בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית

עם תרגום הרומן החדש של הסופרת הבריטית שרה הול, "איך לצייר איש מת", היא נדרשת לשאלה העומדת בבסיסו: מהם החומרים שמהם עשויה אמנות?

תגובות

בעבור שרה הול, האמנות דומה יותר מכל דבר אחר לאלכימיה. "אני לא יודעת איך אמנים יוצרים את מה שהם יוצרים, וכסופרת חיוני שלא לדעת הכל, חשוב שיוותרו דברים מסתוריים". אך למרות בחירתה המוצהרת להותיר בעינו את סוד היצירה, הרי שספרה "איך לצייר איש מת", שרואה אור בימים אלה בעברית, מוקדש כולו לאותו סוד ולאופן שבו ממירים אמנים את חומרי חייהם, ובמיוחד אובדן ומוות, ליצירה.

הספר, שיצא בהוצאת "מחברות לספרות" בתרגום מאנגלית של אביעד שטיר, מורכב מארבעה סיפורים קצרים הקשורים זה לזה באמצעות הדמויות העומדות במרכזן. לדברי הול, הטקסט החל להירקם סביב דמותו של ג'ורג'יו, צייר שקווי המתאר שלו משיקים לאלה של ג'ורג'יו מוראנדי, צייר הטבע דומם האיטלקי, שנודע בעיקר בזכות ציורי הבקבוקים הריאליסטיים שלו. הוא היה אמן שקט שמיעט להתראיין, תמך במפלגה הפאשיסטית בתחילת דרכה וחי עם שלוש אחיותיו בבית בבולוניה בפשטות נזירית שתאמה את הקומפוזיציות של ציוריו.

"לא הרבה ידוע לגביו. הוא לא היה בדיוק מתבודד, אבל הוא היה די מרוחק", מספרת הול, "הוא לא גיבה אף תיאוריה לגבי משמעות העבודה שלו, כך שהסמלים והמוטיבים נשארו עמומים עד היום ואני אוהבת את זה. רציתי לכתוב סיפור, לא עליו, אלא על אמן דומה, מסוגר למדי, שעבודתו מסתורית והוא לא מסביר אותה לעולם. זה מקום קטן להתחיל ממנו רומן, אבל זה היה הראשון מבין ארבעת הנרטיבים".

למה בחרת דווקא בג'ורג'יו מוראנדי?

"זה עניין אישי. אני אוהבת את העבודה שלו ואת הרעיון שאי אפשר לדעת על מה היא. אני אוהבת לערוך מחקר כשאני כותבת, והרעיון שיש תעלומה שכדאי לחקור הוא נהדר".

להול חשוב להדגיש שהספר אינו ביוגרפיה של מוראנדי. "רציתי להשתמש בו ובעבודה שלו כנקודת פתיחה, כי יש משהו בלתי רגיל באמן ברמה שלו עם מידת הפרסום שלו, שחייו הפרטיים הם לא משהו שמאפיל על האמנות שלו. כשמסתכלים על אמנים מפורסמים בני זמנו, כולם התפרסמו גם בזכות האישיות הגדולה שלהם, הדברים שהם עשו והנשים שהם היו אתן. הספר שואל למה אנחנו כל כך מעוניינים בחיים של האמנים? סוזן, דמות נוספת בספר - צלמת ואוצרת המתגוררת בלונדון ומאבדת את אחיה התאום בתאונת דרכים - אוצרת תערוכה שמציגה, לצד עבודות האמנים, גם חפצים מחייהם האישיים, כאילו שהחיים עצמם הם אמנות, ולא רק היצירות שהאמנים הוציאו תחת ידם".

דמויות אחרות בספר הן אלה של פיטר, אמן נודע ואביה של סוזן שהתכתב עם ג'ורג'יו בצעירותו, ודמותה של אנט, מוכרת פרחים עיוורת שלמדה אמנות אצל ג'ורג'יו בשנים האחרונות לחייו. הול אומרת שארבעת הסיפורים נכתבו כדי שישלימו זה את זה ויהוו קונטרסט זה לזה. "הכתיבה היתה אינטואיטיבית מאוד, אבל אז העריכה של הספר היתה סיוט, כי היו לי ארבעה נרטיבים שהיו צריכים להשתלב יחד. אני לא חושבת שהם עובדים כסיפורים נפרדים, אני לא חושבת שהם משביעי רצון אם הם נקראים כסיפורים בסדר כרונולוגי. כשכתבתי אותם ידעתי שהם צריכים להיות חלקים משלימים, כמו רביעיית כלי מיתר".

נופי ילדות

הול, ילידת 1974, מתגוררת בעיר נורוויץ' שבמזרח אנגליה. "איך לצייר איש מת" הוא ספרה הרביעי. שלושה מתוך ארבעת ספריה מתרחשים בעיקרם בקאמבריה, מחוז מולדתה בצפון אנגליה, על גבול סקוטלנד. אפשר לומר שנוכחותו החוזרת בכתיבתה הופכת אותו למעין גיבור בזכות עצמו. לאורך קריירת הכתיבה שלה שיבחו אותה המבקרים על תיאורי הנופים שלה. "אני אוהבת להשתמש במחוז הזה כי אני מבינה אותו ומכירה אותו", מסבירה הול, "מכירה את השמות, ואת הריח שלו בכל עונה ועונה. אני חושבת שאני יכולה לצייר אותו די בהצלחה".

ספרה הראשון, "הוזווטר", שפורסם ב-2003, זיכה אותה בשבחי המבקרים ואף בפרס חבר העמים הבריטי לרומן הביכורים הטוב ביותר לאותה שנה. ספרה השני, "מיכאלאנג'לו חשמלי", ביוגרפיה בדיונית של אמן קעקועים, זיכה אותה במועמדות לרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר ל-2004. בספרה השלישי, "צבא קרהולן", שראה אור ב-2007, פנתה הול לז'אנר המדע הבדיוני. הספר נכנס לרשימת 100 ספרי העשור של הטיימס.

בימים אלה רואה אור בבריטניה ספרה החמישי, אסופה של שבעה סיפורים בשם "אדישות יפהפייה". על הספר החדש אומרת הול שהסיפורים בו שונים מאוד זה מזה ומתרחשים במקומות שונים, אך היא מוסיפה כי בעת שערכה את הספר הבינה שכולם מסופרים מנקודת מבט נשית. "כמו ברומנים הקודמים שכתבתי הם קשורים באיזושהי צורה להישרדות, ומה אתה עושה במצבי קיצון על מנת לשרוד", אומרת הול. בימים אלה היא כבר עובדת על רומן חדש, שנמצא בשלביו הראשונים.

בתור בן תמותה

השאלה שמציג שם הספר - "איך לצייר איש מת?" - מהדהדת לאורך היצירה. הדמויות מתמודדות עם אובדן של אנשים קרובים: אהובה, מורה, אח - וכל אחת בדרכה "מציירת" את האיש המת שלה. "הספר עוסק באמנות ובתולדות האמנות, וזאת השאלה המרכזית באמנות המערבית: מה אתה משאיר מאחוריך?", מסבירה הול. "זה משהו שמאפיין רק בני אנוש, איזשהו מנגנון שרוצה להותיר אחריו סימן. זאת תולדה של היותנו בני תמותה ושל המודעות שלנו לאפשרות המוות, מודעות אינטימית, עד פחד. אני חושבת שאי אפשר להתמודד עם השאלות האמנותיות הגדולות האלה בלי להציב אותן לצד העובדה שאנחנו מודעים לתמותה שלנו".

התכונה המובהקת המשותפת לכל הדמויות היא העיסוק באמנות והתשוקה לה. קווי הגבול המטושטשים בין החיים לאמנות תופסים מקום מרכזי בטקסט, בין השאר באופן שבו תיאור עולמן של הדמויות השונות מעוצב בזיקה לסגנון יצירתן שלהן. הול אומרת שרצתה שכל סיפור יהיה כתוב בסגנון שמתכתב עם סוג האמנות שהדמות מתעניינת בה. "סוזן היא צלמת והסיפור שלה מסופר כך שהכל אינטנסיבי וממוקד, למרות שהיא עצמה אבודה ומרוחקת מהסיפור שלה. אני מקווה שהסגנון הזה צילומי בפירוט ובדיוק שלו.

"ג'ורג'יו הוא צייר של טבע דומם, הוא משתמש בכלים פשוטים ומנהל חיים פשוטים, אבל יש בו איזושהי מסתוריות, והסיפור שלו נכתב בצורה שמהדהדת את סגנון האמנות שלו. בסיפור של מוכרת הפרחים, הכל מטאפורי וסימבולי, ומתואר בסגנון ‘אופרת סבון': הסביבה שלה מלאה בפרחים, כך שהיא מוקפת בפרחים באופן מלולי, וישנה גם ה'בסטיה', מפלצת שזוחלת מתוך ציור (או לפחות כך היא מדמיינת) ועוקבת אחריה ברחבי העיר. ואז ישנו פיטר, שהוא אמן נופים, והוא נשאב על ידי הר, ונלכד בטריטוריה שבה הוא מצייר ושממנה הוא מרוויח את לחמו".

לאורך הספר, ג'ורג'יו מביע את חוסר שביעות רצונו מתגובת העיתונות אליו ומהפרשנות של עיתונאים ומבקרי אמנות לעבודותיו. זה משהו שאת מזדהה אתו?

"אני מרותקת מדמויות של הסופרים האהובים עלי, שבדמיון שלי נהפכו לענקים, כך שהם הרבה יותר מאנשים. כל אחד שאנחנו יכולים להפוך למפורסם, לפחות בבריטניה, הוא מעניין, כי יש לו את האיכות הזאת, את האלמנט המרתק הזה, שגורם לך להרגיש שאלה אנשים שהם בצורה מסוימת יותר מאתנו, האנשים הרגילים. אבל חלק מהעניין הזה מרגיש כמו עצלות, חלק מזה הוא פשוט הרצון לגרום לאמן או לסופר להסביר את היצירה שלו, כשבעצם צופה בגלריה, או קורא, אמור לעשות את זה בעצמו. אני לא רוצה להיות מעניינת כמו היצירה שלי, כי היצירה צריכה להיות מדהימה, ולהמשיך לחיות אחרי".

האם אי פעם קראת ראיון שנערך עמך או ביקורת על ספר שלך וחשבת לעצמך "לא עוד"?

"הרבה פעמים אני נהנית להתראיין כי למראיינים יש תובנות מוצלחות, ואתה זוכה לחשוב מחדש על מה שאתה עושה. ממש לא אכפת לי לדבר על הכתיבה שלי, כל עוד זה לא מרגיש כמו סלבריטאות, כי אני עושה את מה שאני עושה, בדרך שבה כל אדם עושה את מה שהוא עושה".

לרגע היא משתתקת, ואז מוסיפה: "היו ראיונות שבהם דברים שאמרתי תומרנו כך שייראו מעניינים יותר. בדרך כלל זה קורה כשמישהו בוחר משהו מהחיים שלך וקושר אותו לאמנות, ושני הדברים לא בהכרח מסתדרים יחד. זה נעשה כך כדי לגרום לזה להיראות כאילו סבלת, וזה איכשהו גרם לך ליצור, אבל זה הרבה יותר מסובך מזה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו