בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פיש אנד צ'יפס ודייוויד קופרפילד

נצחיות יצירתו של של צ'ארלס דיקנס נובעות מכך שהוא ביטא את תמצית האנגליות. וזה נכון היום לא פחות מאשר לפני 200 שנה

9תגובות

כמו רבים וטובים מבני דורי, שהתבגרו אל תוך שידורי הטלוויזיה של שנות ה-70, קראתי את מדף צ'ארלס דיקנס בספרייה הציבורית מתחילתו ועד סופו וצפיתי בכל עיבודי הבי-בי-סי ל"חייו והרפתקאותיו של ניקולס ניקלבי", "דייוויד קופרפילד" ו"בית ממכר עתיקות" בשחור לבן, בערוץ האחד שלנו, שקנה כל מה שהאנגלים שמחו למכור לקהל הישראלי.

למעשה, נהפכתי לאנגלופיל בזכות שלושה דברים: הביטלס, הבי-בי-סי ודיקנס. גם אנגליה הלא-מלבבת של המאה ה-19 כפי שתוארה בספרים של דיקנס היתה קסומה ומושכת. אחר כך גם גיליתי שלהקת ההארד-רוק הרומנטית והנפלאה "אוריה היפ" נקראת על שם דמות הנבל ששירטט דיקנס ב"דייוויד קופרפילד", והמעגל הושלם.

לפני 60 שנה, ב-31 בדצמבר 1951, פירסם העיתון האמריקאי "People" משאל: "מיהו אנגלי ומהי אנגליות?" במערכת התקבלו 11 אלף תגובות. התשובות המרכזיות לשאלה "מהי אנגליות" היו "שנאה לכל סוג של פיקוח ושליטה על הפרט", "אהבה לחופש", "סבלנות", "נימוס מושלם", "אמונה עמוקה בערכו של החינוך כדרך מצוינת לעיצוב הפרט". בנוגע לשאלה "מיהו אנגלי בעיניך" הוכרע הקרב בנוק-אאוט. 79% מהקוראים ציינו את השם צ'ארלס דיקנס.

אז מה עושה את דיקנס לאנגלי כל כך?

החוקר האנגלי פרופסור רוברט קולס, מאוניברסיטת לסטר שבצפון אנגליה, מתחקה בספרו "Identity of England" אחר אותה זהות אנגלית חמקמקה. מצד אחד, לטענתו, אנגליה היא מחוז חפץ אידיאלי שקיים בדמיונם של אנשים לא-אנגלים או בתודעתם של חיילים ותיקים ששירתו בצבא הוד מלכותה. קולס טוען שחלק גדול מהקסם של אנגליה בעיני רבים נעוץ באותה צביעות טבעית, המאפשרת לבריטי להיות בו-בזמן אדיב וסובלני כלפי זרים וגם לשמר את עקרון המעמדות ושליטת המעטים העשירים ברבים העניים.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

מה עוד אנגלי?

משחקי הקריקט הכפרי, המוסיקה של אדוארד אלגר, אירוניה, תזמורות כלי נשיפה, המחזות של שייקספיר, נקניקיות קמברלנד, אובססיה לשדיים גדולים, כנסיות כפריות קטנות, וילונות מתכווצים, הצטיינות באמנות הגינון, כמרים רזים של הכנסייה האנגליקנית, גבינת צ'דר וגבינת סטילטון, בירה טובה ולא קרה, צלצול פעמוני כנסייה ביום ראשון בבוקר, דג וצ'יפס בדוכנים, ארגוני נשים, מפעלי צדקה, רוטב קארי, ערבי חג מולד בקינגס קולג', מתקני שעשועים בירידים של יום ראשון, חיבה עצומה לעיתונים וכתבי עת, פער המעמדות, אוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד, שוק הגנבים של לונדון, ארץ התיאטרונים בווסט-אנד של לונדון, אדישות שקטה לאוכל, חליפות גזורות היטב, טפטים צעקניים, הציורים של ג'ון קונסטבל ושל ויליאם טרנר, וכמובן - איך אפשר בלי - המרמייט. אותו ממרח חום, בעל מרקם דביק וריח מעופש, שיכול בקלות לגרום לך לרצות למות בפעם הראשונה שאתה נתקל בו.

אנגלי, לדעתו של קולס, הוא מי שנולד באי הבריטי, אדם אדיב, ג'נטלמן הלבוש תמיד באופן מהוגן, מאמין בחופש הפרט ובפשרה, מתון בדעותיו וקר מזג, אדם שלוגם משקה אחרי העבודה "כי הוא צמא" ונכנס למיטה עם בקבוק מים חמים.

האנגלי אוהב לחיות בשקט, מבלי להפריע למנוחת השכנים ומבלי לתחוב את אפו לעסקי הזולת. אין משפט אנגלי יותר מאשר "And there I was just minding my own buisness".

אנגלי הוא מי שקריקט, כדורגל וביליארד הם חלק מעולמו התרבותי ממש כמו ש"דייוויד קופרפילד" הוא חלק מהשכלתו. אנגלי הוא מי שמעריך חוש הומור טוב. מי שתמיד ידייק ואף יזכור את לוח הזמנים של הרכבת בעל פה, אדם עקשן המשוכנע שבריטניה עדיין מושלת בימים והיא הממלכה המאוחדת האדירה. אלה המרכיבים האופינים של האנגליות, כפי שהם מופיעים בספרים של דיקנס.

גם ג'רמי פאקסמן, בספרו "The English: A Portrait of a People", משרטט בסרקזם אך גם באהבה אותם מרכיבים של זהות אנגלית; שילוב של פוליטיקה שמרנית אך אנרגטית, כבוד עצום למורשת אבל סקרנות אינסופית לגלות את "הדבר הגדול הבא" ותפישת עולם שלפיה הכפריות היא חלק בלתי נפרד מהעיר הגדולה; הוא מתאר "תרבות אנגלית שבעה וריחנית כריח עשן עלי השלכת הבוערים בערבו של יום סתיו אנגלי".

פאקסמן מסביר כי מעמדו הייחודי של צ'ארלס דיקנס בתרבות האנגלית נובע בעיקר מיכולתו לנסח את תמצית האנגליות. דיקנס יכול היה ליצור את יצירות הענק הנצחיות שלו רק מלב לבה של האנגליות, בלונדון. הוא הבין את הנפש האנגלית, שתמיד מכסה יותר מאשר מגלה. "כל אדם מהווה סוד עמוק ומסתורין לזולתו", כתב ב"בין שתי ערים". ובאותו ספר גם כתב: "כאשר אני נכנס לעיר אנגלית גדולה בלילה, אני חושב שלכל אחד מהבתים החשוכים והצפופים האלה יש סוד משלו".

דיקנס ביטא במובהק את הדואליות האנגלית. מצד אחד, בוז עמוק לזרים ("אני אומר בכל הרצינות כי אינני חושב שבכל העולם ישנם אנשים כה משעממים כמו בארצות הברית", הוא מצוטט בביוגרפיה מאת קלייר טומאלין) ומצד שני, הערצה של עמים אחרים ושפות זרות ("הקושי לכתוב באנגלית מעייף אותי. אלוהים! אילו יכולתי לכתוב בשפה יפה זו של צרפת"). מצד אחד הוא דבק באמנות הכתיבה ובתרבות הגבוהה ומצד שני העריך כסף. "כסף ורכוש הם ללא ספק ההמלצות הטובות ביותר", כתב בספרו "ידידנו המשותף".

אנגליה של המאה ה-21 אינה אנגליה שלתוכה נולד צ'ארלס דיקנס, לפני 200 שנה. כיום זו מדינה של לאומים רבים שהיגרו אליה במחצית השנייה של המאה ה-20. ילדי המהגרים כבר נולדו באנגליה, מדברים אנגלית במבטא מושלם ומכירים את הפאבים לאורך התמז ואת "אוליבר טוויסט" טוב יותר מאשר את המורשת המקורית שלהם. גם הכדורגל האנגלי הוא לא ממש אנגלי; שלל צרפתים, גרמנים, דרום-אמריקאים ואפריקאים גודשים את הקבוצות "האנגליות". ועם כל זאת, בשנת 2012 דיקנס הוא עודנו הד-נ-א של הנפש האנגלית.

עוד בפרויקט: סוד קסמו המתמשך של דיקנס | מה הופך את דיקנס לכוכב הרוק הראשון | תסריטאי הטלוויזיה הראשון | סופר גדול, מחזאי קטן | דיקנס בקולנוע: העיבודים הטובים ביותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו