בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכתוב ולא לשכוח: ראיון וקטע מספרה של ג'ולי אורינגר

שיחה מקרית עם סבא שלה הובילה את הסופרת האמריקאית ג'ולי אורינגר לחיטוט בעבר המשפחתי. עם צאת התרגום העברי לספרה "הגשר הנסתר", היא חושפת למה היה חשוב לה לכתוב על מחנות העבודה בהונגריה

6תגובות

לפני כעשר שנים, כשעמדה ג'ולי אורינגר לנסוע בפעם הראשונה לפאריס, סיפר לה סבא שלה שהוא גר שם פעם במשך שנתיים. אורינגר נדהמה. "זאת היתה הפתעה בשבילי כי לא ידעתי שהוא בכלל היה בפאריס, והוא אמר לי שהוא למד ארכיטקטורה ואני לא ידעתי בכלל שהיה לו אי פעם עניין בארכיטקטורה ואז הוא התחיל לספר לי איך כשהיה בהונגריה זכה במלגה לנסוע וללמוד בפאריס ואיך היה שם במשך שנתיים, ואיך כשהתחילה המלחמה הוא נאלץ לחזור להונגריה. כל כך התעניינתי בסיפור שלו, וחשבתי לעצמי ‘אוי אלוהים עכשיו אצטרך לכתוב רומן!' אז עוד לא כתבתי רומנים אלא רק סיפורים קצרים. הבנתי שזה יהיה הפרויקט הבא שלי".

הפרויקט שעליו היא מדברת הוא הרומן הראשון שלה, "הגשר הנסתר", שרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן (מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי). אורינגר, בת 38, בת למשפחה יהודית, נולדה במיאמי, פלורידה, והיא חיה כיום בניו יורק עם בעלה הסופר ריאן הארטי ובנם. ספרה הראשון "איך לנשום מתחת למים", קובץ סיפורים קצרים, ראה אור ב-2003 ונהפך לרב מכר. סיפוריה הקצרים פורסמו במיטב כתבי העת.

"הגשר הנסתר" היה מועמד לפרס אורנג' לשנת 2011 לצד הספרים "חדר" של אמה דונהיו (ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים), "בית גדול" של ניקול קראוס (הוצאת מחברות לספרות), ו"אשת הנמר" של טיה אורברט, שזכה בפרס סופו של דבר (יראה אור בהוצאת זמורה ביתן).

מייקל שייבון תיאר נכונה את "הגשר הנסתר" כאשר אמר, "להחזיר לחיים עולם אבוד שלם במעטה ספרותי זה הישג כביר. להמציא מחדש את העולם הזה, על בני האדם המאכלסים אותו, עם נשמה ורגש, זו כבר גאונות". ב"לוס אנג'לס טיימס" נכתב על הרומן הזה שהוא "רומן ראשון מהמם", עוד כינו אותו עיתוני העולם "עוצר נשימה, חגיגה חושנית", "כתיבתה של הולינגר מפוארת", "בלתי נשכח, חשוב, יוצא מן הכלל".

כריסטה ניקול

702 עמודים אוחז הרומן המונומנטלי הזה שבונה עולם אבוד, לפרטי פרטים ומספר סיפור על משפחה, על אהבה, על מלחמה, על אכזריות ועל עדינות. ראשיתו בשנת 1937, בבית האופרה המלכותי בבודפשט, בהפקה "טוסקה" של פוצ'יני. ערב נסיעתו של אנדרש לוי לפאריס ברכבת האקספרס של מערב אירופה מחליט טיבור אחיו לקחת אותו לאופרה כמתנת פרידה. אנדרש קיבל מלגה ונוסע לפאריס ללמוד באקול ספסיאל ד'ארכיטקטור. אורינגר עוקבת אחריו ואחרי אחיו. אחד הדברים שמתארת אורינגר בהמשך ובדיוק מכאיב זה את מחנות העבודה ההונגריים שהאחים נאלצים לעבוד בהם. אורינגר כותבת פרוזה קשוחה, ריאליסטית, בלי תעלולים כאילו הכפיפה את עצמה לחוקים הנוקשים ביותר, לתיאור הצמוד ביותר שאפשר למה שקרה באמת ועם זאת היא מספרת סיפור בכישרון רב.

כאשר היא נשאלת למה בחרה בצורה הזאת היא אומרת שרצתה לדעת מה קרה. "ידעתי שהמשמעות של זה תהיה לקבל את כל הפרטים האלה. יש הרבה ספרים על השואה שכתובים בכל מיני ז'אנרים, למשל יש שבחרו בריאליזם מאגי. אני חושבת שיש בזה ערך אבל העניין שלי היה במה שבאמת קרה, זה היה גם העניין האישי שלי וגם עניין היסטורי וספרותי. לספרות יש דרכים שונות להגיע לאמת, היא לא חייבת לייצג חיים אמיתיים כדי להגיע למטרה הזאת. מה שנתן לי מעט חופש בספר הזה זה שבסופו של דבר זה לא לגמרי החיים של סבא שלי. זה התחיל ככה אבל מהר מאוד זה לקח פנייה אחרת, יש הרבה המצאה ביצירת הסיפור".

מעייני הישועה

חצי שנה הקדישה אורינגר לתחקיר. "לפני שהתחלתי לכתוב קראתי ספרי היסטוריה, ראיינתי אנשים ונסעתי לפאריס ולבודפשט כדי שאכיר את המקומות שאני כותבת עליהם, אבל מובן שזה לא היה מספיק בשביל משהו בסדר גודל כזה, זה היה מספיק טוב בשביל להתחיל ואז הייתי נתקלת בקירות בשעה שכתבתי כשהרגשתי שאני צריכה לדעת יותר על הסיטואציה הפוליטית או הניסיון האישי של אנשים שחיו בזמנים ההם. הדבר שהיה הכי קשה זה ללמוד על מחנות העבודה בהונגריה. אין הרבה חומרים בנושא הזה באנגלית וזה דרש עבודת ארכיב רצינית בהונגריה, לקרוא מכתבים, יומנים, לראות תמונות ומסמכים, ללמוד איך זה באמת היה להיות במחנות העבודה האלה".

אורינגר יורדת לפרטים הקטנים ביותר ומקימה לחיים את מחנות העבודה האיומים אבל גם את בית הספר לארכיטקטורה בפאריס על פרטי המבנה, השיעורים, וביקורו של לה קורבוזיה. היא עשתה עבודת נמלים מדוקדקת מאוד, אבל יש לה גם הכישרון להפוך את כל העובדות האלה לסיפור, הסיפור שלה.

היא אומרת שלא ידעה הרבה על מחנות העבודה, שזה היה חדש בעבורה. "הדור של סבא וסבתא שלי לא דיברו על זה, אבל כשסבא שלי ואחיו שהיו במחנות עבודה גילו שאני כותבת על זה ספר הם אמרו שהם רוצים לדבר, הם לא רצו שהסיפור שלהם יימחק. הזמן שיש לנו עם האנשים מהדור הזה הולך ואוזל, לא יהיו לנו עוד הרבה שנים שבהם אנחנו יכולים לדבר אתם על מה שקרה להם וכשדיברתי עם סבא שלי על תנאי החיים שלהם, על סוג העבודה שהם עשו שם, הוא רצה לספר לי הכל. הרי למדנו מגיל צעיר שאסור לשכוח מה שקרה וזאת הדרך לשמר את הסיפור שלהם, אבל גם לשמר את גילויי הנדיבות, הישועה וההצלה שהם נתקלו בהם".

את מדברת על הדור של סבא שלך, ואת הדור השלישי ששואל וכותב. מה עם ההתמודדות של אמא שלך הדור השני?

"זה כל כך מעניין שאת שואלת את זה. כבר שנה וחצי אני מדברת על זה ואף אחד לא שאל אותי את השאלה הזאת, אולי כי עוד לא דיברתי עם עיתונאי ישראלי שחי בחברה שבה הדור השני הוא מאוד נוכח. כשקראתי את הספר פה בארצות הברית רבים מבני דורה של אמי ניגשו אלי ואמרו שלא היה להם מושג, שגם ההורים שלהם היו במחנות עבודה והם בכלל לא ידעו מה קרה להם בשנים האלה כי לא דיברו על זה. אמא שלי מתה כשהייתי בת 20 אז למרבה הצער היא לא היתה בחיים כשעבדתי על הספר הזה אבל כן דיברתי אתה כשעוד היתה בחיים על לגדול בבודפשט של אחרי המלחמה בחברה קומוניסטית. למדתי ממנה שהרבה מהאנטישמיות שהיתה קיימת לפני המלחמה נמשכה גם במשטר הקומוניסטי. הדור השני השתתף בשתיקה של הדור הראשון. אחות של אמא שלי שנולדה במהלך המלחמה סיפרה לי שלא ידעה הרבה על המשפחה שלהם וכשהיא קראה את הספר היא למדה המון על מה שקרה".

יש גם חמלה

האחות המדוברת חיה בירושלים כבר 15 שנה וביקרה בסתיו האחרון בהונגריה ביחד עם אורינג'ר וזאת לראשונה מאז עזבה את הונגריה כילדה. "דודה שלי נולדה במהלך המלחמה ועזבה בשנת 1956. נסעתי להונגריה כי ה'גשר הנסתר' התפרסם שם ודודתי באה מירושלים להיות שם אתי. היא היתה מופתעת כי היו דברים שהיא זכרה שעדיין שם וכמובן שהעיר גם השתנתה מאוד".

איך הספר התקבל בהונגריה? הוא לא בדיוק מחמיא להונגרים.

"הייתי מאוד מודאגת מהפרסום שם, אבל למען האמת הספר התקבל טוב. המו"ל ההונגרי שלי אמר לי שאולי זה מפני שאין כמעט דברים שנכתבו על מחנות העבודה ההונגרים. נדמה לי שאין עוד רומן שעוסק בנושא הזה אז בשביל הרבה מהקוראים ההונגריים זה היה די חדש. לא שמעתי הרבה תלונות מהונגרים על כך שהרומן מתאר אותם באופן לא מחמיא. אני חושבת שאני מתארת אותם בצורה מורכבת, אנשים הם לא רעים באופן קטגורי או טובים באופן קטגורי, הם מורכבים כי הם בני אדם, זה מה שהופך את הספר לחלק מהעולם. לא רציתי לומר שכל ההונגרים רשעים, כי למרות שיש הרבה הונגרים שהתנהגו באופן נוראי יש גם כאלה שהתנהגו אל היהודים בחמלה ודאגה".

כעת היא כבר עובדת על ספרה הבא. בזמן שעשתה את התחקיר לספר הזה נתקלה בסיפור של העיתונאי האמריקאי וריאן פריי שהציל בתקופת הנאצים מאות יהודים ממקום מושבו במרסיי והבריח אותם מצרפת. בין היהודים שהבריח היו חנה ארנדט, מרק שאגאל, מרסל דושאן, אנדרה ברטון, מקס ארנסט, פרנץ ורפל, וולטר גרופיוס, אלמה מאהלר ועוד רבים.

"לפני שנה וחצי נסעתי למרסיי כשעוד הייתי בהריון כדי לעשות עליו תחקיר. נתקלתי בו בתחקיר שעשיתי על 'הגשר הנסתר' והייתי כל כך מרותקת ממה שהוא עשה. ידעתי שיש פה עוד רומן שאני רוצה לכתוב".

קטע מתוך "הגשר הנסתר"

לימים הוא אמר לה שסיפורם החל בבית האופרה המלכותי של הונגריה, ערב לפני שיצא לפריז ברכבת האקספרס של מערב אירופה. השנה היתה 1937; החודש היה ספטמבר, הערב קר מאוד יחסית לעונה. אחיו התעקש לקחת אותו לאופרה כמתנת פרידה. הוצגה הפקה של "טוסקה", והם ישבו במושבים העליונים באולם. לא להם יועדו שלושת הפתחים המקושתים והעשויים שיש, החזית שכולה עמודים קורינתיים הדורי כותרת. הכניסה שיועדה להם היתה פתח צדדי צנוע ובו כרטיסן סמוק פנים, רצפת עץ שחוקה, קירות מחופים בכרזות מתפוררות של אופרות. נערות בחצאיות בגובה הברך עלו במדרגות שלובות זרוע עם בחורים בחליפות מרופטות; גמלאים התווכחו עם נשותיהם לבנות השיער בעודם משרכים את דרכם במעלה חמישה גרמי המדרגות. וברומן, המולה עליזה: טרקלין שעל קירותיו מראות ולאורכם ספסלי עץ, ובאוויר עומד ערפל של עשן סיגריות. בקצהו נפתחת הדלת אל אולם הקונצרטים עצמו, החלל העצום המואר בחשמל, שעל תקרתו ציורי פרסקו של בני אלמוות יוונים ושורות של קישוטי זהב. אנדרש מעולם לא ציפה לחזות כאן באופרה, ואף לא היה עושה זאת לולא קנה טיבור את הכרטיסים. אך טיבור התעקש שמגורים בבודפשט מחייבים לפחות ערב אחד של פוצ'יני בבית האופרה. כעת רכן טיבור מעל המעקה והצביע על תאו של אדמירל הורטי, שהיה ריק באותו ערב פרט לגנרל קשיש לבוש מדי פרשים. הרחק מתחתם הוליכו סדרנים לבושי טוקסידו את הגברים והנשים למקומותיהם, הגברים בבגדי ערב, ובשערן של הנשים מתנוצצים תכשיטים.

"חבל שמטיאש לא יכול לראות את זה," אמר אנדרש.

"הוא עוד יראה, אנדרשקה. הוא יבוא לבודפשט כשיסיים את הלימודים, ואחרי שנה כאן הוא יירקב מרוב שעמום".

אנדרש לא יכול אלא לחייך. הוא וטיבור עברו לבודפשט ברגע שסיימו את לימודיהם בגימנסיה בדברצן. הם גדלו כולם בקוניאר, עיירה קטנטנה במישורי המזרח, וגם בעיניהם נראתה פעם עיר הבירה כמו מרכז העולם. כעת תיכנן טיבור לנסוע ללמוד רפואה באיטליה, ואנדרש, שגר כאן רק שנה אחת, היה צפוי לצאת ללימודים בפריז. עד שהגיעו החדשות מ"אקולספבסיאל ד'ארכיט קטובר", כולם חשבו שטיבור יהיה הראשון שייסע. בשלוש השנים האחרונות הוא עבד כמוכר בחנות נעליים ברחוב ואצי, חסך כסף לשכר הלימוד ושקע בקריאת ספרי רפואה בשעות הערב, בלהיטות הנואשת של אדם המבקש להציל את חייו. כשעבר אנדרש לגור איתו שנה קודם לכן, נראתה נסיעתו של טיבור קרובה עד מאוד. הוא כבר עבר את הבחינות והגיש את מועמדותו לבית הספר לרפואה במודנה. הוא שיער שיחלפו כשישה חודשים עד שיתקבל ללימודים ויקבל אשרת סטודנט. במקום זאת הציב אותו בית הספר לרפואה ברשימת המתנה לתלמידים זרים, ונאמר לו כי עליו לחכות כשנה-שנתיים עד שיוכל להתחיל בלימודיו.

טיבור לא אמר מילה על מצבו מאז נודע לאנדרש על המלגה שקיבל, ואף לא גילה שמץ של קנאה. במקום זאת קנה את הכרטיסים האלה לאופרה ועזר לאנדרש לתכנן את תוכניותיו. כעת, כשהאורות התעמעמו ונגני התזמורת החלו לכוון את כליהם, נתקף אנדרש בושה בעמקי לבו: אף שידע כי היה שמח בשביל טיבור לו היה המצב הפוך, הוא חשש שהיה מתקשה במקרה שכזה להסוות את קנאתו.

מדלת צדדית בבור התזמורת הגיח אדם גבוה ורזה, שערו לבן ומזדקר כלהבות, ונכנס אל אור הזרקורים. הקהל קרא בהתלהבות בעת שהאיש עשה את דרכו אל הדוכן. הוא נאלץ לקוד שלוש פעמים ולהרים את ידיו בכניעה לפני שהקהל הואיל להשתתק; אז הסתובב אל הנגנים והרים את שרביטו. לאחר רגע של שתיקה מתוחה נישא גל אדיר של מוזיקה מקבוצת כלי הנשיפה וקבוצת כלי המיתרים וחדר אל חזהו של אנדרש, שם מילא את צלעותיו עד להתפקע. וילון הקטיפה התרומם וחשף את חללה הפנימי של קתדרלה איטלקית, שפרטיה ועיטוריה הועתקו בדיוק מופתי. ויטראז'ים קרנו באור בצבעי ענבר וטורקיז, ופרסקו עשוי למחצה של מרים המגדלית נראה כרוח רפאים מעל קיר גבס. אדם בבגדי אסיר מפוספסים התגנב אל הכנסייה והתחבא באחד מחדרי התפילה האפלוליים. צייר נכנס פנימה ועבד על הפרסקו, ואחריו עובד כנסייה שנראה להוט לוודא שהצייר יפנה מן המקום את המכחולים ואת שאר הציוד לפני שיתחיל טקס התפילה הבא. אז נכנסה הדיווה האופראית טוסקה, המודל לציור של מרים המגדלית, ושמלתה הארגמנית מרובת השכבות הסתחררה סביב קרסוליה. צליל שירה נישא וריחף בחלל בית האופרה בעל התקרה המקומרת והמעוטרת: צליל הטנור דמוי הקלרנית של הצייר קברדוסי, צליל הבס המעוגל של אנג'לוטי הנמלט, צליל הסופרן החם והקטיפתי של הדיווה הבדיונית טוסקה, שגולמה בידי הדיווה ההונגרית הממשית ז'ובז'ה טורוני. הצליל היה איתן כל כך, מוחשי כל כך, שאנדרש דימה שהוא יכול לשלוח יד אל מעבר למעקה היציע ולאחוז בו בכפות ידיו. הבניין עצמו היה לכלי נגינה, חשב לעצמו: הארכיטקטורה הרחיבה את הצליל והשלימה אותו, הגבירה והכילה אותו.

"לא אשכח את זה", הוא לחש לאחיו.

"חסר לך שתשכח", לחש טיבור בחזרה. "אני מצפה שתיקח אותי לאופרה כשאבוא לבקר אותך בפריז".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו