בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רשימת הספרים המומלצים של הגרדיאן לשנת 2011

ניק הורנבי, ג'ונתן פרנזן, חניף קוריישי וג'וליאן ברנס הם בין הסופרים והעיתונאים שהמליצו על הספרים שהרשימו אותם במהלך השנה החולפת

תגובות

ג'ון בנוויל

ספרה של איילין בטרסבי, Ordinary Dogs, הוא הביוגרפיה המאופקת ביותר שנכתבה אי פעם. המחברת איננה אלא נוכחות הניצבת בצל מאחורי דמויות שני הכלבים, בילבו ופרודו, "הבחורים" כפי שהיא מכנה אותם, שחלקו עמה את חייה במשך יותר מ 20 שנה. מדובר בספר נפלא, כתוב בניקיון וביושר, ספר מצחיק, חכם ואמיץ ומשוחרר לחלוטין מרגשנות.

Writing Beckett's Letters, מאת ג'ורג' קרייג הוא יותר חוברת מספר, אך בעצם הוא ספרייה שלמה. קרייג הוא המתרגם של מכתבי בקט, שהכרך השני שלהם יצא לאור לאחרונה. הוא מספר על מלאכת התרגום ודיווחו על השמחות והאומללויות הכרוכות במשימה זו. אלגנטי, מופתי ומאלף.

ב-The Anatomy of Influence חוזר הרולד בלום, המבקר האמריקאי הגדול, אל נושא ישן: אמנים המתחרים בקודמיהם הדגולים. גם בהיותו בן 80, בלום עדיין פרובוקטיבי, מופרך לתפארת וכובש כתמיד.

ג'וליאן ברנס

האם יש בעולם כותבת סיפורים קצרים טובה יותר מעולם מאליס מונרו? בספרה New Selected Stories היא מעניקה לסיפורים בשר כמו שיש בנובלה ונעה בתוך הזמן בקלילות שרק מעטים מסוגלים לה.

The wine of Solitude של אירן נמירובסקי ממשיך בגילוי המחודש של הסופרת. זהו דיוקן מדויק של בת מוזנחת, נקמנית ומלאה שנאה.

מבין הכותבים האנגלים, התפעמתי מ-At Last מאת אדוארד סנט אוביין ומ-The Stranger's Child של אלן הולינגהרסט; הרומן בנוי בצורה מקורית ומבריקה, שכמותה לא קראתי מזמן.

סבסטיאן ברי

ספרה של אלי סמית, There but for the, תוסס בהמצאותיו, באנושיותו, בשנינותו ובלשון ההולמת את המערב התיכון האמריקאי. הספר פראי, מתפרץ מרוב כישרון וגדוש שחץ מלאכי.

ספר שנוגע ללב ולנשמה, מוביל את הקורא אל אזור עגמומי, שמזכיר במידת מה את פרימו לוי השופך אור בהיר על אפלה היסטורית, הוא הרומן של סטיב סם-סנדברג, The Emperor of Lies. הוא גם מזכיר רוע נעלם ומשמש אזהרה למלכים וכובשים בני ימינו.

Solace הרגיש של בלינדה מקאון ו-City of Bohane המשתולל של קווין ברי הרימו תרומה נאה לרומן האירי החדש.

ויליאם בויד

ספרה של שרה רייוון, Wild Flowers, הוא עונג מושלם. מסיבי, מקיף ומואר בצילומים נפלאים של ג'ונתן באקלי. הספר הוא בבירור מלאכת אהבה, את זאת מוכיח כל עמוד, ועל אחת כמה וכמה הפרוזה המדויקת והיפהפייה בחיוניותה, שאינה מתעייפת למסור עוד ועוד מידע.

אם Wild Flowers הוא ספר היעץ של השנה, הרי שהביוגרפיה של צ'רלס דיקנס, Charles Dickens: A Life, שחיברה קלייר טומלין היא ביוגרפיית השנה. הספר כתוב מתוך ידע עצום ועמדה ספרותית, וטומלין מציגה דיוקן של הסופר שאין שני לו מבחינת אנושיותו המורכבת. דיקנס חי ונושם בין הדפים האלה, והתפיסה האינסטינקטיבית של טומלין את האיש עצמו פשוט מרתקת.

חפשו את Dream Repairman מאת ג'ים קלארק (אפשר למצוא אותו בקלות ברשת), אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על עסקי הקולנוע. ספר שכתוב דווקא מתוך נקודת המבט של העורך, זווית ראייה נדירה בהחלט. הספר גלוי לב, שנון ומשעשע מאוד.

א"ס בייאט

There but for the הוא שם מבריק לספר מבריק. עלי סמית ממציא צורות בדיון חדשות בתוך המרווחים שבין חלקי המשפט באמצעות ההערה "אבל הדבר שאני אוהב במיוחד במילה אבל היא שתמיד היא מסיטה אותך הצדה". מדובר בסיפור על איש שעוזב סעודת ערב משעממת, נועל את עצמו בחדר שינה ומסרב לצאת משם. המארחת מזמינה את התקשורת, והאיש נהפך לידוען. הוא מוצג באמצעות סדרת סיפורים הנמסרים מנקודות מבט שונות ומשיקות. הספר גם מצחיק וגם נוגע ללב. הוא מצליח בזכות השימוש המיומן והמדהים שעושה סמית בשפת היומיום.

גם אהבתי את King of the Badgers מאת פיליפ הֶנשר, סיפור היעלמותו של ילד מעיירת חוף אנגלית. הנשר הוא חריף וערמומי מצד אחד וגם נדיב ביותר, וקשה להניח את הספר מהיד.

ג'ונתן קו

People Who Eat Darkness מאת ריצ'רד לויד פארי הוא דיווח מקפיא דם של רצח לוסי בלקמן ביפן לפני 11 שנה. פארי מפגין חמלה נדירה ובד בבד מסרב להביע עמדה שיפוטית: למרות זוועת הרצח, המאפיין המדכא ביותר כמעט בסיפור הוא דווקא השגרה הרגילה של החיים שבלקמן השאירה מאחור באנגליה.

לדעתי השופטים של הפרס מאן בוקר שיחקו משחק מבריק השנה, בין אם במכוון ובין אם לאו. הם בחרו רשימה מגוונת ומאתגרת, ולאחר שהעליבו כהוגן את הממסד הספרותי וויתרו על רבים כל כך מהפייבוריטים הקבועים, הפתיעו בבחירת זוכה ראוי ללא עוררין. ואף על פי כן, מדכא לראות כי כמה מהספרים הטובים ממשיכים לעבור מתחת לרדאר בלי שירגישו בקיומם. בשנה, שבה השופטים חיפשו "קריאױת" וספרים ש"נקראים מהר", עצוב לגלות שהם התעלמו מספר בעל תכונות אלה ממש, שבנוסף עליהן הוא גם חכם, מצחיק ולעתים מדכדך. It Had to Be You, הרומן ה 18 פרי עטו של דיוויד נובס. אני בטוח שהשופטים היו אוהבים את הספר, לו רק שמו לב לקיומו.

רודי דויל

אנחנו שרויים במיתון עמוק, אבל כאן, בדבלין, הדברים עדיין מתוארים כ"מבריקים" ומשם התארים רק נעשים טובים עוד יותר. The Outlaw Album הוא מבחר סיפורים של דניאל וודרל, אחד ממחברי הרומנים הטובים בעולם, והוא מבריק.

אני חובב ספרים רוסיים גדולים וקודרים, לכן אהבתי את The Possessed: Adventures with Russian Books and the People Who Read Them של אליף בטומן. הספר מלהיב, מצחיק ו... מבריק.

הרומן של ג'ניפר איגן, A Visit from the Goon Squad, טוב כל כך, מקורי כל כך, מפתיע ונפלא כל כך, שהוא מבריק שבמבריקים.

ג'ונתן פרנזן

ספרו האחרון של בן לרנר Leaving the Atocha Station והספר [sic] של ג'ושוע קודי הם בלי ספק מסוג הספרים שהוראס אנגדאל, מזכיר האקדמיה השוודית לשעבר, חשב עליהם כשהביע את ביקורתו על הסופרים האמריקאיים בגין ניתוקם והתרכזותם בעצמם. שני הספרים שציינתי מצחיקים מאוד וגם נבונים לעילא ולעילא, הם מלאי חיוניות, המקוריות עולה בכל משפט בהם, הם רוחשים בתחושה של מה שקורה ברגע זה. מרגישים שתכונות אלה המאפיינות את הספרות האמריקאית הן שהרגיזו את אנגדאל. Leaving the Atocha Station הוא סיפורו של משורר צעיר לא יציב נפשית, המשתמש בחומרים ממכרים, שמבזבז את השנה שהוזמן לשמש מרצה אורח במדריד. [sic] הוא סיפורו של נער פלא מוזיקלי, מושחת במקצת, שפתאום מגלה שהוא חולה בסרטן כמעט קטלני. לקוראים כדאי לעשות כל מאמץ להשיג את הספר הראשון.

דיוויד הייר

איש אינו מחזיק בתואר "האגו הגדול ביותר בספרות האמריקאית" לאורך זמן, אולם בספר המסות החצוף The Professor and Other Writings, טרי קאסל משתלטת על תואר זה ונאחזת בו בעוז. הספר עוסק במבקר כנרקיסיסט, שהספרות משמשת אותו רק כבמה, שעליה הוא עומד כדי להיראות טוב יותר במראה. ואולם, הטכניקות והאסטרטגיות, שהושחזו היטב באהבה עצמית כה מפוארת, הופכות את המרצה מסנטפורד לדמות רצחנית כאשר היא יוצאת להתקפה על בעלי אגו גדולים אחרים, בעיקר כשאלה הלשעברים שלה, אמה וסוזן זונטג.

בהשוואה, שני ספרי זיכרונות בריטיים נראים מאופקים מאוד. סיימון הוגארט מכחיש ש-A Long Lunch הוא אוטוביוגרפיה, אם כי ברור שזה אכן המצב. מרתק לראות עד כמה התקופה שעשה בצפון אירלנד בשנות ה-70 ודיווח ממנה, עיצבה את השקפת עולמו האמיצה של הוגארט. ו-My Father's Fortune: A Life של מייקל פריין משחזר ילדות מסובכת בפרוורים בסארי בשנות ה-40. הכול נשמע מוכר, מצחיק ואמיתי.

ניק הורנבי

כולם יבחרו בספרה היוצא מן הכלל של קלייר טומלין על צ'רלס דיקנס, לכן אבחר בספר אחר. השנה קראתי שלושה רומנים נפלאים, שלושתם מצחיקים ושלושתם עצובים. Wild Abandon מאת ג'ו דנתורן, בדומה ל-The Family Fang מאת קווין וילסון, עוסק במה שקורה לילדים כאשר אמונות מכלות את הוריהם. ב-Wild Abandon חיי קומונה הם שמעוררים את כל הצרות, ב-The Family Fang הגורם ההרסני הוא אמנויות הבמה. את שני הספרים מאכלסות דמויות פגומות, מעצבנות לעתים, מעוררות אהבה ומעל הכול כתובות ומדומיינות ביסודיות.

Next של ג'יימס היינס הוא ספר קודר, קומי, אמיתי, ובסופו של דבר מפחיד. לא מעט גברים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם יצטמררו נוכח דמותו של קֶווין קווין.

Hellhound on His Trail מאת המפטון סיידס, הוא דיווח מרתק על המצוד אחר ג'יימס ארל ריי (רוצחו של מרטין לותר קינג), שמזכיר לנו שוב שבעיני אמריקאים רבים שנות ה-60 לא היו קיץ ארוך וחלומי של אהבה, אלא בעצם חלום בלהות.

חניף קוריישי

תפיסתו החדשנית ומלאת החיות של האנן אל-שייח את אלף לילה ולילה, מסבה עונג ומהווה מלכודת לאוהבי סיפורים. כמו איזו שחרזדה בת ימינו, הפך אל-שייח 19 יצירות מופת קטנות למרקחת חמה להפליא, גסה ומצחיקה, המזכירה לנו עד כמה הסיפורים האלה על זמניים ומעודכנים לגמרי למעשה.

ואם שכחנו עד כמה סיפורים אלה מרכזיים בתרבות שלנו, הרי ש-Stranger Magic של מרינה וורנר מוביל אותנו לסיור אקדמי אצל כמה מהסיפורים. מחשבתה עשירה ומפעימה כמו הסיפורים עצמם, והיא לוקחת אותנו על גבי מרבד קסמים מבורחס וגתה עד אדוארד סעיד ועולם הסרטים.

ב-?What is Madness הסמכותי, דריאן לידר מסביר שהאשליות "הלא רציונליות" והזיותיהם של המשוגעים הן בעצם ניסיון שלהם לשפיות: סיפור טוב הוא תסמין טוב ומאפשר להמשיך לחיות. כפי שאמרה וירג'יניה וולף: "כל העולם הוא יצירת אמנות".

לורי מור

קראתי שני ספרים שזכו לפרסים בבריטניה השנה: The Tiger's Wife, מאת תיאה אוברהט ו-The Sense of an Ending של ג'וליאן ברנס. גיליתי שני ספרים כתובים נפלא ומרתקים עד מאוד. הרומן של אוברהט כתוב בסמכותיות אם כי עקיפה. אחד הנושאים שהיא מטפלת בהם הוא מה קורה לאדם שפעם היה בצד הנכון של הסיפור ואז מגלה פתאום שהוא בצד הלא נכון שלו. בסופו של דבר הכתיבה, משפט אחר משפט, היא הדבר המרשים באמת. אותו דבר נכון ביחס ל-The Sense of an Ending, ומבחינות מסוימות יש לשני הספרים נושא משותף.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו