בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במדבר של רומא: ראיון עם הסופר דייוויד בזמוזגיס

במרכז "העולם החופשי", רומן הביכורים של דייוויד בזמוזגיס עומדת משפחה יהודית המהגרת מברית המועצות ויותר מכל רוצה לא להגיע לישראל

תגובות

רומא של שנת 1978 היא תחנת מעבר של יהודים שהצליחו להימלט מברית המועצות וממתינים באיטליה לאישור כניסה לארץ המובטחת שלהם: המערב. הם לא תמיד יודעים אילו ארצות יסכימו בסופו של דבר לקבל אותם, אבל דבר אחד ברור ליהודים שעליהם כותב הסופר דייוויד בזמוזגיס: אין להם שום כוונה לעלות לישראל והם סולדים מהציונות.

בראש משפחת קרסננסקי עומד האב סמואיל, קומוניסט בוגר הצבא האדום, שאין לו שום כוונה לאמץ כעת את הציונות ולהיפרד מהקומוניזם. אתו עזבו את ברית המועצות שני בניו ושתי כלותיו. הבן האחד מאכער שמנסה להתעשר בכל מיני עסקאות מפוקפקות והשני רודף שמלות חינני אבל לא זהיר במיוחד. הם יושבים ברומא כמה חודשים בטרם יקבלו את אשרת הכניסה המיוחלת לקנדה. זאת נקודת המוצא של רומן הביכורים "העולם החופשי", הרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר, בתרגום מאנגלית של עידית שורר.

סיפור המסגרת של הרומן מזכיר את סיפורו של בזמוזגיס עצמו. הוא נולד בשנת 1973 בלטביה למשפחה יהודית. בשנת 1979 הצליחה משפחתו לחמוק מברית המועצות והיגרה לקנדה.

הראיון הטלפוני עם בזמוזגיס מתנהל באנגלית, לבקשתו, אף שהוא מודה כי העברית שלו לא רעה בכלל וכי בילדותו בטורונטו למד עברית כל יום בבית ספר יהודי. בזמוזגיס למד ספרות לתואר ראשון באוניברסיטת מקגיל וקולנוע לתואר שני באוניברסיטת דרום קליפורניה. ב-2004 פירסם את ספרו הראשון, "נטשה וסיפורים נוספים", קובץ שגם ראה אור בתרגום לעברית בהוצאת מחברות לספרות. ב-2006 הוא השתתף בסדנאות של פסטיבל סאנדנס לקולנוע ושם פיתח את סרט הקולנוע הראשון שכתב וביים, "Victoria Day". הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בפסטיבל סאנדנס של 2009.

השנה נבחר בזמוזגיס על ידי המגזין "ניו יורקר" לאחד מ-20 הסופרים הצעירים המבטיחים בארצות הברית. ב"ניו יורק טיימס" נכתב כי ב"העולם החופשי" יצר בזמוזגיס "גרסה כנה, נטולת משוא פנים ורבת רבדים לסיפור ההגירה היהודי". עוד נכתב שם כי שלום עליכם היה גאה בו. הספר הוכתר לאחד הספרים הטובים של 2011. ה"טיימס" הבריטי הכתיר אותו כאחד הכותבים היהודים המבטיחים של המאה החדשה. "העולם החופשי" ראה אור השנה גם בארצות הברית, קנדה והולנד ובמשך 2012 הוא יתפרסם בצרפת, גרמניה, איטליה וספרד.

מהי ארצך

אף שלמשפחה היהודית שבזמוזגיס מתאר בחן רב ובהומור אין כל כוונה להגיע לישראל, המוטו של הספר, הלקוח מספר בראשית י"ב, א', הוא "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

אתה יודע בוודאי שכאשר אלוהים אמר לאברהם "לך לך מארצך" הוא לא התכוון לקנדה, אלא לארץ המובטחת ואילו האנשים שאתה מתאר לא מוכנים בשום אופן להגיע לישראל.

"הציטוט הזה אומר 'לך לך מארצך, ממולדתך ובית אביך'. הוא ספציפי מאוד בנוגע לשלושת הדברים השונים האלה. זה מדגים עד כמה הפרידה הזאת קיצונית. זה לא פשוט כמו רק לעזוב את ארצך. אפילו בשביל אברהם המשקל של זה הוא גדול. כשאת מסתכלת על הדמויות ברומן שלי, את רואה שישנם שם שלושת הדברים האלה. זה ציטוט נוגע ללב, אחד האהובים עלי, ובעיני הוא מדבר על המקום שאתה עוזב ולא על המקום שאליו אתה הולך".

אלוהים בכל זאת אומר "אל המקום אשר אראך". במקרה של משפחת קרסננסקי הסיבות שהם מהגרים לקנדה אינן קשורות לציווי אלוהי. לקנדה הכי קל להגיע, הבחירה שלהם מקרית.

"הנסיבות הן שיש להם חבר שעובד שם והוא אומר להם שיש הזדמנות לנסוע לקנדה ולמה שלא יחשבו על זה. יש מעט מאוד דברים ברומן הזה שקשורים לחוויות ישירות שלי, אבל האפיזודה הזאת קרובה לאופן שבו המשפחה שלי הגיעה לקנדה".

גם אתם לא רציתם בשום אופן לבוא לישראל?

"אנחנו מדברים על שני דברים שונים כאן; על הניסיון של המשפחה שלי ועל הניסיון של המשפחה הפיקטיבית בספר. סבא שלי היה ציוני, הוא היה בבית"ר ובעולם שלפני הסובייטים הוא רצה לעשות עלייה אבל אז התחילה המלחמה. בסופו של דבר, כשיצאנו מברית המועצות הסבים שלי והדוד שלי נסעו לישראל. ההורים שלי חשבו, כמו שהרבה אנשים חשבו בזמנו, שישראל תמיד תהיה אופציה. שננסה לנסוע לקנדה בהתחלה ואם זה לא יצליח תמיד נוכל לנסוע לישראל, כי את ההיפך מזה יהיה קשה יותר לעשות. כמו הדמות הזאת של ליובה בספר, שמוצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא כבר היה בישראל כמה שנים והוא רוצה לנסוע לאמריקה".

בשביל ליובה ישראל היתה אסון. הוא אומר שעד עכשיו היה אזרח בשתי אוטופיות ועכשיו הוא רוצה לחיות בארץ עם הכי פחות מצעדים.

"לא הייתי אומר שזה היה אסון בשבילו. מתברר לו שהוא לא מתאים למדינה הזאת. הוא אומר שישראל היא מקום מדהים אבל צריך לאהוב אותה ואם לא אוהבים אותה קשה לחיות בה. יש דמיון בין מה שהוא הכיר ברוסיה לבין החוויה הישראלית שלו".

יהודים עדיין רואים בישראל מקום שאליו יוכלו להימלט אם משהו ישתבש?

"אני לא יכול לדבר בשם יהודים בכל העולם, אבל אני יכול לומר שאני מרגיש כך בנוגע לישראל. אני מאמין שלישראל יש זכות להתקיים בהתבסס על מה שקרה בהיסטוריה של היהודים. היה הכרח שישראל תקום. אשר לטבעה של המדינה כיום לעומת איך שדימיינו אותה לפני 65 שנה, זה בהחלט השתנה, אבל לא תפקידי לעסוק בחברה או בפוליטיקה הישראלית".

דור העבדים

בספרו של בזמוזגיס, אב המשפחה סמואיל קרסננסקי לא באמת יכול לעבור לעולם החופשי. הוא לא רוצה לבוא לישראל כי הוא מתעב את הציונות, אבל גם אינו יכול לעבור לעולם המערבי הקפיטליסטי כי הוא קומוניסט אדוק. הוא מסרב, למשל, להכחיש שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית, דבר שאמור לעזור לו להשיג אשרת כניסה לקנדה. בזמוזגיס כותב: "סמואיל זכר את החיים לפני הקומוניסטים ואת החיים אחרי הקומוניסטים. הוא זכר את ההוללות של הבורגנות ואת החיים המחפירים של הפרולטריון. הוא זכר את הרעב, הקור, הזוהמה... מי שלא התנסה בכל אלה, אין לו הזכות לשפוט את המדינה הקומוניסטית".

בזמוזגיס אומר שכאשר חשב על סמואיל נזכר בספר שמות וביציאת מצרים: "היהודים נדדו במדבר 40 שנה כי אומה של עבדים לא יכולה להיכנס לישראל, זאת אחת הדרכים לקרוא את הטקסט הזה. אדם כמו סמואיל עם המנטליות שלו לא יכול להיכנס לעולם החופשי, למערב, הוא לא יוכל להסתגל לזה. סמואיל הוא כמו הדור של העבדים. הוא כמו אלה שחוזרים ואומרים שהחיים היו טובים במצרים ולמה בכלל אתה מוציא אותנו משם, בואו נחזור".

על הבחירה לתאר את המשפחה היהודית הזאת דווקא באזור המעבר, בין לבין, ברומא ולא בארץ שבה הם עתידים להשתקע, הוא אומר שהיא איפשרה לו להסתכל קדימה ואחורה. "אני מתאר שלושה דברים: את ההווה, את העבר ובמידה מסוימת את העתיד", אומר בזמוזגיס. "השפעת העבר מטילה עליהם לחץ עצום. ההווה מרתק ומאתגר והעתיד הוא משהו שהם צריכים כל הזמן להחליט עליו. בשבילי זה מקום נפלא להניח בו סיפור.

"בספר הזה הרעיון היה לספר את הסיפור של הסובייטים במאה ה-20", הוא ממשיך. "הסיפור של משפחת קרסננסקי הוא הסיפור של ברית המועצות וההתמוטטות שלה. זאת גם פוזיציה מרתקת כי יש סתירה בין האנשים הסובייטים האלה ובין רומא. האנשים האלה לא חשבו שהם אי פעם ייצאו מברית המועצות ויראו את המערב ובסופו של דבר הם מגיעים לערש הציוויליזציה המערבית. למקום הרומנטי, היפה הזה, לרומא".

לצורך התחקיר נסע בזמוזגיס ב-2004 לארבעה חודשים לרומא וראה את המקומות שבהם גרו יוצאי ברית המועצות. הוא גם ריאיין לא מעט אנשים שעברו את חוויית ההגירה הזאת וקרא על ההיסטוריה הסובייטית, על זו האיטלקית ועל ההיסטוריה הישראלית.

אף שמשפחתו עזבה את ברית המועצות ב-1979, הוא בחר למקם את הסיפור ב-1978, מפני שלדבריו זאת היתה שנה מעניינת יותר בכל הנוגע לזווית הישראלית. "עשיתי זאת לא מעט בגלל המהלך של קמפ דייוויד והשלום עם מצרים", הוא מסביר.

למה לבחור

בימים אלה הוא עובד על הרומן השני שלו, שלדבריו יעסוק בישראל במידה רבה עוד יותר. "אני מקווה שנוכל לדבר עליו בעוד שנתיים", הוא אומר. "זה סיפור על שני אנשים, אחד מהם רוסי יהודי מפורסם. הוא היה דיסידנט. השני הוא האיש שגרם לו לבלות הרבה זמן בכלא. הם נפגשים עכשיו אחרי הרבה שנים. הרוסי היהודי נסע לישראל, נכנס לפוליטיקה והסתבך שם. הוא צריך לברוח משם והוא פוגש את האיש הזה שבגד בו בשעתו".

כאשר הוא נשאל על הזהות שלו, אומר בזמוזגיס, שאף כי הוא שוהה בחודשים האחרונים עם רעייתו ושני ילדיו בהרווארד, וביתו שוכן בטורונטו שבקנדה, יש לו שלל זהויות: "אני רואה בעצמי כל הדברים האלה יחד. אני רוסי, לטבי, יהודי, שכותב באנגלית וחי בדרך כלל בקנדה. אני קוסמופוליטי כפי שהאשימו את היהודים בעבר. אני מרגיש בבית בהמון מדינות".

גם כשביקר בעבר בישראל הרגיש בבית. "למען האמת, בישראל אולי הרגשתי הכי בבית. חוץ מערבית אני מדבר הרבה שפות שמדברים שם. הייתי הולך ברחובות, שומע עברית ומדבר עברית, שומע רוסית ומדבר רוסית, יש המון צרפתים עכשיו בישראל ואני יכול גם לדבר צרפתית".

על השוואתו לסופרים גדולים כמו שלום עליכם הוא אומר, שהיה בהחלט רוצה להיחשב לחלק מהמסורת הזאת. "אלה הם המודלים שלי. פיליפ רות, ליאונרד מייקלס שהוא אחד האהובים עלי, סול בלו, מרדכי ריצ'לר - אלה הסופרים שקראתי. וגם כותבים רוסים כמו איסאק באבל ווסילי גרוסמן. זאת מסורת עשירה ואני גאה להיות חלק ממנה".

האם אתה מתכנן עיבוד של הספר הזה לקולנוע?

"לא נראה לי שעושים כבר סרטים כאלה היום. זה סרטים שעשו בהוליווד של שנות ה-60, כמו 'דוקטור ז'יוואגו'. הייתי רוצה לראות את זה בקולנוע אבל אני ריאלי, אין סרטים כאלה היום, בוודאי לא באמריקה. אולי קולנוען צרפתי ירצה לעשות את זה".

הוא אומר שמרבים לשאול אותו על כך שהוא גם סופר וגם קולנוען, מבקשים ממנו לבחור, להחליט מה הוא "ואני חושב למה לא יותר, למה לא לעשות עוד דברים. היו זמנים שבהם אנשים עשו הרבה יותר. מדענים גם כתבו וגם ניגנו בכלי מוסיקלי. אנחנו צריכים לנסות לעשות כמה שיותר דברים. אני למשל מצטער על כך שאני לא מנגן בפסנתר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו