בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחתרת הכתיבה: על הסופר היהודי-גרמני הנס קיילסון

ספריו נשכחו במשך שנים, אבל כעת הם ומוכתרים כיצירות מופת. הסופר, שכעת מתפרסם בעברית ספר שלו, הספיק ליהנות מכך לפני שמת השנה

2תגובות

"הוא לחם במוות שבא מבחוץ. והמוות שבא מבפנים הכריע אותו. כמו בקומדיה, כשמצפים שהגיבור שבידו הפתרון ייכנס מימין. והוא מגיח מאחורי הקלעים ומופיע מצד שמאל. הצופים אמנם הולכים הביתה מופתעים, שמחים ומעט משועשעים. ובכל זאת מרגישים שסופו של המחזה היה קצת עצוב. שהרי ציפו לו מימין" ("קומדיה בסולם מינורי")

לאחר שניקו, יהודי זר שמוסתר על ידי בני זוג הולנדים בביתם בזמן מלחמת העולם השנייה, מת מדלקת ריאות, מגלה האשה, מרי, כי גם הוא הסתיר מהם דבר-מה: בין חפציו המועטים היא מוצאת קופסת סיגריות אמריקאיות משובחות, שבזמן הכיבוש הנאצי של הולנד אפשר היה רק להתגעגע לריח שהן מדיפות.

היא תוהה מדוע ניקו לא שיתף אותם באוצר הקטן שלו והעדיף לשמור אותו לעצמו רק לרגעים נדירים, ומבינה כי "הסיגריות היו שייכות רק לו. את כל השאר הוא חלק איתם או שהם חלקו איתו". היא מחליטה לנצור את סודו ולשרוף את כל הסיגריות שנותרו בקופסה מבלי שאיש יזכה לעשן אותן.

כך נפרדת מרי מהאורח שנהפך לבן בית אצלה ואצל בן זוגה, וים, וסיפור הסתרתו עומד במרכז הנובלה "קומדיה בסולם מינורי" מאת הסופר היהודי-גרמני הנס קיילסון, הרואה אור עתה בעברית (תירגמה מגרמנית: רחל בר-חיים, הוצאת כתר). קיילסון - שנמלט מגרמניה להולנד לפני פרוץ המלחמה, ניצל בשואה בעצמו בין היתר בזכות זוג הולנדי שהסתיר אותו ונשאר לחיות בהולנד - מצליח לא רק לקשור בין טבעות העשן הקטנות שהפריח ניקו במחבוא ובין להבות האש שחרכו את אירופה כולה, ולא רק אותה, באותם ימים; הוא גם מראה כיצד אימי המלחמה והרדיפות הנאציות יכולים בכל זאת להצית רגעים של הגינות, הבנה וסולידריות אנושית.

"קומדיה בסולם מינורי" פורסמה בגרמנית ב-1947 ובחלוף 12 שנה ראה אור רומן פרי עטו של קיילסון, "מותו של היריב". בשנה שעברה, אחרי עשרות שנים שבהן נשכחו יצירותיו של קיילסון, היתה לו עדנה: "קומדיה בסולם מינורי" תורגמה לאנגלית, "מותו של היריב" (שכבר תורגם לאנגלית בתחילת שנות ה-60 והיה רב מכר בארצות הברית) פורסם מחדש, ושני הספרים זכו לאהדה תקשורתית ולהצלחה מסחרית. הסופרת האמריקאית פרנסין פרוז קבעה ברשימת ביקורת ב"ניו יורק טיימס" כי שני הספרים הם "יצירות מופת" ו"הנס קיילסון הוא גאון", וראיונות נרחבים עם הסופר פורסמו בעיתונים נחשבים כמו "ניו יורק טיימס" ו"אובזרוור".

כעת זוכים גם קוראי העברית להתוודע לכתיבתו של קיילסון, שמת ב-31 במאי השנה והוא בן 101. למהדורה העברית של "קומדיה בסולם מינורי", בעריכתה של אדר זאבי, צורפו גם "כאן ביתי", רשימה אוטוביוגרפית של הסופר, ו"מאה שנים", שיחה עם קיילסון שערך המו"ל שלו, היינריך דטרינג (שתיהן בתרגום דפנה עמית). שלושת הטקסטים הללו פותחים אשנב רחב לעולמו של הסופר, שעבד כפסיכיאטר ולא מצא עניין רב בטיפוח קריירה ספרותית.

"הוא לא ראה בעיסוק הספרותי משלח יד. הוא נהג לצטט את דברי אביו, שהיגר להולנד ב-1939 ונרצח באושוויץ: 'אל תשכח, אתה דוקטור!'" מספרת אלמנתו של קיילסון, חוקרת הספרות ד"ר מריטה קיילסון-לוריץ, בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית.

לדבריה, בעלה החשיב הרבה יותר את עבודתו המדעית, ובפרט את מחקרו על טראומטיזציה סדרתית אצל ילדים, שהתבסס על עבודתו עם יתומי מלחמה יהודים וזכה להערכה מקצועית רבה. עם זאת, היא מוסיפה כי "ההצלחה הגדולה של ספריו באחרית ימיו שימחה מאוד אותו ואת המשפחה כולה והשנה האחרונה לחייו היתה נפלאה".

קיילסון עצמו התייחס לכך בשיחתו עם דטרינג: "יש אנשים רבים שקורה להם מה שקרה לי בזמן האחרון, אבל לאחר מותם. העובדה שאני עוד כאן, שאני עוד חווה את זה, היא הזכות המיוחדת שלי". הוא הדגיש כי "החומר הספרותי שכתבתי לא בא לעולם בגין שאפתנות ספרותית. הדברים היו פשוט צריכים לפרוץ החוצה ולהיכתב (...) משהו היה פשוט תקוע לי בגרון והייתי חייב להיפטר ממנו".

אכזבה אנושית קטנה

"יש מצבים קיצוניים שבהם המקום הבטוח ביותר הוא לועו של הדרקון" ("כאן ביתי")

אותם דברים שנתקעו לקיילסון בגרון ניזונו הן מקורות חייו האישיים והן מהתמורות ההיסטוריות שהתרחשו בימי חלדו. "קומדיה בסולם מינורי" מבוססת במידה לא מבוטלת על ניסיונו האישי כמי שהסתתר למשך תקופה מסוימת בביתם של בני הזוג ההולנדים ליאו וסוזה רינטסמה בעיר דלפט, ולהם הוא הקדיש את הנובלה.

קיילסון-לוריץ מציינת כי בעלה החל בכתיבת הנובלה ב-1944, עוד כשהיה במחבוא אצל בני הזוג. "שתי הבנות של משפחת רינטסמה סיפרו לי שהבית המתואר בספר דומה מאוד לבית שהמשפחה חיה בו ועדיין עומד על תלו", היא אומרת. "בני הזוג וים ומרי בספר משקפים באיזשהו אופן זוג צעיר שחי אז בדלפט ובעלי הכיר אותם היטב - אווי וארי באקר, שגם הם הסתירו יהודים בזמן המלחמה או דאגו להם למקומות מסתור ולמסמכים מזויפים".

אי–פי

לדבריה, גם מותו של ניקו ממחלה, ולא מידיהם של הנאצים, מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש בדלפט, וכמוהו העובדה שבני הזוג שהסתירו אותו, בדיוק כמו וים ומרי, נאלצו להיפטר מגופתו במהירות ובגלל חוסר זהירות, עלולים היו להיגרף למלכודת מסוכנת. דמותו של ניקו אינה מבוססת במישרין על אדם אמיתי אך קיילסון-לוריץ מספרת כי "באחד הדיונים האחרונים על 'קומדיה בסולם מינורי' בעלי זיהה את עצמו עם ניקו".

עוד לפני שמותו של ניקו גורם מפנה בעלילה, הנובלה מפתיעה הודות למבט הישיר שהיא שולחת בעולמם של המסתירים ובשגרת היום-יום שלהם, שמשתנה לחלוטין לנוכח בחירתם המוסרית. אלה הם גיבורים מינוריים, הססניים וחסרי ביטחון, הפועלים בצלן של התרחשויות היסטוריות מז'וריות; ואף שאלה הן התרחשויות טרגיות ביסודן, קיילסון מפליא לתאר לא רק את החמלה והעצבות הכרוכות בסיטואציה, אלא גם את הרגעים ההומוריסטיים והקומיים הלא מעטים שנלווים אליה.

הוא גם מאבחן את "האכזבה האנושית הקטנה" של בני הזוג מכך שניקו "מת דווקא להם", כי הרי "לא בכל יום מזדמן לך להציל בן אדם". לאורך תקופת ההסתרה מדמיינת מרי "איך ביום השחרור ייצאו שלושתם שלובי זרוע מהבית. כולם יידעו במי מדובר, פניו החיוורות, פנים של מי שלא ראה אור שמש, רק ידגישו את זהותו. איזה עיניים ילטשו השכנים וסתם אנשים ברחוב (...) היה בכך מן הסתם סיפוק מסוים, וכל מי שמוכן להקריב משהו זקוק לסיפוק מסוים. ואז היו מרגישים - ולו רק במעט - שהניצחון הוא גם קצת שלהם".

מבחינתו של קיילסון עצמו, השמחה על מיגור הנאציזם היתה מהולה בתחושת האבל על הוריו, שהוא אמנם הצליח להבריח אותם מגרמניה להולנד לאחר פרעות "ליל הבדולח", אך לא עלה בידו להציל אותם מהשמדה בשואה. תחושת האשמה על כך, סיפר, ליוותה אותו כל חייו.

בדומה ליהודים גרמנים רבים, גם הוריו של קיילסון, שחיו בעייירת המרחצאות פריינוואלדה שעל נהר אודר, סמוך לגבול גרמניה-פולין, התקשו להאמין שהגרמנים יפגעו בהם, שכן האב לחם במלחמת העולם הראשונה ועוטר באות הצטיינות. קיילסון, שנולד ב-12 בדצמבר 1909, היה בנם השלישי של הוריו; הבן הבכור מת בינקותו, ואחריו נולדה הבת הילדה.

כילד, כמתבגר וכעלם הוא היה עד לתהפוכות שעברו על מולדתו - ממלחמת העולם הראשונה, התבוסה בה והתמוטטות הרייך השני הקיסרי, דרך הקמת רפובליקת ויימאר והמשברים הכלכליים והפוליטיים שהתחוללו בה, ועד שנותיו הראשונות של השלטון הנאצי. "קרעי חורבן הם שעיצבו את חיי ואת זיכרונותי", כתב ב"כאן ביתי".

ב-1928 עבר קיילסון לברלין, שם למד רפואה וגם ניגן כחצוצרן. שם גם חיבר את ספר הביכורים שלו, "החיים נמשכים", שגיבורו הוא סוחר יהודי ודמותו מבוססת על אביו של קיילסון, שהיה סוחר טקסטיל. הספר, שעלילתו מתרחשת על רקע המשבר הכלכלי בשלהי תקופת ויימאר, נדפס בתחילת 1933.

כאשר סמואל פישר, מהמו"לים הבולטים בגרמניה, זימן את קיילסון למשרדו בברלין כדי לבשר לו על ההחלטה לפרסם את ספרו, הוא זכה לפגוש שם את אחד הסופרים החשובים ביותר של התקופה - אלפרד דבלין, מחבר "ברלין, אלכסנדרפלאץ". קיילסון התלוצץ: "אני חושב שדבלין נמצא כאן בחברה טובה", אמר לפישר.

בהמשך התברר כי "החיים נמשכים", שנאסר להפצה על ידי המשטר הנאצי, היה הספר האחרון פרי עטו של יהודי שפירסמה ההוצאה של פישר לפני הנהגת חוקי נירנברג. למרות זאת, החיים של קיילסון בגרמניה נמשכו עוד שלוש שנים, שבהן נמנע ממנו לעסוק ברפואה והוא התפרנס מהוראת ספורט ושחייה בבתי ספר יהודיים. בשל חוקי נירנברג לא יכול קיילסון להינשא לאהובתו גרטרוד מאנץ, שהיתה נוצרייה קתולית. כאשר נמלטו השניים להולנד, לא התאפשר להם להינשא שם בגלל היותם גרמנים.

לאחר שהבריח את הוריו להולנד, הוא לא הצליח לשכנע אותם להגר לארץ ישראל, שבה חיה אז בתם (בתום המלחמה היא חזרה לגרמניה). לאחר כיבושה של הולנד בידי הנאצים סייע קיילסון למחתרת וטיפל בילדים פליטים, תוך שימוש בזהות בדויה של רופא גרמני לא-יהודי.

עם מסמכים מזויפים ויותר מקורטוב של ביטחון עצמי הוא נסע ברחבי הולנד לכל מקום שנשלח אליו על ידי המחתרת, כשהוא נע ונד בתוככי "לועו של הדרקון", כהגדרתו. "לא נשאתי נשק, מעולם לא למדתי להשתמש בנשק", כתב ב"כאן ביתי". "חשתי בטוח יותר כשהייתי מחוץ לביתי בדלפט".

חדלתי להיות גרמני

"גם מן הזיכרון שלי אני צריך להיפרד לעתים, מחלקים ממנו לפחות. אבל מה אני רוצה? הרי אני בן מאה" ("מאה שנים")

בתם של קיילסון ומאנץ, ברברה, נולדה ב-1941, בעת שבני הזוג לא התגוררו יחדיו. כדי לגונן על הפעוטה סיפרה אמה כי האב הוא חייל גרמני (ולאחר המלחמה גילתה לכל מי שהתעניין כי האב אכן גרמני, אבל יהודי).

מאנץ התגיירה לאחר המלחמה לנוכח הזעזוע שחשה משתיקתה של הכנסייה הקתולית ביחס לגורל היהודים בשואה, ואז גם נישאה לקיילסון. היא מתה ב-1969 ושנה לאחר מכן נישא קיילסון בשנית, למריטה לוריץ, הצעירה ממנו ב-25 שנה. המשפחה חיה בעיר בוסום הסמוכה לאמסטרדם ובתם בלומה נולדה ב-1974.

לשאלה מדוע בעלה נשאר בהולנד לאחר הפלת הרייך השלישי משיבה קיילסון-לוריץ: "הוא תמיד אמר שמאנץ, שעודדה אותו לעזוב את גרמניה ב-1936, לא רצתה לשוב לשם אחרי המלחמה. אבל למעשה, גם הוא עצמו לא רצה לחזור. הוא עבד במשך כ-60 שנה כפסיכיאטר (כולל בעשור העשירי לחייו, א"ש), תחילה עם יתומים יהודים ואחר כך עם מטופלים הולנדים. לכן, למרות שורשיו הגרמניים, הוא הזדהה בראש וראשונה עם היהודים ההולנדים".

בראיון לדטרינג התייחס קיילסון לזהותו הגרמנית: "כששמעתי על מותם של הורי חדלתי להיות גרמני". ובכל זאת, הוא לא רחש שנאה לגרמנים והעובדה שלא שב למולדתו נבעה, לדבריו, מסיבה אחרת: "ידעתי שלא אוכל לעבוד במקצועי בגרמניה. הגרמנים בוודאי היו חשים תחושה של אשמה ביחס אלי כי אני יהודי והם גרמנים. לכן הבנתי שאני כבר לא יכול להיות פסיכותרפיסט של גרמנים בגרמניה".

העניין שלו בפסיכולוגיה בא לידי ביטוי מובהק ב"מותו של היריב", רומן פילוסופי-פסיכולוגי המתאר את עליית הנאצים לשלטון מנקודת מבטו של צעיר יהודי, המתבגר לאורך עלילת הספר. קיילסון החל בכתיבתו בהולנד עוד לפני הכיבוש הגרמני, ולאחר מכן הטמין את כל הדפים שכתב בגינת ביתו מחשש שייתפסו והשלים את הספר רק אחרי מותו של היריב, היטלר.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

גיבור הרומן, שתרגומו העברי יראה אור בסתיו 2012 בהוצאת כתר, בוחן את זהותו ואת מניעיו של האויב הרודף אותו, ואף שהוא אינו נוקב בשמו, ברי כי מדובר בפיהרר הנאצי, המוצג כמי שזקוק ליהודים כדי להשליך עליהם את כל מה שאינו אוהב באישיותו. "היטלר היה בשבילי דמות בדרמת גורל", אמר קיילסון על הספר. "חשבתי שהוא חייב להיות אדם מופרע, מישהו שלא מסוגל לאהוב. אני חושב שכל המיניות שלו התבטאה בפנטסיות אגרסיביות".

עם זאת, קיילסון הבהיר כי ההתמודדות של הרומן עם המנגנון של השנאה רלוונטית לא רק להבנת השלטון הנאצי. ההתמודדות עם האבל שלו על הוריו הובילה אותו להבנה ש"אסור לי לאמץ את מה שהאויב שלי הכתיב כהגדרה שלי (...) כי השנאה היא דוקטרינה של הרס עצמי". מהבחינה הזאת, הוא אמר בשיחה עם דטרינג, "מותו של היריב" מתאים, למשל, גם לצורך הבנת הסכסוך המתמשך בין הפלסטינים לישראלים.

קיילסון-לוריץ, שאינה יהודייה, מטעימה כי בעלה המנוח ראה חשיבות רבה בשמירה על זהותו היהודית. "באיזשהו אופן, זה היה משהו שהוא תמיד חשש לאבד", היא אומרת.

האם בעבודתך כחוקרת ספרות מצאת את עצמך מושפעת מספריו של בעלך?

"אני עוסקת בעיקר בחקר הזיקות בין הומוסקסואליות לספרות. ייתכן כי החיים יחד עם קיילסון עזרו לי להתבונן באופן מדויק יותר בהומואים יהודים כמו הסקסולוג הגרמני מגנוס הירשפלד, הסופר האוסטרי אדוארד קולקה והסופר והמשורר ההולנדי יעקב ישראל דה האן (שנרצח ב-1924 בירושלים). אהבנו, כמובן, לדון בצוותא בטקסטים שכל אחד מאתנו כתב, אבל איני רואה 'השפעה' ברורה. עם זאת, לא מן הנמנע כי יש השפעה כלשהי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו