בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשיקה צרפתית-שוודית: ראיון עם הסופר דויד פואנקינוס

אחרי 7 ספרים, אפילו דויד פואנקינוס עצמו לא חזה שדווקא "העדינות", שתורגם כעת לעברית, יהיה לרב מכר, וגם לא שאודרי טוטו תסכים להשתתף בסרט על פיו

4תגובות

"בימים הראשונים, אחרי ההלוויה, היתה שבה למקום ההוא. היא לא ידעה למה היא צריכה להכאיב לעצמה כל כך. היה אבסורדי להימצא שם, אבסורדי לדמיין את עוצמת הפגיעה, אבסורדי לרצות להפוך כך את מותו של בעלה למוחשי כל כך. ואולי בעצם היה זה הפתרון היחיד? מישהו בכלל יודע איך שורדים אחרי דרמה כזאת? אין שיטות. כל אחד קורא את מה שגופו כותב".

כך כותב הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס בספרו "העדינות", הרומן השמיני פרי עטו, שרואה עתה אור בעברית בהוצאת כתר, בתרגום לי עברון-ועקנין. הספר, שיצא בצרפתית בשנת 2009 בהוצאת גאלימאר היוקרתית, כמו רוב ספריו של פואנקינוס, מספר את סיפורה של נטלי, אשה יפהפייה ומבריקה הפוגשת בפרנסואה, הבחור המושלם, ברגע המושלם, וביחד יש להם מערכת יחסים מושלמת. הם עוברים לגור ביחד, מתחתנים, והזמן עובר במהירות. התמונה משתנה כעבור כמה שנים, כשפרנסואה נהרג בתאונת דרכים, ונטלי מנסה למצוא את דרכה בחזרה לעולם. היא לא מאמינה שתצליח, ודוחה ניסיונות של גברים להתחיל אתה עד שיום אחד, מבלי שהתכוונה לכך, היא מנשקת את מרקוס, בחור שוודי צעיר, אחד מעובדי החברה שבה היא עובדת, וחייה משתנים שוב.

"זה סיפור על אשה, על לב, על מצבים שבהם אתה חושב ששום דבר לא יכול לקרות לך, ואתה לא מצפה לפגוש אדם נוסף. נטלי לא מנשקת את מרקוס מתוך החלטה מודעת, מתוך מחשבה. זו פעולה שהיא בעצמה לא מבינה", אומר פואנקינוס בראיון טלפוני מביתו בפאריס, שהתקיים בתזמון מושלם רגע אחרי שקיבל עותק מהמהדורה העברית של ספרו. לאחר שסיים להביע את התרגשותו מהאותיות - זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית - הוא מוסיף כי "הספר הוא כמובן על אהבה, אני חושב, שזה הכי חשוב".

פואנקינוס (פ' רפה), יליד פאריס 1974, למד ספרות בסורבון. ספרו הראשון, "היפוכה של אידיוטיות: השפעתם של שני קטבים", פורסם בשנת 2001 בצרפת בהוצאת גאלימאר, וזיכה אותו בפרס פרנסואה מוריאק, המוענק בכל השנה על ידי האקדמיה הצרפתית. מאז ועד היום פירסם יותר מעשרה ספרי ילדים ורומנים, וזכה במספר פרסים חשובים בתחום הספרות בצרפת, כמו פרס רוז'ה נימייה לסופרים צעירים ובפרס ז'אן ז'ונו על ספרו "מי זוכר את דויד פואנקינוס". למרות זאת, ספריו הראשונים, גם אם תורגמו למספר שפות זרות וזכו לשבחי הביקורת, נמכרו במספר מועט יחסית של עותקים. מיד עם צאתו שינה "העדינות" את המצב לחלוטין והספר מכר קרוב למיליון עותקים עד כה בצרפת בלבד, וסרט על פי הספר, בכיכובה של אודרי טוטו, יצא לאחרונה לאקרנים (בקרוב יגיע לישראל). את הצלחתו מתקשה פואנקינוס להסביר.

"לא הבנתי את זה בהתחלה, מדובר אחרי הכל בספרי השמיני - למה הספר הזה הוא כזאת הצלחה בהשוואה לספרים הקודמים? אולי כי הוא אישי יותר. כשהייתי צעיר יותר, בן 15, אושפזתי בבית חולים לחודשים רבים, היתה לי בעיה בלב, עברתי ניתוח והייתי קרוב למוות. אולי אחרי שאתה חוזר לחיים, כשאתה לומד שוב לחיות, אולי זו הדרך בה אפשר לקרוא את ‘העדינות', מה שעושה אותו לאישי יותר. נטלי בעצם מנסה שוב לחיות, היא יודעת מה זה למות, והיא לומדת לחיות. ככה אני מסביר את ההצלחה של הספר. אבל בראש ובראשונה רציתי לצחוק על העם השוודי", הוא אומר בגיחוך. "אני אוהב לערבב הומור וסיטואציה דרמטית, ורציתי לכתוב סיפור על חיים רגילים של אשה. הנקודה החשובה בספר היא הרגע הנכון שבו אתה פוגש מישהו. אני אוהב את העניין הזה של הרגע הנכון".

הגוף מחליט

מאז יצא הספר לאור בשנת 2009, יצאו לאור שני ספרים נוספים שלך. איך אתה מרגיש עכשיו כשאתה צריך לחזור ולדבר עליו?

"מדהים. אני תמיד שמח לדבר על הספר הזה, כי זה איזשהו חלום. הספר עתיד לצאת לאור גם בארצות הברית, מה שמאוד נדיר לסופר צרפתי. כך שאני עדיין שמח לדבר על הספר, ולראות איך הוא ממשיך לחיות".

נטלי ופרנסואה מתאהבים בספר כמעט מיד, וכל מערכת היחסים ביניהם מתוארת כמשהו כמעט טוב מדי. חשבת על זה כשכתבת את הספר?

"מערכת היחסים שלהם היא דבר שלא קיים. רציתי להציג אושר, אושר מופלא, יותר מדי אושר. אפילו הם, פרנסואה ונטלי, מתבדחים על האושר שלהם ואומרים ‘אנחנו זוג מופלא'. זו פארודיה על אושר, רציתי לשחק עם התמונה של אושר ואז להרוס אותה, כמו בסיפור פיות. בשבילי זה היה החלק הקשה ביותר לכתיבה. קשה לכתוב אושר. הכי קשה. מאוד מסובך לכתוב שהכל מושלם בחיים. לכן ניסיתי לדחוף את האושר לפסגה. האושר שלהם הוא מוזר, והם מפחדים ממנו. אי אפשר להיות כל כך מאושר, עוצמות האושר הן דרך להעצים את הדרמה שמתרחשת אחר כך".

מרקוס מתואר כבחור מאוד לא מושך. למה בחרת לתאר אותו כך?

"כי לא כתבתי ספר על משיכה פיסית, אלא על מה שאתה בפנים. אני אוהב את זה שמרקוס יפה בעיני נטלי. כשאתה במצב של נטלי אתה לא חושב על אהבה ועל גברים, אלה לא חשובים. מה שחשוב הוא שהגוף שלך מחליט. מובן שיכול היה להגיע בחור נחמד או יפה, אבל מה שחשוב זה שהיא קופצת על הבחור הראשון ברגע הנכון. היא נישקה אותו כדי לשרוד. אחר כך היה מצחיק בעבורי שהיא מנשקת גבר כל כך זר, שוודי, שאף אחד לא מכיר, והוא לא נאה בכלל. אני חושב שבתקופות שונות בחיי האהבה שלנו אנחנו בוחרים להתמקד ביופי, אבל מה שהכי חשוב זה להתאים למישהו".

אתה מזכיר בספר כמה ספרים שנטלי אוהבת. למה אתה מציין דווקא אותם?

"הספרים שנטלי אוהבת מוזכרים כבדיחה על שלושת החלקים של חיי האהבה: הספר הראשון הוא ‘היפה לאדון' של אלבר כהן, שהוא הספר הכי גדול שנכתב על אהבה. הספר השני הוא "המאהב" של מרגריט דיראס, שמדבר על בגידות, והספר השלישי הוא 'פרידה' - קודם אוהבים, אז בוגדים ואחר כך נפרדים. חוץ מזה, כשאני כותב אני אוהב לכתוב על הספרים שאני קורא או על הסרטים שאני רואה, לכתוב ספרים ‘נדיבים' - שאחריהם אתה רוצה להקשיב למשהו שבספר, לראות סרט או תמונה שמוזכרים בספר, ובתוך הספר הזה יש המון הקשרים לספרים אחרים וליצירות אחרות. זו מעין מתנה של כל הדברים שאני הכי אוהב, ואני אוהב לחלוק אותם. הספר מדבר על החיים, והוא על מה שאני אוהב בחיים. אלבר כהן הוא הסופר האהוב עלי, ובכל ספר שלי אני מתייחס אליו, הוא מאוד חשוב לי".

פואנקינוס מקדיש חלק מסוים בספר לאלבומים שג'ון לנון היה מקליט אילו לא היה מת. שנה אחרי "העדינות", כתב את הספר "לנון", המשלב בין ביוגרפיה לפרוזה ומנסה לפענח מחדש את דמותו של הזמר המיתולוגי מהביטלס. "אני אוהב את ג'ון לנון יותר מכל דבר בעולם!" הוא זועק בהתרגשות "אני רוצה לעשות סרט על החיים שלו, הוא מרתק אותי. אהבה היא בלב הספר שלי, וסיפור האהבה בין ג'ון לנון ויוקו אונו תמיד ריתק אותי, כי כבר כשהוא פוגש אותה הוא אומר שהם יהיו אחד. מדובר בחיזיון אהבה מוחלט. מאוד התרשמתי מסיפור האהבה הזה. ומובן שאני מעריץ את לנון בשל העבודה שלו והכתיבה שלו".

אין פתרון מושלם

בחודש מארס הקרוב יבקר פואנקינוס בארץ לכבוד הקרנה מיוחדת של הסרט "העדינות", סרטו הראשון באורך מלא, אותו ביים יחד עם אחיו סטפן פואנקינוס. זהו ביקורו השני באזור; לפני חמש שנים הגיע לכאן במסגרת ביקור של משלחת סופרים, במהלכו נפגש עם סופרים ואנשי רוח ישראלים ופלסטינים. "היה לי מאוד חשוב לבוא. כשאני שומע על המצב בישראל אני תמיד חושב שזה בלתי אפשרי בעבורנו, הצרפתים, להבין מה בדיוק קורה כאן. כל המצב נראה לי מאוד מסובך. היה מעניין לדבר עם אנשים, והיה חשוב לי לדבר. בתחילת הביקור חשבתי שאני מתחיל להבין, את הפלסטינים ואת הישראלים, והדברים נהפכו קצת יותר ברורים, אבל יומיים לפני סוף הטיול הכל נעשה מבולבל שוב. הבנתי כמה מסובך לחשוב על פתרון שיהיה מושלם".

חלק מהספר כתוב כבר כסצינה בתסריט. חשבת על העיבוד לקולנוע כבר בזמן הכתיבה של הספר?

"למען האמת לא. זה ספר שבו שיחקתי עם כל האפשרויות של ספר - יש בו כל כך הרבה סוגי כתיבה - רשימות של שירים, תוצאות של משחקי כדורגל, ספרים, כתיבה קומית ודרמטית, ואני חשבתי שזה יכול להיות מעניין להכניס פיסת תסריט, אבל לא חשבתי על הסרט. כשסיימתי את הספר אחי אמר שאנחנו חייבים להפוך את הספר לתסריט, אבל אני אף פעם לא כותב ספר וחושב על הסרט. בכל פעם שביקשו ממני לעבד ספר לסרט סירבתי, והפעם הרגשתי שלא סיימתי עם הספר הזה - רציתי לעסוק שוב בדמויות, רציתי לכתוב את התסריט, להכיר את הדמויות, והיה נהדר לעשות את זה. עבדנו הרבה על הסרט הזה, והיה מאוד נחמד בעבורי, כסופר, לעבוד עם הרבה אנשים על הספר שלי".

אודרי טוטו מתאימה לתמונה שהיתה לך בראש כשכתבת את הדמות של נטלי?

"לא בכתיבת הספר, אבל כן בכתיבת התסריט. לאו דווקא מבחינת המראה הפיסי. חשבתי שהיא מושלמת לתפקיד כי היא מורכבת משבריריות ועוצמה. היא דבר קטן ויפה, והיא נראית שברירית, אבל באותו הזמן יש לה גישה קשוחה, ונטלי היא שילוב כזה. מובן שזה היה חלום כי יש לה הצעות כל כך רבות, אבל להפתעתנו היא אהבה את הסיפור ורצתה להשתתף בסרט. זה היה מדהים, כי היא עושה סרט אחד בשנה, והיא כוכבת בינלאומית. זה היה מרגש בשבילי לעבוד אתה. הסרט יוקרן בכל העולם, והרבה מזה בזכותה".

את הבחירה בשם הספר מסביר פואנקינוס בפשטות - "המלה היתה לי בראש. עדינות היא דרך לכבד את מה שהאחר אומר, לא להפעיל עליו לחץ, ומרקוס הוא עדין - הוא היחיד שמקשיב בקפידה למה שנטלי רוצה ואומרת. אני חושב שברגע הזה בחיים שלנו, כבני אדם, הכל הולך כל כך מהר ואתה יכול להיות חבר של המון אנשים בפייסבוק, אבל אתה בעצם לא מקשיב לאף אחד. זה הדבר הכי חשוב בעבורי במערכות יחסית - להיות מלא טאקט. אני אוהב את המלה הזאת ‘עדינות', אבל היא לא קיימת בתרגום מדויק בגרמנית למשל, שם קראו לספר ‘הנשיקה של נטלי'". הוא מתנצל ושואל איך קראו לספר בעברית, כשאני עונה לו ומסביר את משמעות המלה, הוא מאושר מכך שהיא קיימת גם בעברית.

--------------------------------------------------------

קטע מתוך "העדינות"

היא הסכימה לשבת עם האיש הזר משום שנשבתה בקסמו. התנהגותו המגושמת והבוטחת כאחת, מין עמדה שבין זו של פבייר רישאר לזו של מרלון ברנדו, מצאה חן בעיניה מיד. היה לו מאפיין פיזי אחד שאהבה אצל גברים: פזילה קלה. קלה מאוד, ובכל זאת ניכרת. וחוץ מזה שמו היה פרנסואה. תמיד אהבה את השם הזה. היו בו אלגנטיות ונינוחות, והיא ייחסה אותן בדמיונה לאווירה ששררה בשנות החמישים. לא היה ביניהם שום ריק, שום מבוכה, שום מתח. בתוך עשר דקות נשכחה הסצנה הראשונית של פנייתו אליה ברחוב. נדמה היה להם שהם כבר מכירים, שהם יושבים עכשיו יחד כי קבעו מראש להיפגש. הייתה בכך פשטות מטרידה. פשטות שהאירה באור מטריד את כל הפגישות הקודמות, שבהן היה צריך לדבר, לנסות להיות משעשעים, להתאמץ להיראות מוצלחים. הקלות שבמפגש נעשתה כמעט מצחיקה. נטלי הסתכלה בבחור הזה, שכבר לא היה זר, שחלקיקי הזרות שלו הלכו והתפוגגו בהדרגה לנגד עיניה. היא ניסתה להיזכר לאן הלכה כשנפגשו. הכול היה מעורפל. אבל היא לא נהגה לשוטט ברחוב ללא מטרה. אולי רצתה ללכת בעקבות הרומן של קורטאסר שזה עתה גמרה לקרוא? כעת הייתה הספרות נוכחת ביניהם. כן, זה מה שקרה. היא קראה את "משחק קלאס" ואהבה במיוחד את אותן סצנות שבהן ניסו הגיבורים להיפגש ברחוב, ולכן הלכו ב"מסלולים שנולדו מדבריו של חסר בית". בערב היו משחזרים את דרכם על גבי מפה כדי לראות באיזה רגע היו עשויים להיפגש, באילו רגעים ודאי התחככו זה בזה. ובכן, היא יודעת לאן הלכה: היא התהלכה בתוך רומן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו