בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפנים משורת הדין: ראיון עם ג'ון גרישם

לרגל מותחן חדש ועליית סדרה על פי "הפירמה", ג'ון גרישם מספר למה הוא מתעקש להיות מעורב פוליטית ומה העצה הכי טובה שקיבל בנוגע לקריירה שלו

תגובות

באמצע שנות ה-80 נהג ג'ון גרישם, שהיה אז עורך דין בעיירה קטנה וחבר בבית המחוקקים של מיסיסיפי, למלא את הזמן בין הפגישות לישיבות בית המשפט בכתיבת רומן על פרקליט צעיר הנקלע למאבק של חיים ומוות למען האמת והצדק. "כתבתי אותו במשך שלוש שנים, ורוב הזמן חשבתי שלעולם לא אגמור אותו", הוא נזכר. "בסופו של דבר הודפסו 5,000 עותקים בכריכה קשה ולא היה מאושר ממני. אבל לא כל העותקים נמכרו, הספר לא הודפס במהדורה שנייה, הוא לא התפרסם בכריכה רכה ולא נמכר להוצאות בחוץ לארץ. ואז כתבתי את ‘הפירמה'..."

"הפירמה", ספרו של גרישם על פרקליט אחר שנקלע לצרות (ראה אור ב-1991; יצא בעברית בהוצאת זמורה ביתן), שהה ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" במשך 44 שבועות, נמכר ביותר מ-7 מיליון עותקים ועובד לסרט קולנוע בכיכובו של טום קרוז. "ההתנסות הראשונה שלי בהוצאת ספר לאור היתה ממש רגילה, השנייה - ממש חריגה", הוא אומר. "להתנסות השנייה הגבתי הרבה יותר טוב מאשר לראשונה".

ומבחינת גרישם, לפחות, החריגות של ההצלחה המסחרית שנחל "הפירמה" נהפכה עד מהרה לנורמה. שורת מותחני בית המשפט שפרסם בהמשך נמכרה בכ-300 מיליון עותקים ותורגמה ל-40 שפות. תשעה מהרומנים שלו עובדו לקולנוע בכיכובם של שחקנים מהשורה הראשונה ובהם ג'וליה רוברטס, ג'ין הקמן, סנדרה בולוק, סוזן סרנדון ודסטין הופמן, ובבימוים של במאים חשובים כגון סידני פולק, פרנסיס פורד קופולה ואלן ג'יי פאקולה.

גרישם מופיע דרך קבע ברשימות הסופרים העשירים, הונו נאמד ב-600 מיליון דולר, והכנסתו השנתית מוערכת בעשרות מיליונים. רוב שנות ה-90 היה "יום גרישם", יום שבו הגיע לחנויות ספר חדש שלו, קבוע בלוח השנה של המו"לים - יום ששאר המו"לים ידעו שלא כדאי להוציא בו ספרים לשוק, ושחנויות הספרים חגגו אותו.

קורביס

"השם שלי נהפך למותג, והייתי שמח להגיד שזאת היתה התוכנית מלכתחילה", הוא אומר. "אבל התוכנית היחידה היתה להמשיך לכתוב ספרים. וזה מה שעשיתי מאז ועד היום". ספרו ה-24, "The Litigators", שראה אור באחרונה, כתוב בנימה קלילה יותר מזו השולטת ברוב ספריו, ומספר על שני עורכי דין קטנים ומפוקפקים משיקגו, פינלי ופיג, שנקלעים, לצד פרקליט תאגידי צעיר ושחוק, דייוויד זינק, למאבק של דוד בגולית נגד חברת תרופות גדולה. גרישם פיתח בתחילה את הרעיון כתסריט לסיטקום. "ההומור היה שם למן ההתחלה. כשעובדים עם אנשים מהרחוב אי אפשר לדעת מי ייכנס בדלת. החיים מלאים דברים כיפיים, דברים עצובים ודברים מטורפים. שרדתי ברמה הזאת במשך עשר שנים, ונתקלתי באנשים כאלה. למדתי להכיר אותם היטב".

אבל כמה דברים השתנו מאז החל לעסוק בעריכת דין לפני 30 שנה. "בימים ההם המונח ‘רודף אמבולנסים' היה נאמר בזלזול. היה אפשר להתגנב ולנסות להשיג תיקים בחשאי, אבל שום עורך דין לא רצה שאחרים יידעו על כך. זה היה לפני הפרסום בטלוויזיה ובשלטי חוצות, שבאמריקה יצא משליטה עכשיו. פעם המוניטין היו מביאים את הלקוחות".

בגלל סוג המקרים שטיפל בהם, הוא אומר, לפעמים קיבל תשלום ולפעמים לא. "לא ידעתי להגיד לא, ובגלל זה לא הרווחתי הרבה כסף. אבל תמיד היה סיכוי, כמו שאומר הגיבור שלי, אוסקר, להיתקל בתאונת דרכים טובה. כיום מי שעבר תאונת דרכים שוכב בבית החולים וצופה בטלוויזיה, רואה פרסומת ומתקשר לעורך דין. אבל עורך הדין הזה לא יכול להילחם את המלחמה שלו. הוא פרקליט גרוע שמפחד ללכת לבית המשפט. הכל עניין של סדר גודל. מה שמעניין אותו זה לעשות מה שיותר הסכמי פשרה, ולא תמיד זה לטובת האדם שנפצע בתאונה".

דמוקרט מתון

גרישם התרחק מפעם לפעם מעולם המשפטים בספריו, והתנסה גם בז'אנרים שאינם בדיוניים - בספר על עיוות הצדק, בסיפורים קצרים, ובאחרונה גם בספרות ילדים. אבל כל ספריו נוגעים בסוגיות חברתיות ולעתים קרובות עוסקים ישירות בשאלות המשפטיות והמוסריות הנובעות מעניינים כגון עונש מוות, חוסר בית, ביטוח רפואי ותנאי מאסר. כמו ספרי הפשע הטובים ביותר, הספרים שלו מרבים להתמקד בקלקולי החברה, ואף שהוא לא מכנה את עצמו ליברל - "אני דמוקרט מתון" - הוא ממשיך להיות מעורב פוליטית. הוא מתח ביקורת קשה על מלחמת עיראק ושמח כשבוש עזב את הבית הלבן, אבל היה ונשאר מסויג מאובמה.

"לכל אורך תקופת הפריימריס ב-2008, ביריבות המרה בין הילארי קלינטון לאובמה, נאמר לעתים קרובות שלאיש הזה אין ניסיון, שהוא לא הוכיח את עצמו. בשלוש השנים האחרונות הדבר ניכר היטב. זו היתה אכזבה גדולה. העיתוי שלו היה מעולה, אבל הוא לא נבחן ולא נבדק. אני לא אומר שלא אצביע בשבילו שוב, מן הסתם אצביע בשבילו. מי שבא מהרקע שלי, אין לו אפשרות אחרת".

הוא אומר שגדל בחינוך מחמיר ושמרני, "אבל הרעיון שלפיו הדמוקרטים הם ליברלים והרפובליקאים שמרנים לא היה אז תקף. אנשים התייחסו בחום רב לדמוקרטים בזכות המיזמים החברתיים שהם הפעילו בשנות ה-30. הניו-דיל הביא חשמל וביטוח לאומי לאזורים הכפריים. הרפובליקאים נלחמו בשינויים האלה לכל אורך הדרך. הם תמיד היו מפלגה שמגוננת על העשירים והחזקים. הדמוקרטים, במלים פשוטות, עזרו לעניים. ואנחנו היינו העניים".

בלומברג

הוא נולד ב-1955, ילד שני במשפחה בת חמישה ילדים, וגדל בחוות כותנה בארקנסו. "אנחנו הילדים לא ידענו שהמצב גרוע כל כך", הוא אומר, "אבל עשר השנים הראשונות בחיי היו שנים קשות בתחום הכותנה והכסף לא היה בשפע". המשפחה החלה לנדוד בדרום ארצות הברית בעקבות האב שעבד בעבודות שונות. בתוך כמה שנים המצב השתפר. "אבא שלי עבד שבעה ימים בשבוע, לפעמים 12 שעות ביום, בחברת בנייה. הוא עבד שעות נוספות והמשפחה התחילה להתבסס. ההכרה שעבודה קשה שכרה בצדה היתה טבועה בכולנו".

הגיבור הספרותי שלו היה מאז ומתמיד מארק טוויין. "רציתי להיות טום סויר. אהבתי את התיאור הרומנטי של חיים של ילד. רק אחרי זמן רב הבנתי שקרו בין טום להאק עוד דברים, לא רק הרפתקאות". סטיינבק היה גם הוא מקור השפעה חשוב, וגם דיקנס, והוא שמח כשכמה מבקרים שיבחו את ה"אווירה הדיקנסית" האופפת את "The Litigators".

"וחוץ מזה קראתי גם את פוקנר", אומר גרישם. "מי שגדל במיסיסיפי מוכרח לקרוא את פוקנר. הוא אלוהים ותוחבים לך אותו בגרון בתיכון, אבל האמת היא שלא אהבתי אותו כל כך. אני מעריך את הגאונות שלו. אין מי שיודע לתאר כמוהו את המראות והקולות של החלק הזה בעולם. התיאור שלו את הריח שעולה באף כשנכנסים לחנות בכפר הוא מושלם, אבל גם מעורפל ומסובך בכוונה. אולי אני פשוט לא חושב שקריאת ספר צריכה להיות עבודה קשה".

בסוף שנות ההתבגרות עבד גרישם בשורה של עבודות מזדמנות, ואז נרשם לשורה של קורסים בקולג', שלא השלים. רק ב-1981 השלים את לימודי המשפטים ופתח משרד שהתמחה בפציעות פליליות ואישיות בסאותהייבן שבמיסיסיפי. ב"The Litigators" מופיע נאום אידיאליסטי על ערך העבודה עם "אנשים אמיתיים, שיש להם בעיות אמיתיות, שזקוקים לעזרה. זה היופי בלהיות עורך דין ברמה הזאת: אתה פוגש את הלקוחות פנים אל פנים, אתה לומד להכיר אותם, ואם הכל מסתדר, אתה מצליח לעזור להם". הנאום מתבסס על ניסיונו האישי של גרישם - הפילוסופיה שעמדה בבסיס עבודתו כפרקליט שיקפה את השקפתו הפוליטית.

"ייצגתי אנשים אמיתיים, עניים, שבמקרים רבים לא יכלו להרשות לעצמם לשלם לעורך דין, אבל היו להם בעיות. ממש מעבר לכביש, מול המשרד שלי, היו חברות ביטוח, בנקים ותאגידים גדולים. היה בינינו גבול ברור, ולמדתי מהר מאוד מי החברים שלי. ואז התחלתי להיות פעיל במפלגה הדמוקרטית ובסופו של דבר התמודדתי בבחירות". הוא הציג מצע של שיפור החינוך במדינה - "העדר הדגש על חינוך במיסיסיפי היה בעיני מביך" - ונבחר ב-1983 בהיותו בן 28. "וכשהגעתי לשם פשוט לא הצלחתי לגרום לדברים לקרות. הייתי נאיבי מאוד, התגעגעתי לאשתי הצעירה ולתינוק שלי, ולא יכולתי להתרכז בעבודה. בסופו של דבר הלב שלי לא היה בעניין". גרישם התחתן עם רנה ג'ונס ב-1981 ויש להם שני ילדים: טיי, עורך דין בן 28, שעוסק בתחום הפלילי, בדומה לאביו לפני 30 שנה, ושיה, בת 25, מורה בבית ספר יסודי.

הרעיון לספרו הראשון, "עת להרוג", הגיע מבית המשפט: גרישם צפה בילדה בת 12 הנותנת עדות על האונס שעברה. הוא הביט באביה של הילדה ודימיין כיצד החברה היתה מגיבה לו היה פועל כראות עיניו. "היה בסיפור הזה גם משהו מחיי שלי, כי הוא עסק במשפט בעיירה קטנה במיסיסיפי, שעורך דין צעיר מקבל בה פסק דין חשוב. זה היה פחות או יותר החלום שלי באותו זמן. השאיפות שלי עדיין היו בתחום המשפט, לא בתחום הספרות".

נדרשו לגרישם שלוש שנים לכתוב את "עת להרוג", וחלפו עוד שנתיים עד שראה אור - כאמור, בלא הצלחה יתרה. עד אז כמעט גמר לכתוב את "הפירמה", שראה אור במארס 1991. "הספר נעשה פופולרי במהירות כל כך גדולה, זה היה ממש מסחרר. זה משהו שאי אפשר להתכונן אליו. כשהספר נכנס לרשימת רבי המכר של ‘ניו יורק טיימס' ודורג במקום ה-12, גזרתי את הרשימה מהעיתון והדבקתי אותה על הקיר במשרד. המשכתי לעשות את זה ב-44 השבועות הבאים".

דווקא בערב קריאה, בסיור לקידום מכירות הספר, קיבל גרישם את העצה הטובה ביותר בעניין קריירה. "מנהל צעיר מאוד של רשת חנויות ספרים גדולה אמר כבדרך אגב ש'הגדולים מוציאים ספר כל שנה'. הוא התכוון לסופרים כמו טום קלנסי, סטיבן קינג, מייקל קריייטון, קן פולט. באותה תקופה הייתי כבר באמצע העבודה של ‘תיק שקנאי' ולא היה לי מושג מתי אגמור אותו. אבל הלכתי הביתה, הסתגרתי במשך 60 יום וגמרתי את הספר. הספר ראה אור שנה אחרי ‘הפירמה'. שנה אחר כך פירסמתי את ‘הלקוח'.

"שלושת הספרים האלה השפיעו השפעה כבירה על כל מה שבא אחר כך. ‘עת להרוג' יצא במהדורה חדשה, ועכשיו, אחרי כל השנים האלה, הוא כנראה הספר הנמכר ביותר שלי. לא תיכננתי שום דבר מהדברים האלה. אבל רציתי לפרסם את ‘תיק שקנאי' שנה אחרי ‘הפירמה', וזאת היתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי".

ולצד הספרים שיצאו בזה אחר זה הגיעו גם הגרסות הקולנועיות. לאורך שנות ה-90 החזיקו גרישם ומייקל קרייטון לסירוגין בתואר שיאני העסקאות הדשנות ביותר. "קרה שם משהו טוב. זה היה משחק פינג-פונג. אמרו לי שהסוכן של קרייטון פתח את המשא ומתן בכך שביקש את ה-X מיליונים שגרישם קיבל ועוד דולר אחד. אלה היו עסקאות במזומן, לא אופציות. כסף על השולחן. כל מי שהיה מעורב בזה הרוויח כסף. התחום השתנה לחלוטין מאז, והטלוויזיה היא עכשיו הרבה יותר כיפית ויצירתית מהקולנוע".

 

סדרת טלוויזיה על פי "הפירמה", שממשיכה את הסיפור עשר שנים לאחר שהספר מסתיים, תשודר בארצות הברית מינואר. גרישם עסוק בעוד כמה פרויקטים טלוויזיוניים. אבל יצירתו היא מפעל מכניס ביותר בכל פורמט. לדבריו, הוא ואשתו משקיעים מאמצים מרובים בניסיון לשמור על פרופיל נמוך. "אנחנו לא חיים בסגנון מפואר, אנחנו לא מפזרים כסף בכל מקום, אנחנו לא מפרסמים מתנות שאנחנו נותנים. אבל לפחות במדינה שלי נעשיתי אדם ידוע מאוד, וכשמגזין כמו ‘פורבס' מפרסם רשימות של האנשים העשירים ביותר, קשה לשמור על חשאיות".

לא רק בחייו הציבוריים חולל הכסף שינויים. "אתה מפסיק להיות איש משפחה רגיל ומתחיל להיות משהו קצת שונה. אמנם קל ומספק לטפל בילדים ובהורים, אבל מערכת היחסים עם אחרים סביבי לא פשוטה. אין חוקים לדבר הזה ומדובר פה בחולשות אנושיות ובסוגי אישיות. כבר עברו 20 שנה ועדיין אנחנו מנסים לפצח את הקוד".

שיחה עם הכומר

גרישם משתמש בעושרו להעניק מלגות באוניברסיטאות בדרום, בבעלותו חמישה מגרשי בייסבול לילדים בשטח אחוזתו בווירג'יניה, המשמשים יותר מ-500 ילדים כל שנה, והוא ייסד מגזין לספרות ולתרבות, "אוקספורד אמריקן". הוא גם תומך כספית במועמדים פוליטיים, אבל אינו ממהר להגשים את הפוטנציאל הזה ולשלב סוגיות פוליטיות בספריו.

"רק כשכתבתי את ‘התא'" - ספרו הרביעי, שראה אור ב-1994 (זמורה ביתן) - "הבנתי שאני יכול לרקום סיפור סביב עניינים כגון עונש המוות ולעסוק בתולדות הגזענות במיסיסיפי". גרישם בא מבית בפטיסטי דרומי מחמיר - ומובן מאליו שתמך בעונש מוות לרוצחים בכוונה תחילה. "במידה רבה זה עדיין הקונסנזוס בקרב הלבנים שבלב הדרום", הוא אומר. "היום השחורים חכמים יותר, כי הם עברו כל כך הרבה הרשעות והוצאות להורג שלא בצדק".

גם בעבודתו כפרקליט הגנה פלילי, שניהל תיקי רצח - אף ששולחיו לא היו מועמדים לעונש מוות - הוא אומר שלא הקדיש מחשבה לעניין אלא כשהחל לערוך מחקר על הנידונים למוות במיסיסיפי לקראת כתיבת "התא". "דיברתי עם הכומר בחדר הסופי, תא קטנטן שבו מבלה העציר את 30 הדקות האחרונות לחייו לפני שלוקחים אותו לחדר הסמוך. זה חלל דחוס, אפל וסוריאליסטי. הכומר אמר לי, ‘ג'ון, אתה נוצרי?' עניתי שכן. ואז הוא אמר: ‘אתה באמת חושב שישו היה סולח לנו על מה שאנחנו עושים כאן?' אמרתי, ‘לא, הוא לא היה סולח'. הכומר הינהן, ובאותו רגע שיניתי את עמדתי בסוגיית עונש המוות ב-180 מעלות. זו היתה תחושה יוצאת דופן".

התיאור שלו את חסרי הבית ב"The Street Lawyer" חולל שינוי בדרך הטיפול בנושא בוושינגטון הבירה, והעיבוד שעשה למקרה אמיתי שבו חברת ביטוח לא שיפתה חולה לוקמיה צעיר שפך אור על מערכת הבריאות האמריקאית. בימים אלה הוא עוסק במקרים של אסירים שמרצים עונשי מאסר אף שהם חפים מפשע.

"דיברתי עם חפים מפשע רבים וכולם מספרים סיפורים מדהימים. אבל אני גם יודע היטב שבתרבות הפופולרית אי אפשר להטיף יותר מדי. סופר לא יכול לצאת מנקודת הנחה שההשקפה הפוליטית שלו זהה לזו של קוראיו. הקוראים שלי רבים מאוד ואני אוהב כל אחד מהם - אני לא רוצה לכפות עליהם את ההשקפה הפוליטית שלי, בדיוק כפי שאני לא רוצה שאנשים אחרים יכפו עלי את דעותיהם הפוליטיות. לכולנו יש דעות מוצקות. מפעם לפעם אשתי אומרת לי להפסיק לנאום כי אף אחד לא רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר. יש בזה אמת, ולכן במשך השנים כתבתי שני סוגים של ספרים: אלה שמטפלים בסוגיה מסוימת, ואלה שמשתייכים למה שגרהם גרין כינה ‘בידור'.

"'The Litigators' הוא ספר בידורי. אני יורה כמה חצים אל חברות התרופות, בגלל הפרסומות החלקלקות שלהם ועל שהן מנסות את התרופות במדינות העולם השלישי. אבל הספר לא ממוקד בדבר אחד. ואם אני יכול לקחת הרשעה לא מוצדקת של איש בטקסס ולגרום לכך שאנשים יעצרו ויחשבו על החיפזון שלנו כאן, במדינה הזאת, להוציא להורג, אני אעשה זאת. מכיוון שיש לי סוג של דוכן נואמים, המעט שאני יכול לעשות הוא להשתמש בו מפעם לפעם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו