בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשימה של הכתיבה: ראיון עם המשורר ישראל אלירז

המשורר ישראל אלירז לא מתעניין בשיר הלירי הקטן. ספרו האחרון, שערב לכבודו יתקיים היום בת"א, הוא לדבריו עוד חדר במבנה הגדול של יצירתו

7תגובות

"אני לא חושב שאתה כותב שיר כי יש לך רעיון נחמד, או שיש לך משהו חברתי או פוליטי לומר", אומר המשורר ישראל אלירז, "בשביל זה יש עיתונים וטלוויזיה שעושים את זה הרבה יותר טוב והרבה יותר אפקטיבי. אתה כותב שיר כי אתה רוצה לבטא צורה. לכן הכי קרוב אלי הוא הצייר, ברצון שלו להפוך את צורות העולם לאמנות". בערב שיתקיים היום במכללת עלמא בתל אביב (בצלאל יפה 4) לכבוד ספרו האחרון של אלירז "האם צפויה התבהרות" (הוצאת מוסד ביאליק), אכן ידבר בין היתר גדעון עפרת על הקשר הזה שבין שירתו של אלירז לבין הציור. משתתף אחר בערב יהיה המלחין ינעם ליף, שהלחין משיריו של אלירז.

אלירז, יליד 1936, מרבה לשתף פעולה עם אמנים מתחומים אחרים, הוא עובד כעת על ספר משותף עם הצייר יאן ראכוורגר, ורמי באר ישתמש בטקסטים שלו לעבודה של המחול הקיבוצי. "אולי זה משום שבהתחלה לא כתבתי שירה אלא כתבתי לתיאטרון", מסביר אלירז, "ובתיאטרון השילוב בין אמניות שונות ברור מאליו. אחר כך זה נזל את תוך התודעה השירית שלי".

למה בעצם נטשת את התיאטרון?

"כשיצרתי תיאטרון בשנות ה-70, האשימו אותי בפיוטיות יתר. רגילים שהתיאטרון צריך לדווח על המציאות. אני רציתי לייצר מציאות. גדעון עפרת כתב אז שאני מושפע מלורקה, שזה תיאטרון שירי. בעיני התיאטרון לא יכול להתקיים בלי שירה. עוד בימי יוון העתיקה הדברים הללו היו קשורים זה בזה. שירה יכולה להיות דרמטית ותיאטרלית". והרגשת שבארץ תיאטרון שירי אינו מקובל?

"כן. כל הזמן חיפשו את הפוליטי-חברתי. כאילו כל התיאטרון משועבד לאמירה אקטואלית. אני חשבתי שבתוך התיאטרון צריך להיות מיתוס, וריטואל של השפה העברית עצמה. לשון היא דבר מופשט כמעט כמו מוסיקה. אני לא רוצה לשעבד את הלשון למשהו שמעבר לה, לשעבד את המבנים הלשוניים כדי לומר משהו".

בשיחה עמו ניכר שהוא מתנגד נחרצות לאקטואליזציה של השירה ולהכפפה שלה לענייני השעה. "אני חושב שאני מחזיק בעמדה מהפכנית", הוא טוען, "לומר היום ששיר הוא אוטונומיה זה מהפכני. השירה העברית היתה תמיד משועבדת לדבר מה. המשורר כנביא. הוא צריך לתת הנחיה כיצד להתנהג, מה לעשות. אני רוצה לבדוק מה יכולה לעשות השפה העברית מבלי שיש לה רצון לומר משהו שקשור לצדק חברתי".

אבל לשיר אין נושא?

"הנושא העיקרי של השיר הוא השיר עצמו. כשאני קורא את ‘ימי צקלג' של ס. יזהר, לא מעניין אותי מה יש לו לומר על החיילים אלא איך החיילים האלה מדברים ואיך הדיבור הזה בונה את החיילים. תיאור הנוף מאפשר לי לראות את הנוף, ולכן ס. יזהר הוא משורר ענק. הוא עובד בתוך הלשון, בשביל הלשון".

ומה עם הביוגרפיה שלך? בשירים המוקדמים שלך היא היתה נוכחת ובספרים שאתה מפרסם עכשיו היא לא קיימת.

"הכל מתרחש בתוך הביוגרפיה שלי. אבל ביוגרפיה זה לא בהכרח רכילות. ביוגרפיה זה לא רק מי אבא שלי ומי אמא שלי, זה רק טריגר בשבילי לבנות עולם פרטי. התפקיד היחיד של המשורר הוא לייצר לעצמו את שפתו, כפי שעשה למשל אבות ישורון. אם אני לא יכול לקרוא שתי שורות ולדעת מיד מי כתב את זה, זה לא טוב בעיני. כמו ששומעים מוצרט ומיד מזהים. זו הנשימה של הכתיבה. כמו הליכה של בן אדם, שאתה מזהה אותו ממרחק עוד לפני שראית את פניו. זה מקצב רתמי של הנפש. אני מנסה למצוא את הביטוי בשפה כמו אצל יזהר, יהושע קנז, סמואל בקט.

אתה לא חושב שאצל קנז הסיפור והדמויות עומדים במרכז?

"אני לא קורא אותו ככה. הוא מודע כל הזמן למה שהוא עושה עם השפה. הוא אובססיבי לגביה ממש כמו שמוסיקאים וציירים אובססיביים לגבי השפה שלהם".

אבל בכל זאת מתרחשים דברים בעולם שמחוץ לשפה.

"השאלה היא אם הדברים האלה נהפכים לאמנות. כשקוראים אצל ביאליק ‘נקמת ילד קטן לא ברא השטן', אז למרות שהוא כתב את זה על הפרעות, זה תופס בכל זמן ומקום בגלל השלמות הפואטית של זה. כך גם לגבי אבן גבירול - ידוע אמנם שהיה חולה ופניו היו מלאות פצעים והוא סבל מכאבים קשים, אבל כשקוראים את שיריו לא רואים רק את סבלו כאדם חולה אלא קוראים על הסבל האנושי מאז ומעולם. זה כוחה של אמנות טובה".

מאז שפנה אל השירה מפרסם אלירז ספרים בקצב מסחרר. "לא מעניין אותי השיר הלירי הקטן", הוא אומר, "אני מרגיש שכל הספרים שלי הם פואמה אחת ארוכה. אני מצפה שהקורא שעוקב אחרי הדבר הזה ימצא את הסוד בתוך השפה. אני גם מקדיש תשומת לב לצורת הספר, למבנה שלו, לארכיטקטורות השירים. אני לא מתייחס כל כך אל השיר הבודד אלא מרגיש שאני בונה מבנה גדול, והספרים הם חדרים במבנה הזה שהולך ומגיע לאיזשהו קצה".

לדעתו השירה קצת איבדה את דרכה. "קרה בעיני דבר נורא בשירה. כל אחד חושב שאם הוא מעלה את הדעות שלו וכותב את זה בשורות קצרות, הרי זו שירה. כל אחד שכותב על הזין שלו נחשב לנועז. ואם הוא כותב גם מה הוא עושה אתו אז הוא עוד יותר חדשני ומתקדם. אפשר לכתוב על כל דבר אבל השאלה היא איך עושים את זה".

אז לא צפויה התבהרות?

"אני לא יודע, זו תשובה שהקורא יצטרך לתת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו