בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המורה שהמציאה את גיבורת הקומיקס וג'יינה פלאואר

בימים יערה רוזנבליט עובדת כמורה למחשבת ישראל; בלילות היא מחלקת קומיקס שיצרה, שבהן מככבת וג'יינה פלאואר, גיבורה בדמות איבר מין נשי

24תגובות

היא צעירה ותמה, מסתובבת לה בעולם ומגלה את צפונותיו. שמה וג'יינה פלאואר (פרח-ואגינה), היא דמות קומיקס ובראה אותה יערה רוזנבליט. בשעות הלילה רוזנבליט מחלקת חוברות קומיקס קטנות בכיכובה של וג'יינה פלאואר בפאבים בתל אביב או מציגה תערוכות רחוב, בימים היא בכלל מורה למחשבת ישראל.

רוזנבליט, בת 26, גדלה בגבעתיים ולמדה אמנות בבית הספר התיכון תלמה ילין שבעיר זו. כיום היא גרה בתל אביב. היא למדה באוניברסיטת תל אביב ספרות ופילוסופיה יהודית בתוכנית מצטיינים לתואר ראשון ועכשיו היא לומדת שם לימודי מגדר לתואר שני.

גיבורת הקומיקס שלה נולדה בהודו. "היתה לי שנה לא כיפית בשנה שעברה", מספרת רוזנבליט, "גם מבחינת בית הספר שלימדתי בו וגם בגלל מערכת יחסים מטופשת עם בחור". בחופש הגדול נסעה להודו ובדרמסאלה "הכרתי צורף אחד, הודי, התחלתי לשבת אצלו ולעשות כל מיני תכשיטים. אחרי כמה זמן חשבתי שאני צריכה לעשות משהו שהוא יותר אני, שמבטא אותי ואת מה שאני מרגישה. החלטתי לעשות טבעת. לסמנתה ב'סקס והעיר הגדולה' יש ‘רינג פאואר'. זה מה שכיוון אותי. ועשיתי את הטבעת הזאת" - היא שוטחת אצבע, שעליה טבעת כסף יפה בצורת איבר מין נשי וסביבו עלי כותרת.

"חברים שהכרתי שם היו באים לסדנה של הצורף", היא ממשיכה ומספרת, "הסתכלו ושאלו והתחילו לצחוק. אז הוא שאל, ‘מה? מה זה?' והייתי צריכה להגיד את זה באנגלית, אז אמרתי לו: וג'יינה פלאואר".

בנסיעה ארוכה ברכבת החל להתרקם בראשה סיפורה של הגיבורה החדשה, ובבית קפה ברישיקש התחילה לכתוב ולצייר אותו. בפנזין הראשון שיצרה מספרת וג'יינה פלאואר איך נולדה - לאם חד הורית ושמה וג'יינה פאואר, שהיתה, אגב, תלמידתה של וג'יינה וולף. וג'יינה פלאואר רוצה לאהוב ולהיאהב, ואמא שלה מזהירה אותה מפני בולבולים שרואים בה רק איבר מין.

איך מקבלים יושבי הפאבים את הקומיקס הזה?

"התגובות נעות על ספקטרום מאוד רחב. החל ב'ואו, איזה מדליק' ובשיחות - זה טריגר מעולה לשיחה על פמיניזם - וכלה בכאלה שמביעים גועל".

את הגועל, מתברר, מביעות דווקא נשים. "גברים אומרים, ‘מה זה? למה את מביאה לנו את זה? למה אנחנו צריכים לראות את זה?'" מספרת רוזנבליט, "אבל לפני כמה ימים נתתי את זה לשתי בנות שישבו לידי בפאב והן אמרו ‘איכס, איזה מגעיל'".

במקרה אחר, היא מספרת, בחור בפאב, שלא ידע שהיוצרת לידו, אמר על הפנזין שלה: "זה הדבר הכי הזוי שראיתי בחיים שלי". זו, אומרת רוזנבליט בחיוך, "המחמאה הכי גדולה. אין יותר מזה".

מה את מסבירה לאנשים ששואלים מה מניע אותך?

"אני מסבירה, שבולבולים נחשבים סיבה לגאווה: ילדים מודדים את הבולבול שלהם כשהם קטנים, גברים ממש מתגאים בו. לנשים אין הגאווה הזאת. התרבות שלנו משדרת שאיבר המין הנשי הוא מלוכלך, מגעיל. ואת התפישה הזאת צריך לשנות".

ערעור על המקובל

עבודתה של רוזנבליט מצטרפת למסורת של אמנות, ששיאה היה בשנות ה-70 בארצות הברית. בתוך האמנות הפמיניסטית שפרחה אז היה זרם של "אמנות-כוס" (קאנט-ארט): אמניות כמו סוזן סנטורו, קרן קוק וטי קורין ביקשו לשנות את הדעות הקדומות על איברי המין הנשיים ולהמיר את התיעוב העצמי של נשים בתחום זה בהיכרות, חיבה ועונג.

לדברי ד"ר טל דקל, חוקרת אמנות ומגדר, "מאז ידע הזרם הזה מורדות ועליות, שקשורים לתגובת-הנגד שהתחוללה אחרי המהפכה של שנות ה-70. מופעים של אמנות-כוס עולים לפרקים כנושא רלוונטי אצל אמניות פמיניסטיות, והנראות שלה קשורה תמיד לתמורות בשיח ובפוליטיקה בת הזמן".

בספרה החדש, "(מ)מוגדרות", שכותרת המשנה שלו היא "אמנות והגות פמיניסטית" (ראו מסגרת), מצטטת ד"ר טל דקל את סימון דה בובואר, שכתבה בספרה "המין השני": "איבר המין הנשי הוא מסתורין גם לגבי האשה עצמה. הוא חבוי, מעונה, רירני ולח. הוא מדמם מדי חודש ורוחש חיים מסוכנים. האשה אינה מזהה בו את עצמה, ובמידה רבה זו הסיבה לכך שאינה מזהה את תשוקותיו בתשוקותיה". במסגרת הקבוצות להעלאת תודעה ששיגשגו בארצות הברית בשנות ה-70 נהגו נשים להתוודע אל איבר מינן, למשל בעזרת מראה, וללמוד, אכן, לחבבו.

כפי שמציינת רוני גרוס בבלוג הפמיניסטי "יחסי מין", רוזנבליט היא אחת ממעט מאוד אמניות רחוב וקומיקס הפועלות בארץ כיום. דקל סבורה כי "האמנות של רוזנבליט היא מופע פמיניסטי אפקטיבי, פרי הפנמה של עקרונות הפמיניזם של הדורות הקודמים. עבודותיה מתעקשות לבטל את ההפרדה בין הפרטי לציבורי - הן דרך ‘התערבות' ברחוב וערעור על מה ש'מקובל' כאמנות ראויה להצבה במרחב הציבורי, והן מבחינת חתירה נגד העמדה העקרונית יותר, המבקשת לשמור על מיני נושאים שראויים ל'צנעת הפרט'; לשיחות נשים, או לכל היותר לשיחה שבין אשה לבן/בת זוגה בהקשר ליחסים האינטימיים שלהם. כלומר, זהו העיקרון הישן והטוב של ‘האישי הוא הפוליטי'. וזה חשוב ומרתק".

רוזנבליט מבהירה שיותר מאשר אמנית, היא רואה בעצמה אקטיביסטית. "אני לא חושבת שהדימויים שלי מדהימים מבחינת הכישרון. הרעיון הוא חלק חשוב מאוד מהעניין". גם בציורים שהיא יוצרת - ומציגה ברחוב - חשוב לה "שזה יגיע לכמה שיותר ידיים, שזה ייראה כמה שיותר. ושזה יעשה משהו בעולם מבחינה חברתית".

הקהל שאליו היא מכוונת, לדבריה, הוא "חבר'ה שלי, שלא מעניין אותם לא פמיניזם ולא אמנות. חבר'ה צעירים שיושבים בפאבים, שותים בירה, שלומדים באוניברסיטה, ובין לבין הולכים לאיזושהי הפגנה או שתיים, כי זה מה שקורה עכשיו. זה בכלל לא קהל של אמנות. אני לא מכירה את קהל האמנות ולא את הברנז'ה".

המוטיבציה הפמיניסטית, היא אומרת, באה מהרצון להשמיע את קולה, שהוא אולי קול שונה, כשם ספרה המכונן של קרול גיליגן; מההכרה ש"העובדה שאני עושה דברים אולי בצורה שונה, פירושה לאו דווקא שאני לא בסדר, אלא שיש לי דרך שלי, שאני רואה בה דרך נשית".

הדרך הזאת כוללת כאמור גם תערוכות רחוב, שהיא מכנה "אמנות לכל פועלת". את ציוריה היא ממסגרת בעצמה, מחומרים שהיא מוצאת, ובתום פתיחת התערוכה, המתרחשת בלילה, היא משאירה אותם ברחוב, ומי שרוצה לוקח. זה לא קל, היא אומרת, במיוחד מאחר שאינה יודעת לאילו בתים נלקחים הציורים. את התערוכה הבאה שלה היא מתכננת להציג ב-20 בחודש, אי שם בתל אביב.

ואי אפשר שלא לשאול: איך מגיבים במקום העבודה שלה על וג'יינה פלאואר? המורים שעובדים אתה מכירים את יצירתה ומפרגנים, היא מספרת. הם רק מזהירים, שלא ייפול לה בטעות מהתיק במסדרון בית הספר איזה פנזין עם עלילות הוואגינה הפרחונית. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו