בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההנאה שבהתפתלות: ראיון עם המשוררת הילה להב

לא תמצאו אותה בחבורות ספרותיות, והיא חושבת שקל יותר לנגן מלכתוב שירים. הילה להב מוציאה ספר ראשון, ורק אל תגידו לה לכתוב כמו בוקבסקי

13תגובות

המשוררת הילה להב, דקה ורצינית, עם צמה ארוכה, מגיעה לראיון עם מזוודה מלבנית שחורה ונוצצת. זהו תיק החליליות שלה ובו אוסף החליליות שכל אחת מהן בסולם אחר, ויש בו גם חליל ניי אחד. אחרי הראיון היא תמשיך לעמל יומה כמורה למוסיקה. להב היא מוסיקאית שמסיימת תואר בביצוע באקדמיה למוסיקה בירושלים אחרי שהשלימה תואר בהיסטוריה. היא גם לומדת גרמנית כדי לנסוע בשנה הבאה לגרמניה להשלים את התואר השני "בביצוע של מוסיקת ימי ביניים", היא מספרת, "אני האזוטרייה בהתגלמותה".

יש לה כמה הרכבים שבהם היא מנגנת מוסיקה עתיקה מימי הביניים ועד הבארוק וגם מוסיקה טורקית. "אני מנגנת על חליליות ועל ניי שזה חליל במבוק ערבי טורקי. זה החליל העתיק בעולם, מצאו כאלה בפירמידות. ביום-יום אני יותר מוסיקאית ממשוררת. זה מצחיק לומר - שלא יתרעמו עלי כל המוסיקאים - אבל אני מתפרנסת ממוסיקה". היא חברה באנסמבל ששמו "סוף מערב", שמנגן מוסיקה עתיקה מאזור אנדלוסיה, מוסיקה מורית, יהודית ונוצרית מן המאות ה-12-14, מחולות איטלקיים ויצירות בנות-זמננו מן המסורת הטורקית, הערבית והמערבית, וכן בטריו "Never Endalusia", עם בן זוגה נגן העוד איתן ברוך "שם אנחנו מנגנים יותר מוסיקה טורקית ומצרית".

אבל להב היא גם משוררת צעירה, מהטובות שיש כאן. בימים אלה רואה אור ספרה הראשון "יחידה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כאשר היא נשאלת על הדואליות הזאת בין היותה מוסיקאית מקצועית למשוררת, היא אומרת בחיוך כי העובדה שהיתה חייבת לבחור רק בשני המסלולים היתה קשה. "היתה תקופה שציירתי והייתי רוקמת וסורגת ומנגרת ומגלפת. אני חושבת שבזמנו שני הדברים נכנסו לחיים שלי פחות או יותר באותה תקופה, אולי השירה קודם, כי קראתי הרבה לפני שיכולתי לנגן. למדתי לקרוא בגיל שנתיים. קראתי גם שירה, כי באיזה שהוא שלב נגמרו ספרי השואה והאנציקלופדיה העברית, והרשו לי לקרוא שירה, וברגע שקראתי שירה ידעתי שאני חייבת לכתוב שירה".

היא בת 26. גדלה בזיכרון יעקב, בת זקונים ולה שתי אחיות גדולות. היה לה גם אח שהיה קצין בצבא והתאבד בעת שירותו הצבאי, ב-1993. להב היתה אז בת שמונה. אמה היתה ציירת ומורה למלאכה ואמנות ואביה היה אלוף משנה בצבא ולאחר מכן איש עסקים. "הוא קשוח במובן הישן והטוב", היא אומרת על אביה, "איש מאוד ערכי וגם מאוד פואטי, כמו שאנשים היו פעם".

היא מעדיפה שלא להרחיב את הדיבור על אחיה ועוד תסביר את הצורך שלה לא להפוך את הדברים לעוד כותרת בעיתון. את שיריה שלחה לראשונה כשהיתה בת 19 ליצחק לאור, עת הקים את כתב העת "מטעם", שסגר לאחרונה את שעריו. לאור פירסם אותה מיד ומאז נדפסו שיריה כמעט בכל הגיליונות של "מטעם". ספר הביכורים שלה מוקדש לו. "העד שלי" היא מכנה אותו שם.

"במובן מסוים, משום שהוא העורך של כתב העת הראשון ששלחתי אליו את השירים שלי ופירסמתי בו תקופה ארוכה, הוא היה בשבילי האדם שקורא ומפרש נכונה ומביט בך כמישהו שיכול להעיד. זה חוזר הרבה גם בשירים שלו, הנושא של העדות, אדם שעד לך, שיכול להעיד שהיית שם, שכתבת מה שכתבת, שחיית מה שחיית. זה נושא שגם נמצא הרבה מאוד בכתיבה שלי".

עכשיו, כשנסגר "מטעם", היא אומרת, היא מתמודדת לבד עם הספר מול העולם ומעריכה עוד יותר את הקריאה של לאור, "וגם את העובדה שהקריאה לא היתה עניין חברתי, כמו שנהוג היום לעשות את השירה לעניין של חבורה. איציק היה האדם שהכי שמר עלי, בלי פגישות ובתי קפה, ועכשיו אני מתחילה להבין עד כמה. תחושת בדידות בין זאבים זה יותר גרוע מתחושת בדידות סתם. הוא ירק דם לאורך כל השנים כדי להוציא את כתב העת. כל הקיום של כתב העת הזה - בלי פשרות, בלי התנחמדויות, בלי פוליטיקה ספרותית - היה מלחמה מאוד קשה שלו ושל כל המערכת. זה הרבה יותר קל להוציא כתב עת כשאתה מקבל תמיכה ומפרסם את מי שיתמוך בך הלאה ומתנחמד למי שצריך, במקום לפרסם את מי שאתה חושב שחשוב. עכשיו נשאר ואקום מטורף. אין באופק מישהו שימלא את מקומו, אני אומרת את זה גם ככותבת וגם כקוראת".

היא איננה אפוא חלק מחבורת משוררים כזאת או אחרת. "גם כי באתי מזיכרון ולפעמים מירושלים, מושב האקדמיה למוסיקה - וגם בגלל שהחבורות שלי היו מוסיקליות רוב הזמן. לא יכולתי ובמידה מסוימת גם לא רציתי להיות חלק מחבורה, למרות שיש הרבה מה להרוויח מכך. יש לי סלידה טבעית מקולות שאומרים ‘את כל כך מוכשרת, תכתבי כמוני'. נתקלתי בזה מעט מאוד בזכות העובדה שפירסמתי ב'מטעם'. אף פעם לא הייתי צריכה להנהן לאף אחד, זה מאוד שמר עלי".

על סף התהום

האם אין מחיר להתרחקות מחבורות? "אולי יש, אבל המחיר השני כבד יותר. לא כתבתי שירים כדי לפרסם. מה שהיה נחמד זה שהייתי יכולה לשלוח ללאור את השירים ולדמיין שהוא קורא אותם. הצורך לכתוב שירים הוא נפשי. חווית החבורות היתה יכולה לסרס אותי במידה רבה. גם לא הייתי רוצה להיות משורר שנשען על משכורת מהמדינה. אני מעדיפה לא להזדקק לזה".

מכאן שם הספר "יחידה"?

"אני לא אגיד שלא מצאה חן בעיני הרב-משמעות של השם, שלקוח מתוך אחד השירים. אם היו שואלים אותי מה המשמעות שלו, אז בתרגום האנגלי אפשר לראות שהשם הוא ‘Soul'. יחידה זה הנפש. ‘מה לך יחידה תשבי'".

"הנשמה שלי היא תינוקת מתה", היא כותבת בשיר "הנשמה שלי". "אני משכיבה אותה לישון אבל אינני שרה לה". להב אומרת שבשלב מסוים התעורר אצלה הצורך לגונן על הנפש, "הצורך להציל אותה מהמפגשים עם אנשים אחרים, צורך שנולדתי אתו מאוד מוקדם. זה שיר יחסית מוקדם. איך מגוננים עליה? כולאים אותה, זו התשובה שהיתה לי. עכשיו זה פחות התשובה, עם השנים אני מנסה לחזור להיות תינוקת יחד עם הנפש שלי".

את כותבת "שפת אמי היא שפת התהום".

"הצורך שלי לכתוב שירה מגיל שש ועד היום - די הרבה שנים - נובע מהצורך לדייק ומהצורך לספר. אבל הסיפור הוא כל כך הרמטי שהצורך לדייק או להעיד הוא תהום גדולה. במובן הזה יותר קל לנגן, את יוצרת דבר מופשט שיכול לדייק ברגש ולא מוכרח לדייק בסינטקס שלו. מצד שני זה לא מספיק, כי איך תספרי את הסיפור בלי סינטקס?".

זה עניין מרכזי אצלך, להיות עדה ושיהיה מישהו שיעיד עלייך.

"זה כוח אמיתי, כוח של עד", היא מסבירה, "כשהייתי תינוקת באמת, בת 16, ראיינתי את שז והיא אמרה לי משהו שאף פעם לא אשכח: שגם מה שלא נעים לשמוע זה עדות אמיתית. עדות אמיתית זה הדבר שחשוב שיישמע וזה מה שאני מנסה להשמיע. אני חושבת שזה כוח ולא רק חזות של כוח. מישהו המליץ לי לאחרונה לקרוא את בוקובסקי ולכתוב כמו בוקובסקי, כי זמנה של הכתיבה המפותלת עבר. בספר ‘וכולם חברים' של לאה גולדברג, בסיפור ‘עצות', היא מבשלת לכולם ארוחת צהריים ואנשים מציעים לה כל מיני דברים. מציעים לה כרוב ומציעים לה אגוזים ומיץ תפוזים ולכל המציעים היא עונה אותו דבר, אעשה פראפרזה על זה ואומר: טעמתי בוקובסקי פעם ועוד פעם ואינני מוצאת בבוקובסקי שום טעם".

אולי לכן, בגלל הפיתול, כתבת את השיר "לשם הבהרה". מה ביקשת להבהיר?

"אני מנסה להבהיר בדיוק את הדבר הזה שיכולים להתלונן עליו, ובאמת מתלוננים עליו כל מיני בוקוביסטים. שהכתיבה היא לא משחק, שמה שכתוב הוא לא שעשוע אינטלקטואלי אלא דברים של ממש. אולי באמת החוויות המנטליות שלי הן פחות קונקרטיות ממה שאנשים אחרים חווים. אולי אני חווה את היומיום בצורה פחות רגילה, אז גם הכתיבה שלי היא פחות קונקרטית".

לא מעט קורבנות ושה לעולה מצויים בשירתה. "במובן מסוים רק הנפש יכולה להיות קורבן", היא אומרת, "היא יכולה גם לא להיות קורבן - אבל זה תהליך שדורש בחירה. אנשים אחרים מאיימים על הנפש, והנפש עצמה מאיימת על הנפש".

את כותבת "השה כבר אוכל", כלומר כבר הקרבנו אותו.

"בתוך הדברים מאוד קשה לכתוב עדות, אתה עצמך יכול להיות עדות אבל זה פחות מעניין ויותר ביוגרפי. אם אתה מספר את הסיפור אתה כבר לא השה, אלא מי שמספר את הסיפור על השה".

בלי קישוטים

נראה שלהב עקשנית מאוד ונאמנה לדרכה. גם העיסוק שלה במוסיקה עתיקה, והצמה לראשה. היא מציינת, משועשעת, את הקשר בין השניים, אבל מוסיפה: "הצמה זה מטעמים פרקטיים. אחרת השיער שלי הולך לרוחב ולא לאורך". לעטיפת הספר היא בחרה באיור מתוך קודקס מנסה מהמאה ה-13. האם היא מעדיפה את העולם העתיק? "קשה להגיד כי מה שנשאר לנו מתוך העולם העתיק זה הרבה מאוד סיפורי מעשיות, אבל כן היה להם הרבה יותר חופש לחיות חיים הרבה פחות קונקרטיים, כלומר, אם היה להם מזל והיה להם כסף הם יכולים היו לחיות חיים פחות קונקרטיים. מה שהייתי רוצה לייבא משם זה את היכולת לספר סיפור במלים שאי אפשר לכתוב בכותרת של העיתון. זה משהו שמאוד חסר לי".

וכזאת היא השירה שלה, לא קלה להבנה, לא יכולה לשמש ככותרת בעיתון. "שירה שצריך לפענח היא לא קונקרטית", היא אומרת, "זאת האשמה שתמיד מופנית כלפי אמנים, שצריך לפענח את השירים שלהם. גם כשבאך כתב את היצירות הכי מורכבות שלו תמיד היו שירי עם שלא דיברו על ישו ועל הגאולה מהעולם האכזר הזה, אלא כתבו בפירוש ‘אין לחם ואין מים'. אני חושבת שכתיבת סיסמאות היא דבר שהייתי דורשת בעבורו שכר, אבל אין שכר בעבור שירה. היום הייתי מעדיפה לדייק יותר, גם אם התוצאה היא יותר מורכבת ופחות ניתנת לפענוח".

המוסיקה העתיקה שבה את עוסקת משפיעה על השירה?

"אם זה היה נכון הייתי כותבת פטררקה. אוזן למוסיקה ואוזן לשירה הם שני דברים שונים, כך זה בזמן שלנו לפחות. די הרבה אנשים לא מבינים את זך והוא אחד המשוררים הכי מוסיקליים שיש, אבל המוסיקה שלו היא לא מוצרט, היא לא סימטרית. כל עניין הזעם על זך שאיבד כביכול את המוסיקה, זה פשוט חוסר של אוזן למוסיקה. בכל מקרה, יש היום יותר אנשים שיש להם אוזן למוסיקה מאשר אנשים שיש להם אוזן לשירה".

יש קהל למוסיקה עתיקה?

"הקהל הולך וגדל, כריאקציה למוסיקה מודרנית מצד אחד, ומתוך חיפוש מאוד פוסט מודרני של האישי - כי מוסיקה עתיקה היא מוסיקה רטורית, שהפרטיטורות שלה הן לא מתכון מדויק אלא הצעה והזמנה לפרשנות. תמצאי מעט מאוד פיאנו ופורטה ובכלל לא תמצאי סימני מהירות ואת כל הקישוטים שצריך לנגן. הנגן הוא שיחליט ולא המלחין. לא היתה להם אז יומרה כזאת להיות מלחין גאון. נגד באך התרעמו על כך שהוא לא משאיר מקום לקישוטים".

והמשורר? האם הוא נראה בעיניה סוג של נביא? "קשה להיות המשורר שהוא המתריע בשער, זה שרואה דברים, למרות שיש דוגמאות לזה שהמשורר הוא מין קסנדרה כזה שנגזר עליו לפעמים לראות דברים תוך כדי ההתרחשותם, ותמיד בלי היכולת למנוע אותם. אולי זה השורש של ההתנגדות הנפשית שלי לשירה מגויסת".

אז בזמן מלחמה לא תכתבי נגד מלחמה?

"כתבתי שירים כאלה וגם בספר הם ישנם. מה זה בזמן מלחמה? אנחנו גם עכשיו בזמן מלחמה, גם עכשיו אנחנו עושים דברים שלא ייעשו בלי שהכותרות של העיתונים יכתבו משהו על זה. אבל בשביל לכתוב ‘די למצב בעזה', לא יעיל לכתוב שיר. כן יעיל לכתוב ‘די לטבח בפלסטינים' על שלט ולצאת למחות, אבל על השלטים האלה אני לא אקרא לעצמי משוררת, על השלטים האלה אני אעשה דבר שאני מרגישה חובה לעצמי לעשות - זה שני דברים נפרדים לגמרי.

"כן הייתי הולכת לנגן בעזה אם היו מציעים לי. הפוליטיקה והשירה לא יכולות להחליף אחת את השנייה למרות ששתיהן מתבססות על כישורים רטוריים. חשוב מאוד למחות נגד לפחות 96% ממדיניות הממשלה, אבל גם חשוב לכתוב שירים. אני לא אומרת שאני מוכשרת לכתוב שירים על מדיניות של הממשלה".

הצבא ויתר על שירותיה למרות שדווקא רצתה להתגייס. "לא רצו לקחת אותי גם בגלל שעברתי אפיזודות נפשיות מעניינות בתור נערה ונראיתי להם אולי עוף מוזר. אולי גם בגלל ההתאבדות של אח שלי, לא באמת אמרו לי למה".

את מודעת לזה שאת עוף מוזר?

"אני תמיד תפשתי את עצמי בתור העוף הנורמלי היחיד בעולם, אבל כן, כנראה שכן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו