בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכתוב כמו קרנף: ראיון עם הסופר הפורטוגלי רוי זינק

הצד הלא צפוי ב"היעד", ספרו החדש שהופיע בעברית, בולט גם בשיחה עם הסופר רוי זינק. למה ישב בכלא ואיך זכה לחיי נצח בזכות תוכנית טלוויזיה?

תגובות

הסופר רוי זינק הוא כמו סופה מתעתעת של רצינות והומור פרוע, של אינטלקט חד ורוח שטות. הוא מודע לכך ומתכוון בהחלט לבלבל את הקורא ולקרוא עליו תיגר. בראיון טלפוני מביתו בליסבון הוא מסביר, כי המודל האסתטי שלו בשעה שהוא כותב הוא באסטר קיטון. "זה הבחור שלא מחייך ואז את צריכה להחליט מתי הוא רציני ומתי הוא משתטה. אני מאוד אוהב את זה. נדמה לי שזה הומור נדיב שנותן לקורא אפשרות לחשוב. בזמן שבו רוב הספרים מנסים לא לפגוע בטיפשות של הקורא - זה מאוד נדיב לנסות לא לפגוע באינטליגנציה שלו".

זינק נולד בשנת 1961 בליסבון שבפורטוגל, הוא מהידועים בסופרי הדור הצעיר בארצו ומשמש גם כמרצה לספרות באוניברסיטת ליסבון. הוא הפך לדמות מוכרת ופרובוקטיבית בחיי התרבות בארצו לא רק בזכות ספריו אלא גם משום שלפני 18 שנה השתתף במשך שנתיים בתוכנית טלוויזיה פופולרית בשם "Noites de Ma Lingua".

לרבים בפורטוגל, הוא מספר, נדמה שהתוכנית עדיין משודרת: "זה היה בשנות ה-90, היינו פאנל של ארבעה: שני סופרים ועוד שני אנשים מעניינים. הדמוקרטיה היתה עדיין חדשה בארץ, בת 15 בערך, ואנשים היו מופתעים מדי שבוע מהדברים שאמרנו. לפעמים שתינו יותר מדי ואנשים אף פעם לא ידעו מתי נגיד משהו שערורייתי - הם לא היו רגילים לחופש כזה.

"עד היום אנשים אוהבים אותנו, יש להם זיכרונות. נהגי מוניות אומרים לי, 'ראינו אותך בשבוע שעבר בטלוויזיה ואהבנו אותך'. הם לא ראו, אבל רוח הרפאים שלי נמצאת שם, נשארתי בלבם. זכינו לחיי נצח. הנה, עכשיו אני מדבר כמו פוליטיקאי".

הספר הראשון שפירסם, "מלון לוזיטאנו" (בשנת 1987), הפך לספר פולחן בפורטוגל והופיע בתרגום לעברית בהוצאת חרגול. הוא כתב שמונה ספרים וכעת רואה אור בהוצאת רימונים ספרו "היעד", שפורסם בפורטוגל בשנת 2008 (בתרגום מפורטוגזית של ליאור בצר). זהו אכן ספר מתעתע, ולאורך הקריאה מסתבר שוב ושוב שהדברים אינם כמו שהם נראים, לא מבחינת הסיפור, לא מבחינת הז'אנר ולא מבחינת כוונותיו של הסופר.

גיבור הספר, גרג, מגיע למקום נטול שם המכונה "השטח" - אזור ברוטלי, פראי, מוכה טרור ואלימות. הוא מגיע לשם משום שהחליט למות והוא מניח שימצא את מותו בקלות יחסית - בפיגוע, בתאונה, ברצח. הוא משתכן במלון פאר ומגלה את טבעו האמיתי של המקום בו הוא נמצא, מקום המשווק טרור וברבריות לתיירים, לעיתונאים, להרפתקנים ולשאר מחפשי ריגושים. זינק נע במיומנות בין הומור שחור לביקורת נוקבת על הכלכלה הגלובלית והפוליטיקה הבינלאומית. הקורא רק צריך לאסוף את סימני הדרך שהוא מפזר כדי להבין מה הוא בעצם קורא.

בספר הוא מספר בדיחה על אדם שמת וניתנת לו הבחירה בין גן עדן לגיהינום. המת מנסה את הגיהנום לשבוע ומגלה שם מסיבה מתמשכת של סיגרים, אלכוהול ושדוניות שמוכנות לעשות הכל. בגן עדן, לעומת זאת, שורר שקט, מתקיימות שם ועידות, קוראים שירה ומקשיבים למוסיקת המלאכים. האיש בוחר בגיהנום - ומיד נופל לתדהמתו לתוך קלחת רותחת. השטן מסביר לו את העיקרון המארגן: "אף פעם, אבל אף פעם, אל תבלבל בין תייר למהגר".

החוליגן והזקן

זינק הוא מספר סיפורים נהדר לא רק כשהוא כותב, גם בשיחת הטלפון לליסבון, המתנהלת באנגלית, כולו אש להבה. הוא נולד בשכונה בשם פאנה, הוא אומר, מה שמזכיר לו אנקדוטה קטנה: "נולדתי עשרה מטרים מהמקום שבו נולדה וגדלה עמליה רודריגז, זמרת הפאדו הגדולה שלנו, אבל היא תמיד טענה שהיא נולדה בשכונה שנקראת מוראליה. בשביל זמרות פאדו - זה מאוד נחשב להיוולד במוראליה, זה כמו לבוא מכסף ישן. אומרים שהמשורר יליד המאה ה-16, לואיש דה קמואש, מת בשכונה שבה נולדתי. המשמעות של פאנה היא עט נוצה, אבל גם צער, אז אני אוהב את זה שנולדתי בפאנה ואני לא אוהב לשקר כמו זמרות פאדו. הנה לך זמרת פאדו גדולה, משורר גדול מהמאה ה-16 ועכשיו אני, סופר גדול!".

כאשר הוא נשאל איפה הוא ממקם את עצמו ביחס לגדולי הכותבים הפורטוגלים כפסואה וסאראמגו, הוא משיב באירוניה משועשעת: "אני לא ממקם את עצמי, הכוכבים שמים אותי שם. אני לא יכול ללכת נגד הכוכבים והגורל. בואי נגיד שסאראמגו ופסואה יכולים להיות המלווים שלנו לנשף, הם ראויים להיות לצדנו".

רציני יותר ההסבר שלו לכך שמפורטוגל יצאה ספרות גדולה - אבל מעט מאוד תיאטרון: "אנחנו מדינה שבה תמיד נכתבה שירה מהמעלה הראשונה, ובעשורים האחרונים גם ספרות גדולה. אין לנו תיאטרון טוב כי תיאטרון דורש חברה שרוצה תיאטרון. הוא דורש חיים חברתיים ותרבותיים מפותחים, ולנו אין את זה.

אי–פי

" שירה וספרות הולכים טוב יותר עם תחושה של בידוד שהרבה פורטוגלים הרגישו במהלך הדורות, כי היו לנו כל כך הרבה שנים של דיקטטורה, כל כך הרבה עשורים של חברה סגורה. בשביל מחזה צריך קהל וצריך חברה שבה יש חופש דיבור. שייקספיר לא הגיע משום מקום. אפשר בהחלט להבדיל בין חברות שיש להן תיאטרון טוב לכאלה שאין להן".

תחושת הבידוד, תחושת החיים באי, הוא אומר, היא נחלתם של רבים: "גם אתם הישראלים חיים באי. חצי מהעולם מרגיש ככה. אבל בשביל לכתוב לא צריך כלום, רק עט ודף, לא צריך אפילו חופש בשביל לכתוב. למען האמת, כלא הוא מקום טוב לכתוב בו. אולי הכתיבה בכלל היתה משובחת יותר אילו יותר סופרים היו יושבים בכלא. למה את חושבת שאני כותב טוב?".

ישבת בכלא?

"היתה לי חוויה מצחיקה בכלא כשהייתי צעיר. עשיתי את המעשה הדון קישוטי שלי והלכתי להציל איש זקן שהוכה על ידי חוליגן צעיר. אלא שהחוליגן הצעיר התגלה כאיש משטרה והזקן היה במקרה כייס. הייתי כמה שבועות בכלא והפכתי את זה לספר. השתמשתי בחוויה הזאת בספר הראשון שלי, 'מלון לוזטאנו' שפורסם לפני 25 שנים והופיע גם בישראל" (הוא אומר 'מלון לוזטאנו' בעברית).

אתה מדבר עברית...

"ברור, הרי אני מדבר אתך, באיזו שפה נדמה לך שדיברנו עד עכשיו? אמנם עם מבטא, אבל דיברנו עברית".

הוא שואל על משמעות שמו של הספר החדש בעברית, "היעד", ומדבר על הקשיים שיש בתרגום סופרים מסוימים. "זאת תמיד הבעיה אצל סופרים שלוקחים את השפה ברצינות. אני מנסה לכתוב סיפור ומנסה לשחק עם השפה. מה שקורה זה שאם כתבת ספר פחות חי ומעניין מבחינת השפה - הרבה יותר קל לתרגם אותו. הרי יותר קל לתרגם רומנים דביליים, עם זה אין בעיה. תמיד קצת עצוב לי שהמתרגם לא מדבר אתי בשעה שהוא מתרגם. הרי אני עדיין חי! לפעמים המתרגמים מפחדים להטריד את האמן, אבל בבקשה - תטרידו אותי. אני מכוער, אבל לא עד כדי כך".

נראיתי כמו קוואזימודו

אף שהוא אוהב לנוע בין התבדחות לבדיה, זינק טוען שסופר חייב לחשוף איזה שורש אמיתי בכתיבתו: "זה חסר ערך לשקר כשאתה ממילא בעסקי השקרים. אני נהנה מספרות שיש בה הרבה ממך - אבל אף אחד לא יכול לנחש מתי זה אוטוביוגרפי. אני אוהב לספר את האמת בספרים שלי כשאני יודע שאף אחד לא יאמין. כשאתה כותב, צריך שיהיו שורשים אישיים בחוויות שלך.

"אנשים מייחסים חשיבות רבה מדי לדמיון, מבלבלים בין פנטסיה לדמיון. ספרים שאין בהם ממד אוטוביוגרפי הם חסרי אנרגיה. אתה צריך להקריב קורבן, לחתוך את האצבע שלך ושהיא תדמם. צריך שבספרות שאתה כותב יהיו מעורבים חלקי גוף שלך - ועם זאת זה צריך גם לא להיות אוטוביוגרפי בכלל. אחרת זה כמו מטוס גדול שלא ממריא בסופו של דבר".

את "היעד" כתב זינק בעמידה אחרי ניתוח גב שעבר: "הייתי בן 48 והיו לי בעיות גב קשות. לפני שכתבתי את הספר סבלתי במשך שנה מכאבים קשים שמנעו ממני לחשוב. נראיתי כמו קוואזימודו, ראיתי איך הסטודנטים שלי בכיתה מרחמים עלי, זה היה מייאש. כשהתעוררתי מהניתוח שאלו אותי אם אני רוצה משהו לכאבים ואמרתי שלא, פשוט לא כאב לי. הייתי מאושר. ההוראות שניתנו לי היו לא לשבת, ומכיוון שלא רציתי לחזור אל הכאב, הייתי מטופל מאוד טוב. בפעם בראשונה אחרי שנה המוח שלי חזר אלי ויכולתי שוב לכתוב".

הוא התחיל את הכתיבה מרעיון שהיה לו לקבץ יחד כמה אסונות: "חשבתי לדחוס בפרק אחד את כל הטריוויה של החדשות, כל האסונות. אספתי קטעי עיתונות, רציתי שהפרק הראשון בספר יהיה בן מאה עמודים ובשני יהיו שינויים בפרספקטיבה".

היה לו את גרג, הגיבור שרוצה למות, אבל לא היתה לו הסיבה לרצון הזה. ואז בוקר אחד הוא לקח את בנו לבית הספר: "חזרתי בהליכה הביתה וקראתי - תוך כדי הליכה - ספר שכתבה ג'ויס קרול אוטס. בזווית העין ראיתי מונית שמגיעה, אבל היתה לי זכות קדימה ועברתי במעבר החצייה. אני מתחיל לחצות, שקוע בספר, ואז המונית עוברת לידי וכמעט נוגעת בי לפני שהיא נעצרת, באופן כזה שאתה מרגיש שהעליבו את הגוף שלך". זינק בתגובה בעט קלות במונית, "אבל מה שקורה עם אנשים שיש להם מכוניות זה שהמכוניות יותר חשובות להם מחיי אדם, אז נהג המונית יצא מהאוטו וצעק עלי שאני בן זונה ואידיוט וכל מיני קללות, ובסוף הוא הוסיף, 'ואתה גם סופר גרוע!'".

אי–פי

האירוע המדובר התרחש שלושה שבועות לאחר ניתוח הגב. "בעצם ממש אסור היה לי לזוז. ונהג המונית אומר לי, 'אם היית מוריד את המשקפיים הייתי מפוצץ אותך', אז הורדתי את המשקפיים כי לפעמים אני עושה דברים טיפשיים. ואז הוא אמר, 'אם תיגע בי אני חובט בך', אז נגעתי קלות בבטן שלו והוא השתגע מזה אבל הוא היה נמושה, הוא גם לא ידע שאם הוא מרביץ לי זה יהרוג אותי כי אני פצוע עדיין, אז הוא הלך חזרה למונית שלו כדי לקחת משהו, לא ידעתי אם רובה או אקדח או סכין. ואני הרי לא יכול לתת לו לעשות את זה אז ניגשתי אליו ונתתי לו שלושה אגרופים בראש".

הלכת מכות!

"כן. הרי אני סופר! אולי קראתי יותר מדי המינגוויי כשהייתי ילד. ואז אנשים הצטופפו מסביבנו והאיצו בי ללכת משם, אז המשכתי ללכת ולקרוא בספר של ג'ויס קרול אוטס, ומה היה שם הספר שקראתי? 'על האגרוף'. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? אבל לא יכולתי להכניס את הסיפור הזה לספר כמו שהוא. בורחס אמר שהמציאות יכולה להרשות לעצמה להיות סוריאליסטית אבל ספר צריך להיות אמין. בכל אופן, כשהלכתי מהמונית ידעתי מה אכתוב. היה לי את המניע של הגיבור לכך שהוא רוצה למות".

המשקולת הפילוסופית

כשהוא רציני הוא עלול להיות משעמם, לדבריו, ולכן גם כשהוא מלמד הוא פותח בהומור: "קודם כל אני מספר להם בדיחות ואז נותן להם את החומר הקשה, כי יש חומר קשה. גם בספר הזה, כשאת מגיעה לסוף יש את החלק הפילוסופי. החלק שקשור לרגל של הקורא ולוקח אותו למעמקי הים. אני מדבר עכשיו כמו מאפיונר. הקורא נגרר אל החומר האפור הזה, אל המלט האינטלקטואלי, לקרקעית של עולם האינטליגנציה".

זינק אומר שכאשר הוא כותב הוא כמו טנק סובייטי בצ'כוסלובקיה: "אולי בגלל זה אני שונא טיפוסים פואטיים, הטיפוס הדק הזה עם השיער היפה שכל הבחורות מתאהבות בו. כשאתה כותב זה כמו להיטען לאט. אתה כמו קרנף, הראש שלך מוטה למטה, אתה לא ממש מסתכל איפה אתה. כשאני כותב אני לא חושב, זאת עבודה. אחרי הכתיבה בא החלק של העריכה והחשיבה. אני מאוד מאמין בעריכה, זה לפעמים החלק הכי מהנה".

גטי אימג`ס

בסוף הספר מסב זינק את תשומת לבו של הקורא ליצירות שהשפיעו עליו - למשל הסרטים "עולם המערב" של מייקל קרייטון ו"ביצת הנחש" של אינגמר ברגמן; הרומן "מתחת להר הגעש" של מלקולם לורי; וגם המשפט האחרון בספרו הוא וריאציה על משפט שאמר סוונטיוס לקליגולה ברגע רציחתו, ושאחר כך שימש את קאמי במחזהו "קליגולה". גם את האנקדוטה על גן העדן והגיהנום הוא מייחס - לכנר עמארה טיר.

בעיניו אין טעם להסתיר את הדברים שהשפיעו עליו ואתם הוא מתכתב: "למה להעמיד פנים שאתה גאון ולהסתיר את ההשפעות שלך, אם אתה באמת גאון? למה להעמיד פנים שאין לך שורשים כשזה באמת נחמד להיות חלק מההיסטוריה של הספרות והתרבות, וזה נחמד שיש לך קולגות. זה לא משפיל אותי כשמישהו מוצא קשר בין ספרי לספרים אחרים או לסרטים כי זה מה שאתה עושה.

"המטרה של סופר - או לפחות שלי - היא לנסות לתפוס את רוח הזמן, את הצייטגייסט. זה הדבר הכי כן והכי מסוכן שסופר יכול לעשות. אתה מנסה בעזרת הכלי המיתולוגי הזה - הספרות - לתפוס את רוח הזמן, והזמן הוא חסר צורה".

אבל הכתיבה מבחינתו תופסת בה בעת גם את מה שנצבר בגוף: "אני קיים בעולם הזה 50 שנה, וכשכתבתי את הספר הזה הייתי בן 47. אתה כותב באותו רגע עם כל החיים שלך. כמו שאת ואני מדברים עכשיו עם כל הדברים שקראנו וראינו ונתקעו לנו בבטן. כל הדברים האלה רוקדים מסביבנו וקופצים לנו כמו הערות שוליים חיות".

האם הוא מזהה בכתיבתו את המזג הלטינו-אמריקאי? "לנו הפורטוגלים יש נטייה לבארוק ואני מנסה לשלוט בה", הוא מסביר. "אני מעדיף להיות משעמם ובהיר מאשר לכתוב ריאליזם מאגי בארוקי, כי את זה הדרום אמריקאים עושים יותר טוב. לפני שש שנים ביקרתי בישראל, כשהתפרסם אצלכם 'מלון לוזיטאנו'. נכנסתי לחנות ספרים והראו לי את הספר שלי שהיה מונח על השולחן. הוא היה מונח ליד ספר אחר שהיה לטינו אמריקאי. על הכריכה של הספר ההוא היה ישבן גדול של אשה קריאולית. שאלתי איך קוראים לספר ואמרו לי שקוראים לו 'הנשים החכמות של הוואנה'. העטיפה של הספר שלי, לעומת זאת, היתה קודרת ומלנכולית. ידעתי שנדפקתי. אני לא יכול להתחרות עם הישבן הקאריבי הזה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו