בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמיד עם הפנים לריק

ז'ואן מרגריט, מגדולי המשוררים הקטלאנים שמשתתף בפסטיבל השירה הבינלאומי של הליקון, מסביר למה שיר טוב באמת חייב להיות גם מובן

2תגובות

באחד הימים, לפני כעשור, הזמין חוסה מריה אסנאר, שהיה אז ראש ממשלת ספרד, שישה משוררים ללשכתו. שני משוררים ספרדים, אחד אנדלוסי, אחד באסקי, אחד גאליסי ואחד קטלאני. המשורר הקטלאני שהוזמן היה ז'ואן מרגריט. בקשתו של ראש הממשלה מן המשוררים היתה כי יחברו מלים להימנון הלאומי, שכן את המלים מימי משטרו של פרנקו הפסיקו הספרדים לשיר. "כבוד הנשיא", אמר מרגריט, "מזל גדול הוא שלהימנון שלנו אין מלים, שהרי מלות ההימנונים על פי רוב אלימות ומופנות נגד לאומים אחרים. כדאי לנו איפוא להמשיך ולהחזיק בהימנון ללא מלים".

עוד הוסיף וסיפר מרגריט לראש הממשלה מה הם הימנון ודגל בעבורו. כיצד כילד, שנולד ב-1938 וגדל תחת משטר פרנקו שאסר על האנשים לדבר בקטלאנית, נאלץ לעמוד מול הדגל לצד ילדים אחרים ולשיר את ההימנון בשפה הספרדית, שפה שרוב הילדים בחבל קטלוניה כלל לא הכירו מבית הוריהם, וכיצד היה עליהם לעמוד על קצות אצבעותיהם ולמתוח את בד הדגל. "אם תרצה שאהפוך את הזיכרונות האלה לשיר", אמר מרגריט לראש הממשלה, "אני יכול לעשות זאת, אבל אינני בטוח שזה ההימנון הלאומי שאתה מבקש".

משום שבילדותו אסור היה לדבר קטלאנית, ובבית הספר התנהלו הלימודים אך ורק בספרדית, מרגריט כתב תחילה שירה בספרדית. אבל ב-1980, לאחר תקופת שתיקה לא קצרה שלוותה בהתחבטויות, נטש את הספרדית והחל לכתוב שירה בקטלאנית. מאז היה לאחד המשוררים הידועים בשפה הזאת ושיריו תורגמו לגרמנית, רוסית, אנגלית ועברית. "אדם יכול לכתוב שירה רק בשפת אמו", הוא מספר בדואר האלקטרוני. "היום אני כותב בקטלאנית ואחר כך מתרגם בעצמי לספרדית".

מרגריט בא כעת לישראל כדי להשתתף בפסטיבל השירה הבינלאומי של הליקון, שייפתח היום בחיפה. כמו כן הוא יופיע בערב שיתקיים במכון סרוונטס בתל אביב ביום שני הקרוב. שם גם ישוב וייפגש עם המתרגם שלו לעברית, המשורר שלמה אביו. מרגריט כבר היה בעבר בישראל ואף כתב שיר בעקבות ביקור בים המלח. שני ספרי שירה שלו בתרגום לעברית יצאו לאור בעבר, "מעולם לא ראיתי עצמי יווני" ו"מבט במראה הפנימית", ובימים אלה ראה אור ספר שלישי ושמו "זה לא היה רחוק זה לא היה קשה" (שלושתם בהוצאת קשב בתרגומו של אביו, שגם מיודד עם המשורר).

מרגריט הוא גם ארכיטקט, כפי שהיה גם המשורר האהוב עליו, תומס הארדי הבריטי. העבודה הידועה ביותר שלו היא שיפוץ האיצטדיון האולימפי בברצלונה, בשיתוף עוד כמה אדריכלים, לקראת המשחקים האולימפיים שהתקיימו בעיר ב-1992 (התשתית של האיצטדיון נבנתה בשנות ה-20 והושלמה רק לרגל המשחקים). הוא גם היה מעורב בתהליך הבנייה של הקתדרלה סגרדה פמיליה בברצלונה ותיכנן את "האוניברסיטה האוטונומית" של ברצלונה.

לדבריו של מרגריט, יש לא מעט דמיון בין הארכיטקטורה לשירה, משום שבשתי האמנויות המבנה חשוב עד מאוד, ומשום שגם השיר שואף אל המבנה המושלם, כזה שאי אפשר לגרוע ממנו ולו מלה אחת. "כפי שהארכיטקטורה חותרת להשגת מקסימום התנגדות ויציבות במינימום חומר, כך השיר חותר להביע הרבה במינימום מלים", כתב פעם.

ואכן שיריו של מרגריט, אף שאינו כותב במבנים מסורתיים או במשקל וחרוז, הם מבנים מושלמים ומלוטשים, המשלבים חוכמת חיים ויופי, ויש בהם עצב רב וגם אהבת אדם ורגישות. זו כתיבה שרואה בשירה שליחות. "החיים היו אתר בנייה פעיל", כותב מרגריט באחד משיריו, "ומוכה רוח במרומי הפיגום/ - תמיד עם הפנים לריק. ידוע/ שלמתקינים רשת-ביטחון אין רשת". כלומר, המשורר בעיניו של מגריט הוא זה שצועד צעד אחד לפני כולם, אל עבר התהום הפעורה בין המלים, כדי להניח שם את הגשר שאחרים יוכלו לעבור בו.

אבל השירה של מרגריט אינה חידתית או מוצפנת ואינה מבקשת להפוך את השפה על פיה. ההיפך הוא הנכון, מרגריט חותר אל הפשטות, אל הבהירות, חשוב לו שהקורא יבין את השיר. באחרית הדבר של "מבט במראה הפנימית" הוא כותב: "לכתוב שיר גרוע, שאין להבינו, הוא דבר קל שבקלים. לכתוב שיר רע שניתן להבינו... קצת יותר קשה. לכתוב שיר טוב שלא ניתן להבינו... הרבה יותר קשה, ולבסוף, לכתוב שיר טוב שניתן להבינו - זאת נחלת הקלאסיקונים". בזכות החתירה הזאת אל הבהירות, אל האמירה, שיריו של מרגריט פועלים את פעולתם גם בתרגום לעברית.

בעבר כתב מרגריט כי השירה נבדלת מן הפרוזה בכך שהיא מרוכזת ותמציתית. האם הוא עדיין מחזיק בדעה הזאת? "האיליאדה, למשל, נכתבה באופן כזה שיקל על אנשים לזכור אותה", הוא אומר. "זה התפקיד של המשקל ושל הקצב. זה התפקיד של כל האמצעים האמנותיים האלה, להקל על הזיכרון של הטקסט. משם באה השירה. ואני חושב שזה עדיין מה שמבדיל בין השירה לפרוזה. כאשר אני קורא טקסט ואין בו הדברים האלה, אז אני מניח שזה פרוזה. זה כמובן לא דבר רע, אלא פשוט דבר אחר".

רבים משיריו של מרגריט עוסקים בבתו ג'ואנה, שסבלה מפיגור ונכות מוטורית ומתה מסרטן בהיותה בת 30; הוא אף פירסם ספר שירה ושמו "ג'ואנה". "כשאתה מאבד אב או אם אתה נעשה יתום", אמר מרגריט בראיון שהעניק למתרגמת שלו לאנגלית לפני כמה שנים, "כשאתה מאבד בעל או אשה אתה נעשה אלמן או אלמנה, אבל כשאתה מאבד ילד אין לזה שם. והדברים שאין להם שם הם אלה שעליהם כותבים שירה".

בספר שיצא כעת בתרגום לעברית מרבה מרגריט לעסוק בזיקנה ובמוות, וגם בשירים מן הסוג הזה בולטות במיוחד תחושות הגעגועים, החמלה ואהבת החיים. בימים אלה, מספר מרגריט, הוא עובד על ספר שירה חדש ששמו יהיה "Se pierde la senal" (אבד האות).

"מרגריט הוביל את השירה הקטלאנית למאה ה-20", אומר אביו. "הספר החדש מופנה כולו לליריקה של היות בן 70. המיניות, האהבה, קרבת המוות, החברות, כיצד כל אלה נחוות בגיל כזה. אבל מרגריט לא מקונן ולא גולש לרגשנות או למיסטיקה. הוא לא משתמש בנחמות המסורתיות, אבל יש בשירים שלו נחמה גדולה".

תצלום: תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו