בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתן סלור מסיר את מעטה האגדה סביב סבו נתן אלתרמן

הוא נולד שנתיים אחרי מות סבו, נתן אלתרמן, ובמשפחה בקושי דיברו עליו. סרט תיעודי חדש מלווה את מסעו של המוסיקאי נתן סלור בעקבות דמותו של המשורר

12תגובות

ארבעים ושתיים שנה לאחר מותו, ממשיכה להדהד יצירתו של נתן אלתרמן. מחזות בתרגומו המקורי מועלים בתיאטראות הארץ, שיריו מוקלטים ומבוצעים מחדש באופן תדיר. ובעוד כשנה, להבדיל, יוכל לראותו כל מי שישלוף שטר של 200 שקל מהארנק. לפני שנתיים צוינו 100 שנה להולדת אלתרמן. יואב גינאי תיכנן אז להפיק לערוץ 1 סדרה בת חמישה פרקים על המשורר. הוא פנה אל המוסיקאי נתן סלור, נכדו של אלתרמן ובנה של בתו המשוררת תרצה אתר, כדי שינחה אותה. "בהתחלה סירבתי", אומר סלור. "אני חווה מנת יתר וקצת עייפתי מכל השנים האלה של להיות הנכד של או הבן של. אבל אז השתכנעתי בכל זאת ויצאנו לדרך, אני מודה שדי בחששות. פשוט נכנסתי לזה והחלטתי שאם כן, אני גם אהנה".

הסדרה נהפכה בסופו של דבר לסרט "מותר להיות סנטימנטלי" בבימויה של רות ולק, שיוקרן השבוע לראשונה בפסטיבל "אפוס" ה-3 לסרטי אמנות ותרבות במוזיאון תל אביב. הסרט עוקב אחר סלור במסעו לגלות את דמותו של סבו, שעל שמו הוא קרוי, דרך ראיונות עם אנשים שהכירו אותו, תמונות וקטעים מתוך הארכיון.

סלור נולד ב-1972 בתל אביב, שנתיים אחרי פטירתו של סבו. בהיותו בן חמש וחצי נהרגה אמו כשנפלה מחלון ביתה. מסבתו, השחקנית רחל מרכוס שנפטרה בהיותו בן 14, לא שמע כמעט דבר על סבו. "היה הביטוי ‘סבא נתן', אבל לא היה עניין של בוא נשב ונספר עליו. אז שמעתי פה ושם, בעיקר דברים מאוד קשים, הסיפורים הרגילים - על השיכרות, על הרומן הגלוי וארוך השנים שהיה לו עם הציירת צילה בינדר - לא שזה סיפור נורא קשה, אבל אנשים מתייחסים לזה ככה. מישהי כתבה לי בפייסבוק, ‘הייתי נותנת הכל כדי לגדול על ברכיו של משורר', אז עניתי לה שלא גדלתי על ברכיו כי לא הכרתי אותו. גם כשהייתי ביסודי באה אלי מורה צעירה ואמרה לי ‘תספר לי על בית סבא', והייתי אומר - מה יש לי לספר? לא היה בית סבא, היה בית סבתא, אבל גם היא לא דיברה עליו אף פעם".

יש בך איזה כעס כלפיו?

"אין לי כעס לא עליו ולא על אמא שלי. הרבה אנשים יוצרים, ובמיוחד בסדר גודל כזה, הם לא תקינים במאה אחוז. גם סבתא שלי תמיד אמרה שלחיות עם מישהו כזה זה לחיות למרגלות הר געש. ככל שמתבגרים מבינים שאין אנשים נורמליים, ואצל יוצרים זה יותר מוחצן. צילה בינדר לא נעשתה בסתר, ואשתו קיבלה את זה. להשתכר ולחזור מתנדנד בארבע בבוקר - זה היה חלק מהחיים. הוא לא הסתגר בביתו ושתה. אבל כשאחותי נולדה, בשנת 67', הוא הפסיק לשתות. הוא היה בא לקחת אותה לטיולים עם העגלה. זה גם נורא שינה את חייה של אמי. היא לא יצאה יותר בלילה, הפסיקה לשחק בתיאטרון, הלידה של אחותי בעצם היתה נקודת ציון".

למה בעצם החלטת ללכת על הפרויקט הזה?

"אין אף אחד במשפחה הקרובה שהיום הוא בחיים והכיר אותו. אבא שלי לא בחיים, שלא לדבר על סבתא ואמא שלי, וגם האנשים במשפחה שכן הכירו אותו, כמו בנות הדוד שלו או האחיינים שלו שאיתם אני מדבר בסרט - אלה לא אנשים שאני נפגש אתם באופן סדיר, וגם אם יצא להיפגש אף פעם לא ישבנו ודיברנו על איזה מין איש הוא היה".

איזה דברים חדשים גילית עליו?

"שמעתי לא מעט דיבורים על איזה צד דמוני בו, על מה שהיה קורה לו כשהוא שתה. אני דווקא גיליתי צדדים יותר אנושיים, אבהיים, וגם האהבה שהיתה בבית בינו לבין סבתא שלי. כשהוא היה בתרדמת, שבועיים לפני מותו, היא ביקשה שיקראו גם לצילה בינדר שתבוא להיות שם, ואחר כך גם בשבעה. זה לא דבר רגיל לעשות, אבל סבתא שלי לא היתה בן אדם רגיל.

"גם האחיינים של אבא שלי, שאיתם אני יותר בקשר, סיפרו כמה מיוחד היה לבוא לדירה של סבא וסבתא בחופשים. תמיד שמעתי דברים על איך שהדלת שלו היתה סגורה והוא עובד וצריך להיות בשקט - והם סיפרו שממש לא. סיפרו שהוא אהב נורא, ובהתלהבות של ילד, ללכת אתם לקרקס, ואיך שהוא היה מפנק אותם, ועל זה שאחותו היתה אשת סודו. דברים שאלמלא הסרט הזה לא הייתי יודע".

סלור, בוגר רימון ובית צבי, מרבה להופיע בפסטיבלים ומופעים מיוחדים ברחבי הארץ. הוא הלחין מוסיקה לתיאטרון ושיתף פעולה עם מוסיקאים שונים. לאלבום השני שלו שיצא בשנה שעברה קרא "לא זוכר את אתמול", "גם כי אני לא זוכר בגלל דברים שקרו לי בלילה, וגם כי אני באיזשהו מקום כבר לא רוצה לזכור את אתמול, קצת להירגע מהמטען המשפחתי. ויש כאן קצת סתירה, כי הוצאתי את האלבום הזה תוך כדי צילום הסרט, אבל החיים מלאים בפרדוקסים. היו שנים שהיו פונים אליי למופעי אלתרמן והייתי אומר לא. היום אני יודע שאין אף אחד במשפחה שמוכן לדבר עליו כמו שאני מוכן לדבר".

כחלק מהמופעים שהוא משתתף בהם נפגש עם כמה מהמרואיינים בסרט ובהם השחקנית חנה מרון והמשורר חיים גורי, שהכירו את אלתרמן באופן אישי, ואנשים נוספים, ביניהם חוקר הספרות ד"ר אריאל הירשפלד, פרופ' דן לאור וצבי זמורה, בנו של המו"ל והמתרגם ישראל זמורה. והוא נפגש גם עם הבמאי עודד קוטלר - בעלה הראשון של תרצה אתר הנשוי כיום לבת דודתה.

אף שהוא קרוב משפחה שלך, אתה ועודד אף פעם לא דיברתם על הנושאים האלה.

"זה אולי מוזר שהפעם הראשונה שממש דיברתי עם עודד היתה מול מצלמות. גם אם ראיתי אותו מדי פעם, אף פעם לא דיברתי איתו ממש ולא שאלתי את השאלות ששאלתי בסרט. היה בזה משהו מוזר, כי זה הדבר הכי אישי, לשבת עם עודד קוטלר ולשמוע על חיי הנישואים שלו ושל אמא שלי בדירה בניו יורק, תוך כדי שזה מצולם, כלומר, זה לא רק אני והוא מדברים".

למה הצטרכת את הסרט כדי להבין את הדמות שלו? הרי המידע עליו זמין תמיד - המון ספרים נכתבו על סבא שלך, ואנשים ניגשים ומספרים לך עליו.

"אתה שומע כל כך הרבה אגדות, פנטסיות של אנשים שמדברים על זה שהם היו לידו כשהוא כתב את השיר ההוא, או היו ‘מבאי ביתו'. אותי עניין בעיקר לדעת על הבן אדם, על האישיות שלו. אלמלא הסרט, אולי הייתי עושה את המסע הזה מתי שהוא, אבל טוב שזה צולם עכשיו. אם תבקש ממני עכשיו - אוכל לתאר אותו, לספר איך הוא נראה. היום יותר מתמיד. אבל לנצח זו תהיה דמות ערטילאית בעצם".

"מותר להיות סנטימנטלי", 4.2, מוזיאון תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו