בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל עוד הקנרית שרה: ראיון עם המשורר אלי אליהו

עם צאת ספר השירה החדש של אלי אליהו הוא מספר מדוע הוא מזדהה עם יונה הנביא, מה דעתו על מאבק המשוררים ואיך קשורה לכל זה קערת המרק

10תגובות

"אבל מוכרח אדם להשאיר אחריו סימני מאבק", כותב אלי אליהו בשיר "עיר ובהלות" כשם ספרו החדש, שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד. בעיניו, כל שירה היא מחאה, לאו דווקא הקול הזועק בעניין הפלסטיני או המצב הכלכלי. "מחאה היא גם מול כוחות הטבע שאתה לא יכול להתמודד אתם, מול המוות או מול תבניות תרבותיות שאנשים לוקחים כמובן מאליו".

בספרו החדש, הוא אומר, המחאה היא גם על הפער בין הנפש והבשר. "הבשר הוא סופי, הכתיבה נשארת אחרינו, משוררים מתים וממשיכים לדבר. מה המקום של האדם שכותב, האדם הזה שאיש לא יזכור בעוד מאתיים שנה? שירה זה כמו מישהו שחורט ‘הייתי פה' על האבן. הייתי פה, אני האדם החד פעמי הזה, שלא יהיה עוד כמותי בעולם. ככל שכולנו דומים, כך אנחנו גם חד פעמיים".

אליהו, עיתונאי ועורך ב"הארץ", נולד ב-1969 בתל אביב וגדל ברמת גן. "נולדתי בכביש הטייסים", הוא מספר, "שם למדנו בבית ספר שבעיני אמא שלי היה בעייתי והיא החליטה לקחת אותנו משם, אז גדלתי ברמת גן ולמדתי בבליך". שני הוריו עלו לארץ מעיראק. "ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד מתה" כתב בשיר "מתחת לפני האדמה" מספר השירה הראשון שלו "אני ולא מלאך" שראה אור בהוצאת הליקון ב-2008.

גלי איתן

בחוויית החיים שלו, הוא מספר, לא הרגיש מגבלות הקשורות למזרחיות, "אבל החוויה שלי היא לא חוויה של כל האנשים מעדות המזרח. ראיתי שמשוררים צעירים טוענים נגד הוצאת המזרחיות מהשיח, מדברים על הקיפוח, והרגשתי שגם אם אני רוצה להצטרף למאבק הזה אני לא מסוגל כי אצטרך לעשות שקר בנפשי. אני גדלתי על תרבות המערב, על ניק קייב ולו ריד ולא על אום כולתום. יש אנשים שזה יותר אותנטי אצלם ויש שפחות. יש אנשים שמה שמעניין אותם זה האקט הפוליטי וגם לזה יש מקום".

כשכתב את השיר הבין לראשונה שאביו נאלץ לוותר על תרבותו. "פתאום הבנתי כמה זה קשה. אם הייתי צריך לוותר על תרבותי, על העברית, הייתי נעשה אידיוט בעל כורחי. זה מחיר כבד מנשוא. אבל הכאב הזה הוא לא שלי. ההורים שלי רצו שנשתלב פה, הם בעצם השכיחו. הם לא רצו לדבר ערבית כי היא נהפכה לשפת האויב והם לא רצו להיות מזוהים אתה".

לדבריו, הסיטואציה הזאת טומנת בחובה מטענים תרבותיים קשים. "לא הרגשתי קיפוח, אבל אני יכול לחשוב שאולי בתת מודע הדברים חילחלו והשפיעו. כשאתה בן למשפחה מזרחית ואתה מסתכל על פסגת השירה העברית ורואה שם רק אנשים שהם יוצאי אירופה, ששייכים לתרבות אחרת, שמדברים קצת אחרת, שבאו מבית שונה משלך, אתה מרגיש קצת לא שייך. כמו שהיית רואה בקולנוע רק בלונדינים עם עיניים כחולות אז היית יודע שכוכב קולנוע לא תהיה. אין מודל הזדהות. אולי זה גורם מעכב, אולי למישהו שהוא לא מזרחי קל יותר להגיע או להאמין שהוא שייך. אני לא הרגשתי קיפוח שעוצר בעדי, אבל כשאתה רואה שמשהו אחד הוא הנכון והוא המסלול אתה מרגיש לפעמים שאתה קצת בחוץ".

האין והקיום

השירים בספרו החדש עוסקים מצד אחד בחיים (הולדת בתו) ומצד אחר במוות (מות אביו). הוא עוסק בזמן ובזיכרון וכותב על הבהלה. לדבריו, משוררים רבים כותבים מתוך חוויית היתמות שלהם, מיאיר הורביץ ויונה וולך ודליה רביקוביץ שהתייתמו בגיל מוקדם, ועד אמיר גלבע ואבות ישורון שאיבדו את משפחתם בשואה. "זאת חוויה בסיסית בשירה שלהם. בעיני, המדד לאיכות היצירה האמנותית הוא כמה מרכיבים מתוך העולם היא מכילה בתוכה. אם יש הרבה מרכיבים אז יש לזה ערך. שני המרכיבים הבסיסים הם האין והקיום, והרי את המוות שלך אינך יכול לחוות. הכי קרוב לכך זה המוות של שאר בשר. לא סתם אומרים עצמך ובשרך. זה מה שמאפשר להבין, עד כמה שאפשר, מה זה היש מול האין, בעיקר כשזה אב או אם שהיו שם מרגע בריאתך ואין עולם בלעדיהם, הם העולם. המוות של דמות משמעותית כזאת מקשר אותך אל האין".

השירה היא, לדבריו, המשך הדיאלוג עם המתים. "אני קורא משוררים מתים. הם ממשיכים לדבר אלי, אנחנו ממשיכים להתכתב אתם. במדיום של השירה אין הבדל בין החי למת. למת יש קיום טקסטואלי רוחני. במובן מסוים אתה מדבר עם המתים כמו שאתה מדבר עם החיים ואל החיים. שם הדיאלוג עם אבא שלי נמשך".

רפרודוקציה: תומר נויברג / ג'יני

על לידת בתו, לפני שלוש וחצי שנים, הוא אומר, "הייתי במצב שלא ידעתי מה הולך לקרות עם השירה. זה שינה הרבה דברים גם מבחינה מעשית. הזמן שלך לשבת לבד הצטמצם, הקשב הצטמצם מאוד. גם מבחינת חשיבות השירה. קודם השירה היא אתה, זה מזוהה לגמרי עם הקיום שלך, זה הדבר שאני מוציא החוצה לעולם, כמו לבוש שאדם יוצא אתו מהבית. זה חלק ממך ופתאום יש הורות שבעצם מאפשרת לך קיום בלעדי זה. היה בזה גם משהו מפחיד. זה כאילו ויתור, מעין מוות עצמי. בשיר שנקרא ‘תשליך' אני מזכיר את לילית. ראיתי שחז"ל כתבו על כך שכשגבר ישן לבד בבית, לילית באה אליו ומנסה לפתות אותו, להוציא ממנו זרע וזה בעצם מוות. חיים חדשים זה סוג של מוות של הישן. אי אפשר להתעלם מזה. יש הפחד הזה וחשבון הנפש הזה שאתה עושה עם עצמך ועם השירה".

הוא כותב שירה שקשורה לחוויות החיים שלו. "כתבתי שירים מאז שאני זוכר את עצמי. החיבור מתחיל מבית הספר, עם הניסיון לחקות משוררים אחרים. אבל בהתחלה הרגשתי שהשירה שכתבתי היתה ספרותית מדי והחיים שלי לא היו בה. אמנות זה בעצם התהליך הזה של מעבר מחיקוי לקול האישי שלך. כקורא מעניינת אותי שירה שהחיים נמצאים בה. אני מכיר בכך שיש שירה שעוסקת בלשון, במשהו פורץ דרך, שפורץ את התחביר. אותי זה פחות מעניין גם כקורא וגם ככותב".

מעניינת אותו שירת ההווה, שאמורה להציג את העולם שבו אנחנו חיים ואת חוויית החיים של האדם החד פעמי. "זו גם חדשנות. ברגע שאתה מביא את החיים הספציפיים שלך כבר חידשת, כי אף אחד לא חווה את החיים שאתה חווית, לא גדל אצל ההורים שאצלם אתה גדלת, לא חווה את החוויות שלך. אם משורר מצליח להפוך את הפרטי למשהו שידבר אל אנשים אחרים שיוכלו להזדהות אתו, אז זאת פעולה של אמנות".

אין לו עניין בחדשנות לשם חדשנות. "הרבה פעמים אנשים שמחפשים חדשנות בשירה הם הראשונים ליפול בפח. הם מחפשים חדשנות מהסוג שמוכר להם; שירה נועזת מינית כמו של יונה וולך או שתהיה בחרוזים או אנטי חרוזים כמו נתן זך, ולפעמים הם מחמיצים את החדש. חדשנות בעיני היא לקרב את שפת השירה אל השפה המדוברת. זה מה שזך עשה. החרוזים הם עניין משני, בלי חרוזים כתבו גם בתנ"ך. שפת השירה לא יכולה להיות מזוהה לגמרי עם השפה המדוברת, צריך להיות המרחק הנכון בין שפת השירה לשפה המדוברת. כל משורר מוצא לו את האיזון הנכון באמצעות התחביר או אוצר המלים".

לחצו לביקורת על "עיר ובהלות">>>

משורר שכתיבתו מפותלת מבחינה תחבירית וקשה להבנה צריך, לדעתו של אליהו, לחפות על כך באמצעות אסתטיקה ויופי חורגים מגדר הרגיל. "אם הדבר שאתה רוצה לומר הוא מסובך, אז כדי שזה יעבוד זה צריך להיות מאוד יפה או מאוד מוסיקלי. זה מה שעושים יאיר הורביץ או יונה וולך. גם אם לא לגמרי נהיר לך מה בדיוק רצה המשורר לומר, היופי עושה את העבודה שלו ואתה מרגיש את האמת, היופי והאמת מתחברים. משורר שכותב בסגנון מפותל מאוד ולא קיבלתי בתמורה את היופי, לא קיבלתי כלום ואני מרגיש שזה גם אקראי. אתה יכול להתפתל עד אינסוף, אין לזה שום משענת, עוגן שתופס אותך. לא יופי ולא אמירה. אפשר להתפתל לעד".

רבים מהשירים בספרו עוסקים בבריחה, בתורשה, בבשורה ונבואה. כמה מהם מתייחסים לסירוב של יונה הנביא לנבואה והבריחה שלו לתרשיש. "בתרשיש לא אכתוב שירה", הוא כותב בשיר "תרשיש". "יונה לא רוצה להיות נביא, הוא בורח", הוא אומר. "זה סיפור ייחודי במקרא. הוא לא הנביא הנחרץ הזה שרוצה לשאת את דברו ושהעם יקשיב לו. לא ידעתי באמת ממה הבריחה אצלי בשירים. דברים כאלה בעיני, כקורא וככותב, עובדים כשהם לא לגמרי אלגוריה של אחד מול אחד. בדיעבד זאת גם בריחה מהשירה, גם מהתורשה, מהגנים שלך, ממה שהם מכתיבים לך, מהחינוך שקיבלת, מהבשר עצמו שסופו מוות, וגם מהעניין הזה של מה שהתרבות או החברה מצפות ממך".

לצד הגעגועים

שם הספר "עיר ובהלות" לקוח מפסוק בספר ירמיהו: "הפלתי עליה פתאום עיר ובהלות". בכמה וכמה שירים המופיעים בספר מופיעה המלה בהלה בצורות שונות. אליהו אומר שבספר הוא עוסק בעיר וגם "בדברים שמאיימים על הקיום, על שירה, על היכולת שלנו לחיות עם קשב מסוים, בתוך ההמולה הגדולה. הבהלה נובעת מאובדן האינדיבידואל בתוך ההמון. הדבר כאילו הולך ומתעצם בכל כלי התקשורת, שכולנו גוש אחד, האדם הפרטי הולך לאיבוד, האינטימיות הולכת לאיבוד, היה נראה לי שהשם הזה מתאים לספר.

"חלק גדול מכתיבת שירה נובע ממצוקות, אתה לא כותב על דברים שהם בסדר, אתה כותב על דברים שאתה מנסה להתמודד מולם, לפתור אותם בתוך עצמך. אתה גם לא כותב על רגשות שיש להם מלים מוגדרות. אתה לא כותב כשאתה שמח או עצוב כי לזה יש מלים, אתה אומר שמח או עצוב. אתה כותב שיר על רגשות שהם מורכבים. יש גם בהלת חיים, מי שמבוהל מהמוות זה מי שאוהב את החיים ולצד געגועים לעבר יש ציפייה לעתיד, דברים שהם מאוד סבוכים זה בזה וכך צומח הצורך לנסח אותם בשיר ולא לומר אותם בצורה פשוטה".

בשיר "קנרית במכרה" הוא כותב על המשורר כעל קנרית במכרה. "כורים במכרות מניחים כלוב ובו קנרית, ציפור שידועה בזמרתה אבל אותם בכלל לא מעניינת זמרתה.

הקנרית היא יצור עדין ושברירי, ברגע שעולה הגז הרעיל בתוך שניות היא מתפגרת, מפסיקה לשיר ולהם יש מספיק זמן לברוח. לשירה יש כוח כשהיא נכתבת, אבל הרגע המפחיד הוא כשלא תהיה שירה, זה האסון באמת. אז צריך יהיה לברוח מהמכרה".

כך עולה מאליה השאלה מה זה משורר. "האם שתיקת המשורר היא הדבר הטוב? הקנרית היא הקורבן. הרגישות של משוררים רבים מקשה עליהם לתפקד בעולם וככל שהוא נעשה יותר אלים ויותר רועש כך נעשה להם יותר ויותר קשה לתפקד, השתיקה שלהם אומרת תיזהרו משהו פה קורה. כל זמן שקיימת השירה אנחנו במצב טוב ויהיה מאוד רע אם היא לא תהיה שם בכלל. עצם זה שהקנרית ממשיכה לשיר מעיד על כך שאפשר לפעול במכרה הזה".

אפרופו מצב המשוררים והשירה, לאחרונה הוקם איגוד המשוררים שמבקש להיאבק על מצב השירה והמשורר. מה עמדתך?

"בתוך האיגוד יש אנשים שלאורך השנים עשו פעילות מבורכת שקידמה את השירה. מבחינת האופי שלי אני לא אדם פוליטי בעולם המעשה. הכתיבה זאת הפעולה הפוליטית שלי. אני לא מצליח למצוא את עצמי בתוך קבוצות ולהזדהות עם קבוצות, כמו שקשה לי למצוא מפלגה שאני מזדהה אתה. יש אצלי גוונים וסתירות פנימיות וספקות. אני מודע לכך שזה מונע ממני פעולות וזה לא דבר בהכרח חיובי, אבל ככה אני. יש משוררים שזה יותר מתאים להם ויש כאלה שפחות. יש משוררים שהיו גם דמויות פוליטיות כמו אלתרמן או ביאליק ולצדם תמיד היו משוררים כמו אמיר גלבע או אבות ישורון שהיו יותר אינדיבידואליסטים ופחות ציבוריים, שהפעולה הפוליטית שלהם נעשתה דרך הכתיבה".

בנוגע לדרישות המשוררים הוא אומר "יש שם בליל של רצונות ולא תמיד ברור מה רוצים. אני לא בעד תמיכה במשוררים על בסיס אישי. מי יחליט? איך אפשר להחליט מה ראוי? החיבור בין כסף לשירה הוא מוזר. בשביל מה בעצם כל העניין הקפיטליסטי של צריכה וביקוש, למה לא להישאר מחוץ למדדים הכספיים האלה. כשאני בא למקום לקרוא שירה אני לא יודע אם אני רוצה לקבל על זה כסף. זה הופך אותי לנותן שירות. זה נושא מורכב, אני כן בעד תמיכה בהוצאה לאור של ספרי שירה אף שגם בלי קרן רבינוביץ השירה לא תמות. ביאליק כתב שירה בלעדיה. השירה תמצא לעצמה את הפתרונות שלה. שירה זה צורך בסיסי אנושי. אדם צריך לצייר על קיר המערה".

ספרים, לדבריו, אינם הדרך היחידה לכתיבה על קיר המערה. "האינטרנט עשה פלאים לשירה, הוא היה סוג של ישועה. בשנות ה-80 וה-90 המדיום העיקרי היה הטלוויזיה ודרכו אנשים צרכו את התרבות שלהם. זה מדיום ויזואלי שאין לו דבר שקשור לטקסטים. כך קרה שמשוררים מעולים שפעלו בשנות ה-80 וה-90 כמעט לא נחשפו לציבור. האינטרנט הוא בעצם שוב חזרה למדיום טקסטואלי".

האינטרנט, לדבריו, הוא מדיום מצוין בשביל השירה. "לאנשים יש התייחסות סנטימנטלית לספרים, אבל להתגעגע לספרים זה כמו להתגעגע לרכיבה על סוס ולרעמתו המתבדרת ברוח. ספרים הם כלי, התוכן הוא המשמעותי. אני לא מאמין בכך שהמדיום הוא המסר, קערת המרק אולי משפיעה קצת על טעמו, אבל המרק הוא המשמעותי". *

עיר ובהלות

אי נפלה עלי פתאם עיר ובהלות,

קומות על גב קומות, וזכרונות חולפים

בי כמו מעליות ריקות, כי נפלה

עלי פתאם עיר ובהלות, ואני אומר:

 

"חלון אינו אלא רצון אחר, פתוח",

ואני מקשיב לרוח מתגוששת בתריסים,

ולצמרמרת העצים הנעוצים כמו

חצים בבשר האדמה.

 

ואני יודע כי בדממה אני כותב

ובדממה נמחק. אבל מכרח אדם

להשאיר אחריו סימני מאבק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו