשתי שנכשלתי, שאני לא יודעת איך להקל על הכאב שלו.

אני אדם רציונלי, אין לי במה להתנחם ואולי אין נחמה. אני לא יודעת אם הוא הלך לאיבוד, או שאיבד משהו. אני איבדתי הכול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו