בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד שהמוות יחבר בינינו: ראיון עם המשוררת חגית גרוסמן

לרגל צאת ספר הפרוזה הראשון שלה, חגית גרוסמן מספרת על מות אביה כשהיתה בת 21, על שיחותיה עם אלוהים ועל אהבות ששרדו את המוות

16תגובות

ספר הפרוזה החדש, הראשון של המשוררת חגית גרוסמן, התחיל משורה אחת שכתבה לפני 11 שנה. השורה נהפכה למשפט הפותח ברומן "היכן שאינם" שרואה אור כעת בהוצאת ידיעות ספרים ומתחילה כך: "קולו של אבא נגזם כמו דשא מיד כשהבית התרוקן ממנו". הרומן הוא מסע חניכה של אשה אחת, שנעה ברחובות העיר ומחפשת משהו: גבר, משפחה, אבא, אמא, קורת גג, בית.

העובדה שהספר נכתב על ידי משוררת ניכרת בו, שכן הוא מכיל לא מעט שירה. גרוסמן, בת 35, פירסמה שני ספרי שירה, "תשעה שירים לשמואל" (תעשיות פלונית), ו"לווייתני האפר" (קשב לשירה). היא חיה בתל אביב, נשואה ליהונתן דיין, חוקר ספרות. לזוג יש בת, איילה, בת ארבע וחצי.

גרוסמן גדלה בראשון לציון ובנס ציונה, למדה צילום, משחק ולאחר מכן ספרות עברית וכללית באוניברסיטת תל אביב וכתיבה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון. היא מלמדת את עצמה שפות שונות בעזרת ספר ודיסק. "למדתי רוסית, איטלקית וצרפתית", היא אומרת. "לפני שנסעתי לפסטיבל המשוררים באוקראינה לימדתי את עצמי רוסית. שפות זה הדבר שהכי מעניין אותי, כי תרבות לא יכולה להתקיים בשפה אחת. תרבויות שחושבים בהן רק בשפה אחת הן תרבויות שלא מתפתחות. תרבות חייבת להיות פלורליסטית, ולהכיל לפחות שתי שפות. ארצות שמדבבים בהם את האנגלית בטלוויזיה גורמות לאזרחים להיות מוגבלים ולהיסגר בפני זרים. יש לזה גם השלכות כלכליות של עוני חומרי ורוחני. איש תרבות חייב לחשוב ביותר משפה אחת או שתיים. יש כל מיני שפות, לא רק מדוברות, יש גם שפה של אמנות".

המשורר צועק

לפגישה באה גרוסמן עם ערימת דפים ואומרת שזה ספר השירה הבא שלה, "רעד העיר", שיראה אור בהוצאת קשב. היא מקריאה מתוכו שיר שנקרא "שליחות המשורר", שבו נכתב: "המשורר נשלח אל העוני כדי לצעוק". יש לה גם רומן נוסף גמור: "קוראים לו ‘לונה וליאון' והוא מספר על סבא וסבתא שלי. האמירה שלו היא שאהבה אמיתית לא יודעת למות. הוא מדבר על כך שגם כשאנשים נפרדים הם עדיין יכולים להיקבר זה ליד זה. יש אנשים שיש ביניהם אש גדולה מדי והם לא יכולים לחיות ביחד אבל כן למות ביחד".

ב"מוסררה", בית הספר הירושלמי לאמנות, היא מלמדת צלמים לכתוב. בתיכון למדה צילום ב"קאמרה אובסקורה". "לא נסעתי להודו", היא אומרת, "למדתי כל הזמן. בתיכון התחילה לי חרדת קיום חזקה. כעסתי על האנשים שיש להם אמא עם פרוטקציות שתסדר להם להיכנס לבצלאל. עבדתי כשוטפת חלונות בתחנת דלק והלכתי ללמוד צילום ב'קאמרה אובסקורה' וכל היום עבדתי שם בחדר חושך. זה היה נהדר. אחת התקופות היפות בחיי".

כשהיתה חיילת חשבה שתהיה שחקנית. "בצבא כבר היתה לי סוכנת, זוהר יעקובסון, אבל אף שיש לי חוש דרמטי, אני לא שחקנית. האמת של השחקן מוכתבת מבחוץ, הוא מין בובה על חוטים, הוא לא חופשי".

בזמן לימודי המשחק בבית צבי הבינה שהעתיד שלה קשור בטקסטים. "הבנתי שאכתוב ואופיע אתם, כי אני לא יכולה לבצע טקסטים של אחרים, אני חייבת להיות בנאדם חופשי ולבטא את עצמי באופן הכי ישיר, ושם התחלתי להימלט אל הכתיבה באופן קריטי. הייתי בחשיכה הכי עמוקה בחיי בבית הספר הזה, ואז אבא שלי חלה ונסעתי אתו לארצות הברית לעבור השתלת כבד. שם, בבית המלון שלצד בית החולים, הבנתי את השורה ‘נפשי נשרפה בלהבה'. הלהבה בתוכי שרפה אותי. הייתי לבד בחדר, מוכנה להופיע על הבמה, חולמת לנסוע לניו יורק ללמוד משחק בסטודיו של סטלה אדלר. היום אני שמחה שלא עשיתי את זה".

אחרי ששבה מפסטיבל השירה באוקראינה הבינה שאין מקום אחר בשבילה חוץ מישראל. "כל מקום אחר יהיה גלות. פעם חשבתי שאני יכולה לבחור לעצמי זהות חדשה, לברוח מהישראליות, תמיד הסתכלתי בפנים של אנשים שהתבגרו פה והם נראו לי קשים מדי, אמרתי לעצמי שאברח אל היופי. ואז חזרתי לארץ ואבא שלי נפטר וחזרתי בתשובה. קראתי קדיש, נרשמתי ללימודי אמנות, עברתי לגור בסטודיו במושב צופית וציירתי. חייתי בקצוות בין עולם של יצירה פלסטית לעולם של תפילה ורוח".

כבשה שחורה

החזרה בתשובה היתה בשבילה התפכחות משקר התיאטרון. "זה היה להתרומם מהביוב. אם הייתי יכולה לשים דינמיט איפשהו זה יהיה בבית צבי. אנשים באים לשם רכים וטהורים והם מחריבים אותם. היה שם רוע. הייתי שם רק שלושה חודשים כי אבא שלי נפטר ולא הצלחתי לעשות שום דבר אחר כך".

היית קרובה אל אביך?

"הייתי בת 21 כשהוא נפטר, עוד לא הספקתי להתרחק ממנו. הייתי מאוד קרובה ומאוד רחוקה. תמיד הרגשתי כאילו אני הכבשה השחורה שלו, כתבתי לו שיר בגיל 15: ‘אברהם את ישמעאל אהב, גם את הכבשה השחורה שנוצרה מחלציו'. הנחתי את השיר על המיטה שלו והוא לא הבין מה אני רוצה ולמה הכוונה. אני חושבת שזאת היתה רק תחושה שלי. היום הדיוקן שלו מופיע על עטיפת הספר ‘תשעה שירים לשמואל', והבת שלי, איילה, חווה את סבא שלה רק דרך הספר הזה".

היא הרגישה שמחובתה לומר קדיש על אביה. "הוא תמיד חשב שהוא ימות ואף אחד לא יקרא עליו קדיש כי אין לו בנים. בגיל צעיר הבנתי שאני הבן שלו ואני אקרא עליו קדיש. ספרי התפילה, התלמוד, הזוהר והמקרא העניקו לי את העברית. בספרים האלה מצאתי את הבאר שאני שותה ממנה. למדתי ספרות עברית שיש בה את היופי הגדול ביותר שנתקלתי בו בחיי. אבא שלי כרך בשבילי את מילון אבן שושן וכל הכרכים עומדים ליד השולחן שלי וזה מקור ההשראה. השפה שיוצרת יופי בעל חמלה, יופי שיש בו גאולה, אבל בעיקר אמת".

נועה יפה

היא רוצה לדבר עם אלוהים. "אני יודעת שיש חיים אחרי המוות, ברור לי שהרבה נסתר מהעין. יש כוחות שהם לא הגיוניים וחזקים יותר מכוחות ההיגיון, יש כוחות מגנטיים שממשיכים לחבר בין נשמות, בין גופים, כוחות שחוצים עולמות, בזכות האהבה. ואם נשמה לא מימשה את האהבה שלה בעולם, הגוף שלה נקבר באדמה אבל הנשמה נשארת. הרוח לא עוברת מהעולם הזה. הכל קורה כאן".

דיברת עם אלוהים?

"כן, ברור. בגלל זה חבל לי על אנשים שחיים רק בעולם החומר כי הם מפסידים את המהות. כואב לי גם על עצמי כשאני שוקעת בחומר או בהבלי העולם הזה, כי בעצם הנסתר מן העין הוא כל כך גדול, והמציאות הקשה לא מאפשרת להתפנות לראות את זה. אולי זאת הסיבה שבגללה משוגעים הם אלה שפנויים לראות, משום שהם לא נמצאים בהתמודדות הזאת".

היא חווה, לדבריה, את אלוהים דרך הכתיבה. "זאת מלאכת הקודש שלי. שולחן הכתיבה שלי ממוקם בסמוך למרפסת האחורית של בית הכנסת; כשאני כותבת, אני שומעת את המתפללים, הם מדברים עם אלוהים בשפת התפילה ואני כותבת לו. אני חיה בתוך הטקס הזה. אבל אני חושבת שאת אלוהים אפגוש בדרך שלי. כשאבא שלי היה חולה רצתי לבית הכנסת והתחננתי לאלוהים שייתן לו רפואה ויציל אותו. וברגע שפניתי אליו בצורה ישירה הבנתי שאני רוצה לשמוע את האמת, שאני לא רוצה לחיות בשקר".

מלי, גיבורת הספר, שגם לה אין אב, לא מחפשת אחרי אביה, אלא אחרי אמה. לדברי גרוסמן, החיפוש הוא תמיד אחרי אמא. "כל גבר מחפש משהו מאמא שלו בתוך האהובה שלו, אבל באותה מידה גם נשים מחפשות את אמא. היא האהבה האולטימטיבית, היש הגדול, זאת שמעירה את עוצמות הרגש הראשוניות. היא מושא האהבה והתשוקה הראשון".

מלבד החיפוש אחר אמה, הגיבורה של גרוסמן משוטטת בעיר ופוגשת מיני גברים מזדמנים שבאמצעותם היא מחפשת דבר מה, אולי גאולה. "היא מגיעה לתחתית, למדרכה, לשאול", אומרת גרוסמן, "ומשם מגיע האור באמת, משם היא זוכה לגאולה. אם אדם מחכה מספיק זמן האהבה תמיד מגיעה, בגלל זה אני שמחה שהרומן נוצר באורך רוח. גם בספר השירה ‘לווייתני האפר' זה קרה לי. חיכיתי ולא הוצאתי אותו ושירי האהבה הגיעו. בעולם הזה יש המון אהבה וגם המון אכזריות וצריך לחכות שגל האכזריות יחלוף".

אחד הגברים שהגיבורה פוגשת לא יכול לחכות שהאכזריות תחלוף ומתאבד.

"יש אנשים במצב של מחלה. זאת שריפה, זה סבל שהוא ממש שריפה. כנראה שיש מצבים שאי אפשר להמתין בהם לאהבה. האהבה כבר נמצאת אבל הם נשרפים מסבל. אולי המוות הוא גם סוג של אהבה. מזל שאדם יכול לגאול את עצמו באמצעות המוות. כמו וירג'יניה וולף, החיים שלה היו כל כך עשירים ומאושרים וטובים, אבל ברגע שהיא ראתה איך הכל נחרב סביבה במלחמה, היא גאלה את עצמה. התאבדות זאת אלימות אכזרית כלפי אחרים. כשאדם פוגע בעצמו הוא פוגע בכל כך הרבה אנשים אחרים, לא שאני יכולה להאשים. אבל אני כן יכולה להעיד שזאת אלימות קשה מאוד".

הדיאלוג בין הגיבורה לנדיר, הגבר שמתאבד, סובב סביב המחזה "פונדק הרוחות" של אלתרמן. "זה מחזה עם כמיהה", מסבירה גרוסמן את משיכתה אליו. "יש בו ערגה שורפת ומכלה לאהבה. זה בעצם סיפור על ייסורי אהבה נכזבת שאין להם קץ. היופי של המחזה הזה צרב אותי. נדיר מקדש את מלי ב'פונדק הרוחות' ולאחר מותו הרוח שלו לא מוצאת את פתח היציאה מהעולם ולא מרפה ממנה. גם לאחר שמת היא חולמת שהוא יעבור במקרה ברחוב ויאמר לה שלום. הרוח שלו לכודה בעולם של רוחות, והן מהוות חלק מהעולם של מלי והיא חיה לצדן, מדברת ושומעת אותן בעולם הזה. יש שם טשטוש מוחלט בין המתים לחיים".

חננאל ב"פונדק הרוחות" צריך לבחור בין אהבה לאמנות ויוצא להגשים את עצמו כאמן בעוד נעמי אשתו מחכה לו שנים. "כוח האהבה של נעמי מזכיר לי את העיקשות של דמות האשה משיר השירים, הדמות של האשה שמחפשת את האהבה ברחובות ירושלים עד שתחפץ. נעמי שייכת לאוהבים האמיתיים, אבל האהבה היא כוח חזק וגם הרסני, היא יכולה לעוור ולנתק אם מהילד שלה ולגרום לאנשים לשים קץ לחייהם".

מדוע עברה מכתיבת שירה לכתיבת פרוזה? "כשהתחלתי לכתוב ברצינות, התחלתי לכתוב סיפור. היה ברור לי שאכתוב רומן, ואז נוצר מאבק בין המשוררת לסופרת. לפעמים המשוררת רצתה להשתלט ולשיר; היא יצרה מבנים מוסיקליים שרוצים לספר סיפור ומחקה הרבה והסופרת נאלצה לחפש את הקול שלה מחוץ לתבניות השירה, להרחיב את היריעה ולהאריך את הנשימה. אבל עכשיו הן חיות בשלום זו עם זו ומבינות שהן מדינה אחת. שירה מתקנת את הנשמה אבל גם פרוזה".

--------------------------------------------

קטע מתוך הספר "היכן שאינם"

"עוד בטרם בקעתי אל אוויר העולם שכנה לשוני בפי, הנכס היחיד שיש לי, שאם לא תיבלע במעמקי גרוני תוסיף לגאול או לסבך. ביום שבו אלישע ואני נפגשנו לראשונה, נכלאה לשוני בין השיניים לחך. השריר היחיד בגופי שמסוגל לדבר, השתתק. כך התברר לי עד כמה השריר הזה מסבך. אחרת כיצד הגעתי לכאן לשכב לצד אלישע בן אבויה? גם בשנתו נגלה אלי מבע פניו הילדותי. מבע כזה שמתנוסס רק על פני ילדים פגועים.

זה התחיל בצהרי היום השמיני לעבודתי באקדמיה לאמנויות, כשהיה עלי לנחם את פניו האפורות והרוטטות מחרדה של מנהל האקדמיה, לומר לו משהו נחמד ומתרפס כמו: לא נורא, אתה תעבור את זה, העירייה לא תסגור לך את בית הספר, אתה הרי אדם אחראי.

אבל במקום זה שיחררה לשוני משפט בלתי הפיך: 'היית צריך להתחיל מזמן, לפחות לפני חודשיים, לסדר את ספרי המסים. איזה בן אדם אתה? וחוץ מזה, מה יהיה על עתידי האמנותי?'

כך הפטירה לשוני ישירות אל פניו המיוסרות של מנהל האקדמיה לאמנויות שבה עבדתי כמזכירתו האישית.

'למה את אומרת לי דברים כאלה?' צרח המנהל אל פני ובישר לי מיד על אובדן משרתי. מאותו רגע נשנקה לשוני ונכלאה בין השיניים לחך. לשוני החופשייה, שכוונותיה תמיד טהורות, לשוני הבריאה, הוורדרדה-אדומה-בהירה, שאין בה חריצים, שגודלה פרופורציונלי לפי, והיא גמישה, נוכחת ויוצאת בחופשיות. שתנועתה חלקה מצד לצד והיא לא יבשה או לחה מדי. שהיא חיה ויכולה לרקוד ולשיר, להפיק צלילים. שזזה ומנסה לפרוץ מעבר בין השיניים הקדמיות, אבל הן נעולות, גם הלסת סגורה, היא בקושי נושמת, ונוסף על זה מאמינה בחופש הדיבור וסובלת מהצפות רגשיות, ועל כן חייבת לדבר לעתים תכופות יותר מן הרגיל. ובכלל, כנצר לשושלת דרקוניות היורקות אש בטרם מחשבה, אפשרות כליאת הלהבה לא היתה אלא אסון. מישהו כתב עלי פעם שיר והעניק לעצמו את דימוי הסיסמוגרף, אשר בקרבתי מורה על רעידות אדמה חמורות. כך שללא פעילות לשונית הייתי מתפוצצת. וזה בדיוק מה שקרה לי באותן דקות ארוכות שבהן נכלאה לשוני מאחורי שיני, לאחר שפוטרתי מעבודתי באקדמיה לאמנויות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו