בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אומרים שהיה פה: ראיון עם הסופר תומר גרדי

אונס פלסטיניות, גירוש ורצח. תומר גרדי גילה את הפרשות האפלות מאחורי מוזיאון בקיבוץ דן, ואת סיפורו הוא מספר בדרכים שונות בספר חדש

68תגובות

תומר גרדי אומר שאחד הדברים המאפיינים את הספר שכתב, וגם אותו עצמו ככותב, הוא שאינו יודע איך לכתוב על דברים, הוא יודע להיות. הוא אומר שאינו יודע לכתוב על אי ציות אלא להיות אי ציות. "כל הספר הזה הוא ספר של אי ציות, אז יש גם יחסים של אי ציות לתביעה הז'אנרית שאומרת 'תגיד לנו איפה לשים את זה במדף'".

בספר "אבן, נייר" הרואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד (סדרת הכבשה השחורה בעריכת חנן חבר), גרדי לא רק מציע בסופו של דבר לנקוט אי ציות אזרחי, אלא בעצמו אינו מציית לכללים, מסרב לבחור ז'אנר. הוא מספר בכל מיני דרכים את הסיפור של מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן - הקיבוץ שבו נולד - שנבנה כך התברר לו מאבני הבתים של הכפר הערבי הונין.

מוזיאון בית אוסישקין הוא מוזיאון לטבע והיסטוריה שתוכנן על ידי הארכיטקט ליאופולד קרקואר. הוא הוקם בעקבות הכוונה לייבש את החולה ומתוך רצון לשמר את עולם החי שעתיד היה להיעלם עם ייבוש הביצה. אבל לא רק את הסיפור הזה חוקר גרדי, ולא רק בדרך אחת הוא מספר. גרדי משתמש במגוון ז'אנרים המתארים את המסע שלו. יש בספר מחקר, היסטוריה, תיעוד, פרוזה, שירה, ואפילו תמונות ממחזה. גרדי מפרק מושגים שנדמים מובנים מאליהם, הוא מפשיט אותם ומעמיד אותם בדרך מרתקת, עירומים מול הקורא.

גלי איתן

שני מרכיבים מרכזיים שהוא דן בהם בספר הם הארכיון והביצה. מהו ארכיון, מי שולט במידע בארכיון, למה אין פקקים בדרך לארכיון. ולצד זה מהי הביצה, מה משמעות של ייבוש ביצות? למה בני האדם חדורים ברצון לייבשן? ממה הם מפחדים? מהו העולם האפל השוכן בביצות שאותן הם מבקשים לייבש ולהעלים?

ועם זאת חשוב לו לומר שלא מדובר ב"ספר נכבה". "היו זמנים שבהם לאנשי עט יהודים לא היתה שום בעיה לערבב הגות עם שירה, עם סיפורת ועם כתיבה אישית. התלמוד הוא ספר כזה. החומרה הז'אנרית היא דבר חדש. בכל מקרה, זה לא מובן מאליו להוציא ספר כזה באווירה הפוליטית והספרותית שאנחנו נמצאים בה עכשיו".

זהו ספרו הראשון של גרדי, בן ה-38. הוא נולד בקיבוץ דן וחי כיום בנווה שאנן בתל אביב. הוא למד ספרות וחינוך באוניברסיטה העברית ועשה תואר שני בחינוך בין תרבותי בברלין שם חי שנתיים. במשך חמש שנים ערך את "סדק - כתב העת לנכבה שכאן", שראה אור כשיתוף פעולה בין עמותת זוכרות, קבוצת פרהסיה והוצאת פרדס. גרדי פירסם שירים וסיפורים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובכתבי העת "מטעם" ו"מעיין".

הבחירה בבית אוסישקין בקיבוץ דן אינה נובעת, לדבריו, תוך רצון להפנות אצבע מאשימה. הוא אומר שרצה "לתפור את החיים שלי לתוך זה ואת עצמי לתוך הסיפור הזה של הכיבוש, עם כל הקשיים שזה מביא שהם גם קשיים ביוגרפיים".

כועסים עליך בגלל הספר הזה?

"גם כועסים. זה תמיד שילוב בין גאוות המשפחה על כך שהבן כותב, לבין תחושות לא קלות בנוגע לתוכן".

בזכות הפקידה

בין הסיפורים שמגלה גרדי בארכיונים נמצא סיפורן של ארבע נשים פלסטיניות עלומות שם, שנאנסו ונרצחו בידי חיילי צה"ל. הסיפור הזה, כמו סיפור הכפר הונין, מטופל על ידי אנשי הארכיונים בדרך מעניינת שנועדה לשמר את הסיפור הציוני המוסרי. גרדי כמו חוקר את נפש עובדי הארכיון ומנסה להתחקות אחר המנגנון המפעיל אותם. הוא התחיל בארכיון של קיבוץ דן ומשם התקדם לחיפוש בארכיון ההגנה ובארכיון צה"ל. הוא מספר כי תגובות העובדים שם והאופן שבו מסמכים מאורכבים ומצונזרים בארכיונים הדהימו אותו.

"לא חשבתי אף פעם על הארכיונים", הוא מספר "זה קרה תוך כדי שהייה בהם ותוך כדי שיחה עם האנשים שעובדים שם. בארכיון הראשון שבו חיפשתי, בקיבוץ דן, קיבלו אותי בברכה ולאט לאט התחילו לגלות מה אני עושה. כל מי שנמצא בארכיון הוא בנאדם והוא חי אתנו כאן עם כל הטבואים שלנו, ומצד שני הוא כן מתעניין בהיסטוריה. אין יחס חד ערכי של הסתרה, יש הסתרה וגילוי. זה כמו האופן בו בני אדם מספרים סיפורים. תוך כדי הכתיבה הבנתי שאני בעצם יוצר ארכיון, שיהיה אחר מהארכיונים שהייתי בהם".

גרדי אומר שהיה לו יתרון גדול דווקא משום שהוא חובבן שנכנס לארכיון. "כשהיסטוריון נכנס לארכיון, עד כמה שהוא אדם ביקורתי שמנסה להסתכל על דברים מזווית ביקורתית, הוא עדיין חייב את הארכיון לפרנסה שלו. מה תעשה היסטוריונית ששורפת את עצמה בארכיון? ארכיון הוא מקום שיש בו הרבה מאוד התנהלות לא פורמלית. נכון שאין שומר שיכול לעצור אותך, אבל אתה צריך את עובדי הארכיון. בכל הארכיונים שאליהם הלכתי הייתי צריך לעמוד מול העובדת של הארכיון להגיד לה מה אני רוצה ולמה, ואז הם נותנים לך את מה שהם רוצים. מה שהם לא רוצים הם לא יתנו. תוך כדי הכתיבה אני גם ער לפוזיציה שלי בתור גבר אשכנזי משכיל שמאפשרת לי את הכניסה לארכיון בלי חשד, מעשה שגבר מזרחי לא היה יכול לעשות, לא כל שכן ערבי או ערבייה".

בפרק ששמו "צנעת הכלל" מציג גרדי שני מסמכים כמעט זהים. גם בגללם כנראה ייהפך לאישיות לא רצויה בארכיונים. מדובר בפרוטוקול שבו נחום הורביץ, ממקימי ארגון השומר וחבר קיבוץ כפר גלעדי, אומר בישיבה בעת ביקור שר המיעוטים והמשטרה בכפר גלעדי ביולי 1948 כי "לפני זמן מה נתפסו ארבע ערביות ואנשי הצבא ביצעו בהן מעשים מגונים והרגום". לגרדי היה מסמך ישן עם הפרוטוקול המלא, אולם כשהביט במסמך לאחר שלוש שנים בארכיון ההגנה גילה שהשורה הזאת של הורביץ נמחקה ממנו וכן שאר הדיאלוג הנוגע לסוגיה. כאשר שאל את עובדת הארכיון לפשר המחיקה אמרה לו העובדת שהם עוברים על תיקים ומתקנים חשיפה של מידע שאם ייצא אל האור עשוי לפגוע בצנעת הפרט של אדם זה או אחר. גרדי כותב "ורציתי לשאול אם על צנעת האנסים, אם על פרטיותם של האנסים והרוצחים מבקש הארכיב להגן, או על צניעותן של הנשים מהונין".

גרדי מפנה את הקוראים לספר של בני מוריס, היסטוריון של הסכסוך הישראלי-ערבי, שבו נמצאים הפרטים על האונס והרצח לפני שצונזר המסמך. גרדי אומר שחשב על האשה שרשמה את הפרוטוקול הזה. הוא משער שהיא שישבה שם ושמעה את הגברים האלה מדברים על האונס והרצח והתנקמה בחבורת הגברים הזאת בעצם העובדה שהכניסה לפרוטוקול דברים שאולי לא היתה אמורה. "גם אני כתבתי פרוטוקולים בחיים שלי ואני יודע איזה כוח יש בידיים של הפונקציה הנסתרת הזאת. בדרך כלל זאת פקידה. אני יודע איזה כוח יש ביד שאוחזת בעט או מקלידה על המחשב. היא היתה יכולה לא לכתוב את זה והיא כתבה את זה כי היא הבינה משהו, בשבילי זה היה מדהים, כאילו מישהי מדברת אלי מעומק הארכיון, שולחת לי מסר דק אבל ברור. זה מירוץ שליחים כזה".

לא מאותו הכפר

גרדי כותב על קהילה פלסטינית גדולה מהכפר הונין שחיה כיום בגרמניה ועל ניסיון שלו להתכתב עם אחד מפליטי הכפר הונין, ניסיון שכשל. "לפלסטינים שחיים בגולה קשה מאוד לדבר עם ישראלים. עצם אי יצירת הקשר עם

ישראלים זה מרכיב מאוד בסיסי בזהות הפלסטינית שלהם, כך זה מניסיון שלי. הבחור הזה שהתכתבתי אתו רצה לכתוב ספר על הכפר שלו. היה לו את התורה שבעל פה ואולי גם מסמכים, אולי הוא יכול היה ללכת לארכיון הלאומי הבריטי ולגלות דברים על הכפר שלו שאני לא גיליתי כי לא היה לי כסף לנסוע לאנגליה, אבל מהארכיון הישראלי הוא לא יכול להשיג דבר, אלא אם כן עוזר לו מישהו מכאן. ההתכתבות בינינו יצרה אצלו קושי, מצד אחד הוא רצה את העזרה אבל היה לו קשה לבלוע את הקשר אתי".

הוא ידע על האונס והרצח של הנשים האלה?

"אני לא בטוח שסיפרתי לו על האונס והרצח, זה לא דבר שאפשר לספר כלאחר יד. אני מניח שיש אנשים שיודעים ויש שלא".

ייבוש הביצה, שעליה הוא כותב לא מעט גם בפרוזה, היא דימוי לאופן שבו עמים מתרבתים ומעלימים את מה שהם לא מבינים. "בשביל מי שייבש את הביצה, הערבי היה ייצוג או דימוי של האוריינטלי שנשאר אחרי שכמעט את כולם גרשו, בסופו של דבר לא הצליחו לגרש את כל הערבים, הערביות נשארה בנוף. אבל זה לא רק ערביות זה גם סוג של נשיות. הכיבוש הזה הוא גם כיבוש מאוד מצ'ואיסטי, זה גם כיבוש של גברים שכובשים את כל מה שהם לא מסוגלים להבין. זה מעשה של תירבות".

יגידו לך שככה זה במלחמה. נעשים דברים, חלקם בזויים. הקימו פה מדינה.

"העמדה שאומרת נלחמנו בהם, זיינו אותם, שילכו לעזאזל, זאת עמדה עם יותר יושרה פנימית מאשר העמדה המפא"יניקית שמצד אחד חמסה וגרשה וגזלה ומצד שני כתבה בראש העיתון שלה על המשמר 'ציונות סוציאליזם ואחוות עמים'. זאת עמדה בזויה. גירשת, חמסת, גנבת, תגיד ככה אני, זה העולם, ג'ונגל. זאת עמדה שיש בה יושרה. אתה מצהיר על עצמך כעל ברבר אבל בסדר. לעמדה של השמאל הציוני קשה ליישב את התפישה שלה את עצמה עם הברוטליות של המציאות שהיא יצרה, בגלל זה כל כך נוח להם להצביע ביד מאשימה על המתנחלים. זאת עמדה מצטדקת וטהרנית. זה אנשים שאומרים אנחנו בסדר, זה בגלל מתנחלים, דוסים, מזרחיים, כל סט האנשים שמפריעים לנו לחיות אתם בשלום".

כאשר הוא נשאל על המחיר שהוא משלם על פעילותו הפוליטית הוא אומר "כמו כל דבר אני משלם מחיר ואני גם זוכה בהון, הון תרבותי לא רק מוסרי. אני לא מרגיש רדוף. יש משטמה אבל אני כל הזמן זוכר שזה משהו נורא של השמאלני שמתבכיין על זה שרודפים אותו. בסך הכל אני חי טוב ואת מי שרודפים כאן זה את הפלסטינים, ואם יש איזה שבב של רדיפה אחרי אקטיביסטים ופעילי שמאל זה כדי להפריע להם עם העבודה שלהם עם הפלסטינים".

לדברי גרדי דברים השתנו אצלו במהלך הקיץ האחרון, שגרמו גם לכך שהספר השתנה. "הפוזיציה של להיות אדם פוליטי היא אחרת עכשיו. המחאה מאוד חיה, אי אפשר לברך על המוגמר אבל אנשים עדיין פועלים, זה לא מגיע לחדשות כי זה לא מעניין אותם אבל יש כל הזמן פעולות של מהפך ושל הפרעה ושל מאבק. תודעה פוליטית, פוליטיזציה זה תהליך ארוך. הבעיה היא שכמעט כל מי שהגיע למדינת ישראל היה ציוני. הרדיקלים, האנרכיסטים והקומוניסטים או מתו או נרצחו או נשארו במקום אחר. נשארה פה אטמוספירה פוליטית שמורכבת מאנשים הומוגניים אבל היא מתפתחת עם השנים. בגלל זה אי אפשר לשפוט את המאבק לפי מה שהשיגו בקיץ".

אחד ההישגים שגרדי מצביע עליו הוא העובדה כי הרבה אנשים נהיו אקטיביסטים בקיץ האחרון. "גם האקטיביזם שלי השתנה, לפני זה לא היה מצב שהייתי הולך להפגין בשכונת התקווה. לא עשיתי את זה ואני אומר את זה בלי גאווה אבל זה לא היה בסיסטם שלי. אני הרבה שנים אדם פוליטי והפוליטיקה שלי השתנתה. זה קרה להרבה אנשים. הדבר הזה רוחש".

בסיפור האחרון בספר דופק סוקר מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על דלת ביתו של המספר. הוא מנסה לסרב לשתף פעולה אולם הסוקר מתחנן והוא הרי עובד קבלן מסכן. הגיבור מכניס אותו פנימה ועונה על שאלותיו בשקרים גמורים. אחר כך בתור לקופת חולים הוא מחליף חוויות עם עוד ישראלים ששיקרו לחלוטין לסוקרים של הלמ"ס. איש מבוגר אחד, רוסי, סיפר שהוא יורי גאגרין, שיש לו פנסיה של שש עשרה אלף מסוכנות החלל. דירת ארבעה חדרים. מטוס חונה בשדה התעופה. והסוקרים? "הסוקרים מקלידים. מתוך מחשבים ניידים משלחים מעשיותנו. גם עכשיו מתפשטים סיפורינו, פועלים". וזהו האי ציות אזרחי שמציע גרדי.

כעת הוא כבר עובד על הספר הבא שלו אותו הוא כותב במה שהוא מכנה גרמנית שבורה. "אני כותב ספר בגרמנית והגרמנית שלי היא שבורה. הרבה זמן עניין אותי לכתוב בשפה הזאת. הספר הזה 'אבן, נייר' כתוב מפרספקטיבה של כוח, גם בתור סובייקט פוליטי במרחב - יהודי אשכנזי גבר - וגם מבחינת השליטה שלי בעברית. אחרי שכתבתי את זה החלטתי לעזוב את הפוזיציה הזאת בתור כותב, ולהיכנס לפוזיציה האחרת דרך כתיבה בשפה שבה אני מתבטא וכותב כמו מהגר". *

-------------------------------------

"על זה אבא שלי לא מדבר" | קטע מתוך הספר "אבן, נייר"

למה, אם בנוי המוזיאון להיסטוריה וטבע מאבני הכפר שקראו לו הונין, למה אין זכר בתוך המוזיאון לכפר הזה בהיסטוריה שלנו? למה אין בו זכר לקיומם של עשרות הכפרים הערבים בגאוגרפיה של עמק החולה? למה בהיסטוריה ובטבע שמבקש המוזיאון לייצר אין ומעולם לא היו ערבים כאן? מה פשרה של אותה מחיקה? איך פועלים חוקי המידע? תקנוני הסיפר הקולקטיבים? וגם, אם לא בעיקר: איך קשורה אותה מחיקה, אותה הדחיקה, אותו הדיכוי, למחיקתם ולדיכוים של ערבים אצלנו היום, כרגע, לא במלחמה ההיא אלא עכשיו, בעודי מקליד את המילים האלה, ברגע זה ממש.

וגימל הציע לי דווקא סוף לסיפור. היינו בדן. הצטרפתי אליו ואל עוד חברים לנגן על רחבת האבן המקושתת של המוזיאון. בית-אוסישקין. האקוסטיקה שם מצוינת ונעים גם בקיץ כי האבן קרירה ובתעלה יפת-צמחייה ממש שם ליד זורמים מי הדן הקרירים והאוויר נושב רענן מבין הקשתות הגדולות. ויובל ניגן בדרבוקה ושטיין שקוראים לו בוזוקי ניגן על העוד וגימל ניגן באקורדיון והייתה זמרה מסתלסלת ואני לא מנגן כלום, לא למדתי אף פעם, ניגנתי בכיף על החשיש הלבנוני. באמת, אחר-צהריים מופלא זה היה, וגימל אמר לי תראה, סוף יפה לסיפור שלך, סוף של פיוס. סגירת מעגל. סוף טוב. וגם אבא שלי הציע לי סוף. התקשר אלי הביתה, תל-אביב, שבועיים בערך אחרי שחיילי חיזבאללה חטפו שני חיילים של צבא ישראל על הגבול עם לבנון. וטילים עפים אל תוך ישראל, והעם מתלהם מתנהם ומבקש נקמה ומקבל, במנות גדושות מקבל. דם לקינוח הדבש. וכולנו ביחד, כמו כשמכבי לוקחת גביע, צמרמורת לאומנית בעמוד שדרה קולקטיבי.

וכשתתפרסמנה המילים הללו שאני כותב עכשיו, אם תתפרסמנה בכלל, נהיה כבר ודאי בשלב ועדות חקירה, שלב סיכום המתים, פיצויי אלמנות ויתומים, תנחומים, פיצויים גם לפליטינו, ושתיקת מנצחים באשר לפליטים אחרים, ובחריצות של מסיקי מסקנות נבונים יתחילו אדונים לייצר את הפצצות של המלחמה הבאה, אלא שאני עודני כאן בהווה, שהוא העבר של הקורא אותי עכשיו, ואבא שלי מתקשר ואומר לי אל תשאל מה קרה, כמעט ויכולנו להחזיר את האבנים האלה שלך להונין. מאה-חמישים מטר מבית-אוסישקין נפלה קטיושה היום. כמעט וגמרו לך על הספר. ואני יודע, זה אני עכשיו מדבר, לא אבא שלי, אני יודע שמאה-חמישים מטר מהמוזיאון הזה הם מאתיים-חמישים מטר מהבית של אבא ואמא שלי. אבל על זה אבא שלי לא מדבר. תראה, הוא אומר, בעצם סוף טוב זה היה יכול להיות לסיפור שלך. סוף עגול. הארגון השיעי שירה רקטה שהרסה את המוזיאון שבנו מאבני הכפר השיעי שצה"ל הרס. חד-גדיא חד-גדיא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו