בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנסיכה בעליית הגג: ראיון עם נאוה סמל

בכפר קטן באיטליה היא הרגישה כאילו צדה אותה רוח רפאים מתקופת מלחמת העולם השנייה. כך נולדה עלילת השואה שבמרכז ספרה החדש "ראש עקום"

5תגובות

ספרה החדש של נאוה סמל מתחיל בסטירה. הסטירה, שתהדהד לאורך הספר כולו, תהפוך את הילד תומאסו למושא ללעג בפייימונטה, כפר קטן באיטליה ב-1943. תומאסו מספר שבעליית הגג בחווה העירונית הקטנה שבה הוא גר מתגוררת נסיכה. "יש שם פרינצ'יפסה", הוא אומר והסטירה של דודתו דומניקה מציבה לו גבול. הילד מופתע, משום שעד לאותו רגע סיפוריו הפנטסטיים התקבלו בברכה, המורה אפילו ציין אותו לשבח ואמר שרק פשיסטיים אמיתיים ניחנו בדמיון - והנה סטירה מצלצלת. ואם זה לא מספיק, צועדת בת דודתו מדלנה לכיתה ומצהירה מול כולם, שאסור להאמין לאף מלה שהילד אומר מפני שיש לו ראש עקום.

זהו סיפור בתוך סיפור. אחות בבית חולים בתל אביב מקריאה את עלילת תומאסו והנסיכה לחולה אלמוני ששרוי בתרדמת. מתוך הסיפור, שעשוי להעיר את החולה, מנסה האחות להבין מיהו האיש השוכב לפניה ומהם סודותיו.

טיול במאדים

"ראש עקום", שרואה אור בימים אלה בהוצאת זמורה ביתן, הוא ספרה ה-12 של נאוה סמל, שכתבה גם מחזות, שירה, ליבריות לאופרה ותסריטים. יצירותיה זכו בפרסים רבים ותורגמו לעשר שפות. היא נולדה ביפו ב-1954 למימי וליצחק ארצי, ניצולי שואה, וסיפוריה עוסקים לא מעט בשואת יהודי אירופה. אביה היה פעיל ציוני וכיהן כחבר כנסת מטעם סיעת הליברלים העצמאיים. אחיה הבכור הוא הזמר שלמה ארצי. היא נשואה לנועם סמל, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי ולהם שלושה ילדים.

בתוך הישראליות החונקת לא תמיד קל להיות חלק ממשפחה מוכרת, היא מודה. לכן היא נהנית כל כך לנסוע לחו"ל עם יצירותיה, למקומות שבהם אינה מוכרת. היא רואה בעצמה אשה סגורה שנפתחה קצת רק בשנים האחרונות. אם היתה צריכה לבחור מקצוע חלופי, היתה רוצה להיות פקחית בנאס"א. "אני רוצה להיות זאת ששולחת את החללית למאדים, יושבת כל היום ורואה לאן היא נוסעת", היא אומרת. "אני אוהבת את אחורי הקלעים. את יודעת איזה כיף זה לראות הצגה מאחורי הקלעים? זה הדבר האהוב עלי. לראות את המלך ליר מוריד את הכתר, לוקח ביס מהפיתה, יושב בחדר ההלבשה, מדבר בטלפון הנייד ואז כשנשמע האות שלו, חוזר לבמה. שלמה צריך להביא את עצמו. הנוכחות הפיסית שלו היא המתווך בינו לקהל. לי אין צורך להיות על הבמה. ברור שזה קשור לטבע המופנם שלי, לאהבת אחורי הקלעים ולריאקציה לנוכחות פיסית".

פה אין טווסים

הספר "ראש עקום" נולד לפני חמש שנים וחצי בביקור באיטליה. סמל הוזמנה להרצות באתר מחנה המעצר פוסולי, שאליו הוגלו רוב יהודי צפון איטליה. יום ההרצאה היה מושלג, אווירת חג מולד שררה במקום. בכניסה לביתן המוזיאלי שהוקם במחנה עמד טווס ופרש את זנבו המפואר. "הסתכלתי על הדבר הביזארי הזה. הוא פרש את הזנב על רקע השלג. גם המלווים שלי הסתכלו ולא הבינו מאיפה הוא הגיע. הם אמרו שאין שם בכלל טווסים. יש אותות שמשתגרים אליך", היא אומרת.

אבל זה לא היה האות היחיד. בסיור ליוותה אותה מריה תרזה מילאנו, איטלקייה שלמדה באוניברסיטה העברית. "היא חובבת זמר עברי. במושב האחורי של מכוניתה היו גיטרה ותווים של כל הקלאסיקות הישראליות. כל הדרך היא רצתה שאלמד אותה שירים", נזכרת סמל. מילאנו ביקשה מסמל לעצור עמה בכפר הולדתה.

סמל טיילה בכפר הקטן ושם התגלה לפניה הסיפור: "העיניים שלי נפלו על בית כפרי ועל עליית גג עם צוהר וארובה מזדקרת. הרגשתי שהכה בי ברק. היה קר נורא, מרחוק נראו הפסגות המושלגות של האלפים ואני רואה מעין סרט. כשמריה תרזה יצאה מבית הוריה שאלתי אותה, ‘מה קרה בכפר הזה?' והיא אמרה: ‘החביאו פה יהודים'. זה היה כאילו שרוח רפאים צדה אותי. באותו לילה ידעתי שאכתוב ספר".

לדבריה, אחרי שראתה את עליית הגג והקומה למטה, דמיינה את המסתירים, את המחיר ששילמו. "הרגשתי שאני מתאכזרת אל מדלנה. כל הזמן העליתי את הרף", היא מספרת על גיבורת ספרה. "בהתחלה היא צריכה לפגוע בילד כדי להציל אחר, אחר כך היא משתמשת בגבר גרמני כאליבי אבל היא לא יודעת שתסתבך ותיאלץ לנהל אתו מערכת יחסים. אני לא הייתי עומדת בזה".

בלי לומר תודה

מהכפר נסעו סמל ומילאנו לתחנת הגירוש בבורגו סן דלמצו. כאשר מילאנו סיפרה על המחתרת שפעלה בכפר, סמל כבר היתה עמוק בתחקיר לספר, אלא שאז עוד היתה בטוחה שזה יהיה ספר ילדים. "בשלב די מוקדם בכתיבה הבנתי שזה לא ספר ילדים, אלא רק מתחזה לכזה", היא אומרת. "יכול להיות שהסיפור עשה לי מארב: הוא ידע שאם אגלה מה הוא מכיל, לא ארצה לכתוב אותו".

סמל בחרה לכתוב על מצילי היהודים ועל המחיר ששילמו על המעשה. "אני תמיד מחפשת סיפור שואה שנדמה לי נידח, מוצנע, לא מדובר", היא מסבירה. "לפעמים אנשים עשו מחווה פעוטה שהצילה אדם". סמל מספרת שבשנות ה-80, כשאמה ניאותה לדבר על חוויותיה מהשואה, היא סיפרה על האנשים שעזרו לה ולא על אלה שפגעו בה.

"הסיפור הראשון שסיפרה", היא נזכרת, "היה על אזרח גרמני שעבד במחנה האחרון שבו שהתה. קראו לו קליין והיא עבדה לצדו במשרד בגלל הגרמנית המצוינת שלה. אסור היה לו להחליף אתה מלה. הוא היה מגיע למשרד עם סיר קטן ובו האוכל שלו לאותו יום. הוא היה פותח את המכסה, בוצע את הכל לחצי, שם במעטפה משרדית, מניח במגירה שלה והולך. ככה הוא הזין אותה במשך חודשים. הוא לא החליף אתה מלה והיא אף פעם לא אמרה לו תודה".

הסיפור השני שסיפרה אמה התרחש בדרך לאושוויץ: "הם עצרו באיזה מקום וצעקו ‘מים מים'. יד הושיטה לה קצת מים בכלי דרך הסורגים. היא אמרה שפתאום הרגישה שיש עוד מישהו בעולם. ברור שהאיש שהושיט את צפחת המים הסתכן. אולי בגלל זה אני מסורה לאלמונים האלה", אומרת סמל.

בפני סמל עמד אתגר: כתיבת דמותו של הקצין הגרמני הנס דיטר. סמל כתבה על קצין נאצי שאינו מפלצת. "קל נורא להיכנס ישר לאזור הפסיכופטי, ל'נוטות החסד', ולהפוך אותו לסוטה", היא אומרת. "יצרתי דמות של חייל צעיר, שירד מפס הייצור של המשטר הנאצי. הוא היה ילד כשהנאצים עלו לשלטון, חניך של ההיטלר יוגנד, תוצר נאצי מובנה.

"בנסיבות אחרות הוא היה יכול להיות בחור נהדר. הוא בחור עם הרבה נשמה, אציל נפש באהבה שלו, אוהב את מדלנה עד אין קץ. הוא יכול לשמור על עמידה איתנה של ערכי יסוד כמו אהבה, אנושיות, אהבת הטבע והמוסיקה. הוא אפילו נחמד לילד, הוא היחיד שלא קורא לו בשם גנאי, אבל בתוך האדם הנחמד הזה יש משהו מנוון, רקוב ומורעל. היה קשה מאוד להיכנס לעורו ולשמור על שני המקומות הסותרים האלה", היא אומרת.

אופרה אחרת

"כשסיימתי לכתוב את החלק הראשון בספר, נגמרתי", אומרת סמל. "זה נשמע קצת קיטשי, אבל לא היו לי כוחות. ידעתי שלספר צריך להיות עוד חלק. נסעתי לאוסטרליה, אל בני אייר. בתרמיל שלי היו הדפים הראשונים של החלק השני. באוסטרליה ברחתי מהספר וכתבתי את ‘חתונה אוסטרלית'. לילה אחד חלמתי שסלומונה, המאסטרו מ'ראש עקום', בא אלי ואומר לי: ‘איך את עושה לי את זה, איך את משאירה אותי בעליית הגג כל כך הרבה זמן'".

סמל מספרת שבעלה, שקרא את "ראש עקום" רק עכשיו, הזדעזע. "הוא אמר שהוא לא מבין איזה טקסטים אנטישמיים יוצאים לי מהפה. ‘אני לא מאמין שאני חי אתך', הוא אמר ונרתע ממני כל השבת. ‘בתוך נפשך יש נאצית. אני לא יכול להתקרב אליך בכלל. איך כתבת דברים כאלה'", היא נזכרת וצוחקת.

את הספר הקדישה לגיסה המנוח, איש התרבות עדי סמל - ידיד נפשה שטיפח, לצד אביה, את אהבתה לאופרה. "הוא חשב שהקול האנושי הוא המנגינה הצרופה של הנפש", היא אומרת. "הוא היה האיש עם האופקים הכי רחבים שהכרתי, עם הסקרנות הכי גדולה. אדם פתוח, אמיץ, נווד. הוא נסע בעולם, היתה לו סקרנות של ילד ועיניים כחולות שנשארו בוהקות עד מותו ב-2007.

"לקראת מותו ביקש ללכת לאופרה. זה הדבר האחרון שעשינו יחד. הוא ישב על שמיכה, החזקנו ידיים כל האופרה והדמעות שלו הרטיבו לי את היד. לא הקשבתי לשום צליל. ידעתי שזה הדבר האחרון שאנחנו עושים יחד. אני כמו תלמידתו, ואולי בעצם הוא המאסטרו ואני התלמידה האחרונה שהקשיבה לו מדבר על הקול האנושי", רומזת סמל לדמותה בספר של מדלנה, האחרונה ללמוד אצל המאסטרו היהודי סלומונה.

"שנתיים קודם לכן הבקשה האחרונה של אבי היתה שאלך אתו ל'נבוקו' של ורדי. הייתי בסרט הזה פעמיים עם שני האנשים שבזכותם אני אוהבת אופרה. אבא שלי כבר בקושי הלך, הרגשתי שאני נושאת אותו על כתפיי. אבל הוא היה צלול ומפוכח, הוא אמר שהוא רוצה לשמוע את שירת העבדים עוד פעם אחת", היא מספרת.

שער טיטוס בלהבות | קטע מספרה החדש של נאוה סמל, "ראש עקום"

לפני שנולדת, נסעתי לבדי לרומא לחזרות של רביעיית מיתרים חדשה שזה לא מכבר סיימתי להלחין. אמך נותרה לבדה בטורינו. היא נתקפה חרדה, הודיעה שתסתגר בדירה מחשש להלשנה. היתה לה תחושה שאנחנו נתונים במעקב ושדונה צ'צ'יליה שולחת אחרינו מרגלים. כשעמדתי על סף הדלת ומזוודתי הקטנה בידי, נשכה מדלנה את שפתיה. לו הייתי יודע שהיטלר עתיד לבקר באותם ימים בבירת איטליה, ייתכן שהייתי נעתר לתחנוניה ומבטל את הנסיעה, אבל אני הייתי אחוז קדחת של התרגשות, בשל היצירה שהבשילה, ובחרדות של אמך הקלתי ראש. אמרתי לה: "אל תהיי היסטרית. תתבגרי, מדלנה".

בתום ליל החזרות הראשון ברומא יצאתי לתומי לרחוב, עודני מסוחרר מהמוסיקה האפרוחית שבקעה לפתע מביצת התווים. הקולוסיאום והפורום רומנו קיבלו את פני בזוהר נגוהות. לרגע הרגשתי כמו קיסר מנצח. בראשי העמודים, לאורך השדרה הקיסרית, הוצבו קערות ארד והאש שהובערה בהן הסתלסלה לשמים. לפתע הבנתי שרומא כולה קושטה לכבוד ביקורו של הפיהרר. נדחקתי בקרב ההמון וזרים צוהלים טפחו על שכמי, מעודדים אותי להריע ביחד אתם. מילמלתי "ויוה" כמי שכפאו שד ונסוגתי לצללים שבקרן הרחוב. ממרחק נראה שער טיטוס כאילו הוא עולה בלהבות. צלילי רביעיית המיתרים שזה עתה נולדה כבו מיד, כאילו נשפך עליהם מפל של קרח. בו ברגע הבנתי שלקיתי בחטא היוהרה. אני זוכר שאמרתי לעצמי בקול: "זה עונשך, אמן עלוב. תתבגר אתה".

אחד השיכורים ברחוב הקיא עלי. כמעט הקאתי בעצמי מצחנתי שלי. מטווס מכרכר סביב הזנב של עצמו, הפכתי בן רגע ליצור ביבים.

זונה - אולי תתרנית שלא חשה בצחנה - נטפלה אלי והציעה שתי תנוחות במחיר של אחת "לרגל האיחוד הנאצי-פשיסטי". מבלי להמתין למענה, החלה לתלוש את מכנסי ולהפשיטני ברחוב. כשניסיתי להימלט, צרחה עלבונות לגבריותי היהודית הרופסת.

המלים שאמרה לא נועדו לאוזניך. אתה צעיר מדי.

דווקא השיכור שהקיא, התייצב לצדי. הוא צעק לזונה שגם ישו היה גבר עברי ושאם היא רוצה הוכחות שתשאל את מריה מגדלנה.

הזונה מתחה זרועותיה במועל יד כפול ושאגה:

"סנטה מדלנה, בואי להציל את הגבר שלך בעל האיבר הקצוץ".

כל הדרך חזרה ברכבת מרומא לטורינו, ניסיתי להסיט את מחשבותיי רק אליך, לדמיין את הילד שעוד לא נולד. התעניתי, לאיזה עולם אנחנו מביאים אותך? לרגע עלתה בי המחשבה שמא מוטב היה להיפטר...

סלח לי, תומאסו. הייתי חלש ורופס. כשם שאמרה הזונה הרומאית.

אמך הנושכת את שפתיה על סף הדלת. למה הפקרתי אותה? איך נכנעתי לחטא היוהרה והשארתי אותה לבדה? כשפתחה לי את דלת הדירה, שלמה ובריאה, נצמדתי אליה ולא הפסקתי לנשק את בטנה ההרה.

אולי הנשיקות שמורות אי שם במורד זיכרונך, מפני שיש הטוענים כי עובר ברחם רואה הכל ושומע הכל ומרגיש הכל, ורק בצאתו לעולם בא מלאך ומוחק בהינף אצבע את כל זיכרונותיו כדי שלא יידע את הצפוי לו.

יותר מאוחר, בעודי ספון בזרועותיה של אמך, לחשתי לה שאילו ניתן לי הכישוף לחזור אחורה בזמן, במו ידי הייתי עוזר לנירון קיסר לשרוף את העיר. טיפשים בני רומא שטענו כי יצא מדעתו.

נוכח הטירוף המשתולל מסביבנו, נירון הוא השפוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו