בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואל ספרה תשוקתך: בין השראה לגניבה ספרותית

מתי יוצר מעתיק מאמן אחר ומתי הוא שואב ממנו השראה? מפרשת "קזבלן" דרך הברווז של דודו גבע ועד לנעמי רגן

4תגובות

כאשר דרשו האחים וורנר שהאחים מרקס יחליפו את שם סרטם "לילה בקזבלנקה" בשל הדמיון לסרט "קזבלנקה", בשנות ה-40, כתב גראוצ'ו מרקס: "האחים וורנר היקרים. עד שהתחלנו לשקול את הסרטת הסרט הזה, לא היה לי מושג שהעיר קזבלנקה שייכת באופן בלעדי לאחים וורנר. אני לא בטוח שאני מבין את הגישה שלכם. אפילו אם בכוונתכם לשוב ולהקרין את ‘קזבלנקה' דווקא השנה, אני משוכנע ששוחר הקולנוע הממוצע יספיק להבחין בעוד מועד בין אינגריד ברגמן ובין הארפו.

"אתם טוענים שקזבלנקה שייכת לכם וכי אסור לאיש זולתכם להשתמש בשם הזה בלי רשותכם. מה בנוגע ל'אחים וורנר'? האם גם השם הזה שייך לכם? נניח שיש לכם זכות להשתמש בשם ‘וורנר', אבל מה בנוגע ל'אחים'? מבחינה מקצועית, אנחנו היינו אחים הרבה לפניכם. אנחנו ערכנו סיבובי הופעות בשם ‘האחים מרקס' כשעוד לא ידעתם מה זה סרט".

דברים אלה ציטט השופט יצחק עמית, שדן בשנת 2005 בתביעה שהגיש חבר הכנסת אז עזמי בשארה, שביקש לאסור על תנועות הימין את השימוש בצבע הכתום לצורך מחאה נגד ההתנתקות, בטענה שצבע זה הוא מסימני ההיכר של תנועתו, בל"ד. עמית קבע אז כי "צבע איננו יכול לשמש מושא לסימן מסחר או זכויות יוצרים".

דניאל בר און

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

דבריו אלה של עמית צוטטו בתורם בדברי הסיכום של עורכי הדין תמיר גליק וירון חנין ממשרד ליבליך מוזר, שייצגו את הסופרת נעמי רגן בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. ואולם, בית המשפט המחוזי בירושלים לא השתכנע, וכעבור יותר מארבע שנות התדיינות משפטית בתביעתה של הסופרת שרה שפירו נגד רגן, פסק לטובת התובעת. בית המשפט, בראשות השופט יוסף שפירא, קיבל באופן גורף את תביעת שפירו בכל העילות: הפרת זכויות יוצרים, גזל, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט.

שתי הסופרות, שפירו ורגן, הן ילידות ארצות הברית, שתיהן כותבות באנגלית והדיון נסוב סביב הגרסאות הלועזיות של ספריהן. "Growing with my Children: a Jewish Mother's Diary" הוא שם ספרה של שפירו שראה אור בשנת 1990. הספר הוא יומן חיים אמיתי שניהלה המחברת כאם צעירה חרדית. המו"ל של שפירו שלח בזמנו את הספר לנעמי רגן וזו נפגשה עם שפירו, עודדה אותה לכתוב ושיבחה את ספרה. כעבור כמה שנים גילתה שפירו כי בספרה של רגן "Sotah", שבתרגום לעברית נקרא "ואל אישך תשוקתך", מופיעים, לטענתה, קטעים שלמים שנלקחו מספרה.

כל הכבוד?

סוגיות של זכויות יוצרים שבות ועולות בדיונים משפטיים. בפסק הדין של השופט שפירא מוזכרים מקרים מהעולם, כדוגמת התביעה נגד דן בראון, מחבר רב המכר "צופן דה וינצ'י", שנתבע על הפרת זכויות יוצרים. בית המשפט בלונדון דחה את התביעה. גם נגד ג'יי-קיי רולינג, מחברת ספרי "הארי פוטר", הוגשה תביעה דומה. גם במקרה הזה נדחתה התביעה. טענות דומות הופנו כלפי הסופר הבריטי איאן מקיואן: בשנת 2007 נטען כי בספרו "כפרה" "שאל" קטעים מספרה של לוסילה אנדרוז. מקיואן טען שספרה רק שימש לו השראה.

ובישראל, בשנת 1999 הוציא השופט אפרים שלו צו מניעה נגד המחזאי שמואל הספרי ותיאטרון בית לסין. הסופרת והעורכת לילי פרי טענה אז כי הספרי העתיק את ספרה "ריקוד על המים" וכתב על פיו את המחזה "נתניה". בסופו של דבר הגיעו השניים להסדר פשרה שפרטיו נותרו חסויים.

בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון בערעור על תיק "גבע נגד דיסני", כי השימוש שעשה דודו גבע בדמותו של דונלד דאק, שאצל גבע נהפך ל"מובי דאק", מפר את זכויות היוצרים של וולט דיסני. שנים לפני כן, ב-1970, נדרש בית המשפט העליון לערעור בתביעה שהגיש דן אלמגור נגד גיורא גודיק, עמוס אטינגר וחיים חפר, שנגעה לזכויות היוצרים על פזמוני המחזמר "קזבלן". בערעור נקבע כי "זכות היוצרים של המערער נפגעה לגבי השירים ‘כל הכבוד', ‘תרד ממני קזבלן' ו'פניך אהובי בערפל', וזה נוסף לפגיעה לגבי הקטע ‘ברית מילה'".

בר און דניאל

בשנת 1991 נתבע מפעל הפיס בגלל שימוש שעשה בדמותו של צ'רלי צ'פלין בפרסומת (את צ'פלין גילם ספי ריבלין). השימוש בדמותו של צ'פלין נאסר על ידי בית המשפט.

מאליה עולה השאלה, מה בין גניבת זכויות יוצרים לשאיבת השראה? האם בית המשפט יכול להבין תרבות פוסט-מודרנית שמתבססת על ציטוט ודיאלוג תרבותי?

לפני כשלוש שנים כתב אביגדור פלדמן על חווייתו כעורך הדין שייצג את דודו גבע במשפט נגד דיסני: "ניסיתי - בעזרת חוות דעת של מנחם פרי, חוקר הספרות, וזיווה בן פורת, ראש המכון לפואטיקה וסמיוטיקה במכון פורטר - להסביר לשופטים מה היא אמנות פוסט-מודרנית, מהו ציטוט, מהו ריפרור, מה הם אייקונים תרבותיים המשייטים במרחב התרבותי, אמרתי אנדי וורהול, אמרתי סינדי שרמן, אמרתי פופ-ארט והשופטים אמרו בההההה..."

במשפט רגן ושפירו, עורכי הדין משני הצדדים הגיבו לפסק הדין תוך התייחסות לגורל הספרות והתרבות. עו"ד גליק אמר כי "זהו יום עצוב לספרות ולתרבות בישראל" ואילו עו"ד גלעד קורינאלדי, מומחה לזכויות יוצרים שייצג את שפירו, אמר כי "זהו יום שחור לחובבי הספרות", מן הסתם על שום ההעתקה שנעשתה.

גליק אמר כי הוא מקווה שבתי המשפט בישראל יאמצו את הגישה הרווחת בבתי משפט במדינות נאורות, "במיוחד באנגליה וארצות הברית, שמתרכזות בעיקר ובמהות. ניצנים לגישה הזאת קיימים בפסק דין של השופט מישאל חשין, שאמר בזמנו כי כל יצירה נבנית במידה מסוימת על קודמתה".

גליק התייחס לפרטנות שהציג השופט שפירא בבואו לבדוק אם רגן עשתה פלגיאט ונותן דוגמה: "רגן כותבת ‘האם דג יכול להיות אריה' ואילו שפירו כותבת ‘האם תפוח יכול להיהפך לאגס'. לאף אחד אין זכות יוצרים על דבר כזה, הרי המקור לזה הוא ‘היהפוך כושי עורו'. אז כל אחד עשה גרסה. העושר התרבותי הזה קיים ושייך לכולם. זאת דוגמה אחת הממחישה את הגישה הצרה שנקט בית המשפט".

קורינאלדי מצדו אומר, כי "לגנוב קניין רוחני זה יותר גרוע מלגנוב כסף או אוכל או בגדים. אתה גונב טביעת אצבע, או טביעת נשמה. הגבול הדק בין השראה והשפעה לגיטימית לבין העתקה אסורה הוא גבול ברור מאוד".

בלומברג

גליק מתעקש שמדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין: "הספר של שפירו הוא יומן. אין שם עלילה. היא מספרת איך היא מגדלת את הילדים שלה. אצל רגן זה ספר עם עלילה מפותחת מאוד, על אשה שנחשדה בניאוף. אלו יצירות שלא ניתן להשוות ביניהן".

ברבי תחת מתקפה

עורך הדין נח שלומוביץ, מומחה בקניין רוחני ולשעבר סגן רשם הפטנטים במשרד המשפטים, מנסה לתת בהם סימנים: "יש הבדל בין ציטוט לבין פלגיאט. השאלה היא האם כותב מנסה להסוות את המקור כדי שיחשבו שהוא כתב, או שמא הוא מעוניין שיידעו שמדובר בהתכתבות. אם את רוצה לצטט מ'אפוקליפסה עכשיו' את רוצה שיזהו שזה מ'אפוקליפסה עכשיו'. דווקא בשני פסקי הדין המנחים שהשופט התבסס עליהם - זה שנגד מפעל הפיס שעוסק בצ'רלי צפלין וזה שנגד דודו גבע - יש בעייתיות גדולה, כי הם מגבילים במידה ניכרת את היכולת לצטט".

ד"ר מיכל שור-עופרי, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בתחום הקניין הרוחני, אומרת כי אין ספק שיצירה אינה נעשית בחלל ריק וכל יוצר תלוי במידה מסוימת במורשת התרבותית שלו, ביצירות של יוצרים שקדמו לו וגם בציבור שקולט את יצירתו. "התלות הזאת מחייבת מתן גישה ואפשרות מסוימת לשימוש ביצירות קיימות. מצד שני, אני לא שותפה לגישה פוסט-מודרנית מוחלטת, שכופרת לחלוטין במעמדו או בקיומו של ‘מחבר' או בלגיטימיות של זכויות היוצרים.

גטי אימג`ס

"לתפישתי, את הצורך בגישה ליצירות קיימות יש לאזן אל מול אינטרסים אחרים, שעליהם בא להגן חוק זכויות היוצרים, כמו הצורך לתמרץ יצירה, הרצון לתגמל יוצרים וגם ההכרה בכך שיצירות בתחום התרבות והאמנות הן דרך לביטוי אישי ומעשירות את עולמנו בצורה ייחודית".

שור-עופרי אומרת כי השאלה איפה עובר קו הגבול בין שימוש לגיטימי במאגר התרבותי לצורכי דיאלוג ושיח לבין העתקה שאינה לגיטימית, היא אחת השאלות הקשות בדיני זכויות היוצרים המודרניים, במיוחד בעולם דיגיטלי ומרושת. כמו בשאלות משפטיות רבות, הגבול אינו תמיד חד.

לדבריה, אחד המבחנים הרלוונטיים בהקשר הזה הוא סוג השימוש שנעשה ביצירה במקרה קונקרטי. למשל, במיצג אמנותי שהתקיים ב-1999 הציג האמן האמריקאי תום פורסיית בובת ברבי עירומה המותקפת על ידי כלי בית שונים. "זהו שימוש בברבי במשמעות דיאלוגית, שנועד ליצור אמירה ביקורתית על סטריאוטיפים מגדריים", אומרת שור-עפרי. "בית המשפט האמריקאי אכן קבע שהדבר לגיטימי ומהווה ‘שימוש הוגן' בזכויות יוצרים ודחה את התביעה של חברת מאטל, בעלת זכויות היוצרים בברבי, נגד האמן. לעומת זאת, העתקה פיראטית של בובות ברבי ומכירתן בחנויות צעצועים צריכה בוודאי להיחשב הפרת זכויות יוצרים אסורה".

ליבק אלכס

שלומוביץ' אומר כי לפעמים, באופן פרדוקסלי, לסימן מסחרי מוכר היטב יש מעמד חזק שמצמצם את גבול ההגנה שלו: "לסימן של קוקה קולה יש מעמד חזק יותר מאשר אם היה לך ‘פלאפל מיה'. ככל שסימן יותר מוכר יש פחות סיכוי שיתבלבלו אתו. אם אני אכתוב פלאפל מאיה עם א' ואת כותבת בלי א' זה יכול להיתפש כסימן מטעה, אבל אם מישהו יכתוב קוקה קולה עם K זה אינו מטעה, הוא בפירוש מתכתב עם סימן המקור ומצהיר ‘אני זה לא הוא'. זו רק דוגמה, כי על זכויות יוצרים ועל סימני מסחר לא חל אותו הדין".

בספרה "פופולריות ורשתות בדיני זכויות יוצרים" שראה אור לאחרונה (הוצאת מכון סאקר, האוניברסיטה העברית) מציעה שור-עופרי, שדיני זכויות היוצרים יתייחסו גם לפופולריות של יצירות: "היצירות הפופולריות ביותר מתחומי התרבות והאמנות צוברות במשך הזמן משמעויות תקשורתיות וקונוטציות תרבותיות ונהפכות לחלק מהשפה התרבותית שלנו, הרבה יותר מאשר יצירות רגילות. למשל: מיקי מאוס הוא לא רק עכבר מבית היוצר של דיסני אלא גם קוד לגלובליזציה או אימפריאליזם תרבותי; פסל החירות הוא לא רק ‘אשה מחזיקה לפיד' אלא מעורר מטען קונוטציות של דמוקרטיה וזכויות אדם; השיר ‘We are the Champions' הוא סמל לסולידריות חברתית במגרשי כדורגל; הפופולריות העצומה של ‘חלף עם הרוח' הופכת את היצירה לחלק ממערכת הסמלים התרבותית שלנו, מעבר לערכה הספרותי הפנימי".

לטענתה, "בגלל ההיבט הרשתי-תקשורתי הזה אנחנו זקוקים לגישה מוגברת דווקא ליצירות הפופולריות ביותר, ודיני זכויות היוצרים צריכים להתחשב בכך. עם זאת, ההתחשבות הזאת צריכה להיעשות באופן משוכלל וגמיש, ולא על דרך של ‘הכל או לא כלום'. צריך להיזהר שלא לרוקן מתוכן את זכויות היוצרים, שיש להן לתפישתי תפקיד חשוב גם בעולם המודרני".

אביגדור פלדמן מזכיר כי שימוש ביצירות ספרותיות או השאלה של חלקים מיצירות אחרות אינו זר לספרות, "אם נזכור למשל את ‘יוליסס' של ג'יימס ג'ויס שלוקח הרבה מהומרוס או את ‘ארץ הישימון' של ת"ס אליוט שמשתמש בהרבה מקורות. אבל בדרך כלל מדובר בהעברה של יצירה מז'אנר לז'אנר".

אלא שהוא מזכיר, כי לא מדובר פה בג'ויס ולא באליוט: "פה מדובר בשתי סופרות, שלהערכתי הצנועה, הן לא מן הליגה הלאומית של הספרות העברית, שאחת לוקחת מהשנייה כל מיני ציטוטים. כשקראתי את הציטוטים התקשיתי לראות את הערך הספרותי הנעלה שיש בהם. לכן נראה לי שבסופו של דבר צדק השופט".

אבל השופט שפירא דווקא סבר אחרת מפלדמן. בפסק הדין הוא מכנה בנדיבות אין קץ את שני הספרים שבהם הוא דן "יצירות מופת מרתקות".

אפלבאום תומר

העורכת והסופרת לילי פרי אמרה השבוע, שכאשר התנהל ההליך שנקטה נגד הספרי היא טענה כי "שתי נשמות לא יכולות לחלום אותו חלום". פרי מסכימה לטיעון הפופולריות: "יש בזה משהו. נורא מעליב שעושים לך את זה, כי זה אומר כמה אתה יכול להיות קטן בעיני האחר. הרי לא עושים את זה לדויד גרוסמן ולא לעמוס עוז. תמיד זה קורה עם כאלה מכפר סבא או מעפולה".

אלא שגם נעמי רגן, סופרת רבי מכר, נשמעה פגועה השבוע: "כמו פעמים רבות במשפט הזה, מחוות תמימות תורגמו לשפה משפטית מנותקת ונהפכו נגדי לכתב תביעה בומבסטי על דברים שלא היו ולא נבראו. קצרה היריעה מלפרט את כאבי".

עוד אמרה רגן, כי השופט העדיף את עדות "המומחה החרדי", כלשונה, על פני עדותה של פרופ' אמילי בודיק, מרצה לספרות אמריקאית מהאוניברסיטה העברית. כוונתה לפרופ' ויליאם קולברנר, פרופסור חבר במחלקה לאנגלית באוניברסיטת בר אילן. "בכך, למעשה, הוא סתם את הגולל על הסאגה המיותרת הזאת". רגן הוסיפה כי הדבר היחיד שבו היא אשמה הוא אמונתה "שבבית המשפט שולטים חוקי מדינת ישראל ולא ‘המשפט העברי הקדום' שאינו יודע מהו המושג קניין רוחני".

בפסק דינו הורה בית המשפט לצדדים לדון ביניהם על סכום הפיצוי בתוך 30 יום. עו"ד גליק ממשרד ליבליך מוזר אומר שהם עדיין לומדים את התיק כדי להחליט אם לערער על פסק הדין.

זו אינה התביעה הראשונה המוגשת נגד רגן. הראשונה היתה של הסופרת החרדית מיכל טל, שהלכה לעולמה השנה, לפני שניתן פסק דין. כעת עומדת בפני רגן תביעה על הפרה של זכויות יוצרים שהוגשה לפני כארבע שנים על ידי סופרת חרדית אחרת, סודי רוזנגרטן. בעניין זה אומרת רגן כי מדובר ב"להקת זאבים המתקבצת סביבי. בקצב שבו הדברים הולכים, אני כנראה אצטרך לזכות בלוטו כדי לממן כל בן אדם שמוצא מוטיבים דומים בספרים שלי לכל גיהוק שהוא אי פעם פלט".

עו"ד קורינאלדי הגיב לדברים ואמר: "אני יכול להבין את כאבה של הגברת רגן. צר לי שהיא בחרה בלשון לא ספרותית כדי לנאץ את בית המשפט. לעצם העניין: העובדה שבית משפט דן בפרשה ארבע שנים וקיבל את התביעה במלואה, על כל עילותיה, אינה נפוצה, והיא ראויה לציון".

גם קורינאלדי בחר לצטט, הפעם את פיקאסו, שאמר "אמנים רעים מעתיקים, אמנים טובים גונבים". *

בלומברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו