רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע השורשים המרהיב של הסופר אדמונד דה ואל

דבר לא הכין את אדמונד דה ואל למה שגילה במסע בעקבות פסלונים יפאניים שהוריש לו דודו. שיחה עם צאת ספרו "הארנבת עם עיני הענבר" בעברית

תגובות

הספר "הארנבת עם עיני הענבר" הוא שיבוש מבחינת מחברו, אדמונד דה ואל. עד שהחליט לכתוב אותו היו לו חיים רגילים, כהגדרתו. אלא שאז נכנס לסחרור של תחקיר וכתיבה שהולידו גילויים שלא ייאמנו וספר רב מכר.

דה ואל הוא אמן קרמיקה בריטי. הוא למד אמנות זו באנגליה וביפאן, שם גם שימש שולייה במשך שנים. לאחר מכן למד ספרות אנגלית בקיימברידג'. בשנת 1995 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בלונדון. מאז הציג עשרות תערוכות יחיד בלונדון, בניו יורק, בקופנהגן ועוד. יצירותיו מצויות ביותר מ-30 מוזיאונים ברחבי העולם, בהם טייט מודרן ומוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. אבל שום דבר לא הכין אותו למה שהתגלה לו כאשר החליט לבדוק את הירושה שהשאיר לו דודו.

דה ואל קיבל אוסף של 264 פסלוני נצוקה, מיניאטורות יפאניות. מדובר באוסף שעבר במשפחתו, והוא החליט לחקור מי הראשון במשפחה שהחזיקו בידיו ואיך התגלגל האוסף עד שהגיע אליו. את כל אלה העלה על הכתב.

מה שמתחיל כמסע של אמן קרמיקה בעקבות אובייקטים נהפך למסע מרהיב, יוצא דופן, מרגש, שמרחיק הרבה אל מעבר לחפצים. דה ואל, בכישרון רב ובריסון בריטי, מקים על רגליה את השושלת המשפחתית המפוארת של משפחת אפרוסי; שושלת יהודית של בנקאים עשירים, שיצאו מאודסה לפאריס ולווינה, הותירו חותם על חיי החברה, הכלכלה והאמנות ואיבדו הכל במלחמת העולם השנייה. הדבר היחיד שנשאר הוא פסלוני הנצוקה.

מור מארי

דה ואל נסע בעקבות המשפחה לראות את הבתים שגרו בהם, למשש את הקירות. הוא נסע למוזיאונים כדי לראות יצירות אמנות שפעם היו תלויות בסלון של בני השושלת. במוזיאון אורסה בפאריס עמד, מביט באספרגוס שצייר מאנה ומנסה לדמיין את הציור הזה בבית המידות של שארל אפרוסי. הוא התוודע לקסם שהילכה האמנות היפאנית על אבותיו, נסע לווינה בעקבות אוסף המיניאטורות שעבר לידיהם וכן הלאה.

בהיותם אנשים עשירים, אספני אמנות שהשתלבו בחברה הגבוהה, הצליח דה ואל למצוא לא מעט עדויות על אודות המשפחה. ביניהן, דברים שאמרו פייר אוגוסט רנואר, מרסל פרוסט, חליפת מכתבים שניהלה סבתו אמי אפרוסי עם ריינר מריה רילקה ועוד. כך יכול דה ואל לתאר את האפיזודה שבה קנה שארל אפרוסי, פטרון האמנות, ציורים של הצייר גוסטב מורו; הדבר עורר את זעמו של ידידו רנואר והלה כתב בלעג: "זוהי אמנות ליהודים".

דה ואל כותב לא רק על אמנים ואספנים, על סופרים ועל הסלונים של החברה הגבוהה מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20; מבלי שהתכוון לכך הוא גם כותב כרוניקה של אנטישמיות. גלגולו של המעיל המרופט של שנאת היהודים.

הצלחה מסחררת

מה שהתחיל כדברים שכתב לעצמו, בלי כוונה ברורה להוציאם לאור - היה להצלחה מסחררת. "הארנבת עם עיני הענבר", שרואה אור בהוצאת ידיעות ספרים (בתרגום מאנגלית של אביעד שטיר), זכה בפרס קוסטה היוקרתי לביוגרפיה הטובה ביותר לשנת 2010. כמו כן קיבל את פרס גלקסי הבריטי לסופר חדש. הספר ראה אור בברזיל, קרואטיה, צ'כיה, דנמרק, הולנד, הונגריה, יפאן, נורווגיה, פולין, פורטוגל, רוסיה, ספרד, שוודיה, ארצות הברית, צרפת, גרמניה ואיטליה.

הביקורות גמרו עליו את ההלל: "החן והצניעות של הכתיבה עומדים כמעט בסתירה לרוחב היריעה של הסיפור. פרוסט, קלימט, אמנות יפאנית, רילקה, וינה, פאריס, אודסה: דה ואל העניק לנו את שיעור ההיסטוריה הקסום ביותר שאפשר להעלות על הדעת", נכתב ב"ניו יורקר". "אתם אוחזים בידיכם יצירת מופת", הכריז ה"סאנדיי טיימס", "ספר הכתוב בדרך אמנותית ובעוצמות שכאלה הוא עונג נדיר". ב"אקונומיסט" הציעו: "קנו שני עותקים של הספר הזה. את הראשון קראו ואת השני תנו לחברכם הקרוב ביותר".

אדמונד דה ואל הוא בנו של ד"ר ויקטור דה ואל, כומר אנגליקני שהיה הכומר הראשי של קתדרלת קנטרברי. במסע שאליו יצא התגלה לו הגורל היהודי העגום של משפחתו. הספר שכתב משלב ז'אנרים. דה ואל מתאר לא רק את התגליות שגילה אלא גם את המסע עצמו, את ההתלבטויות שלו, את הניסיון להפסיק את האובססיה לדעת עוד ועוד. הוא פיסל סיפור של 200 שנה בפרטי פרטים נהדרים.

בשיחת טלפון בסטודיו שלו בלונדון, דה ואל עונה בלבביות ואומר שהוא נרגש מכך שהספר יוצא כעת בישראל; "זה רגע גדול ומשמעותי מאוד בשבילי".

האם כשהחלטת להתחקות אחר אוסף הנצוקה, ידעת שבעצם תכתוב כרוניקה של יהודים באירופה וגורלם המר, כרוניקה של אנטישמיות?

"האמת היא שלא. זה באמת היה מסע של גילוי. ידעתי קצת על המשפחה שלי אבל נלקחתי למקום שונה לגמרי במסע הזה. לא יצאתי לכתוב על תרבות של אנטישמיות, כי מי רוצה לצאת למסע כזה? האמת היא שלא ידעתי כל כך הרבה על היהדות שלי, אז כל זה היה הפתעה גמורה. זה היה יוצא דופן בשבילי".

הוא מספר שהמסע אכן התחיל עם המיניאטורות היפאניות: "ניסיתי להבין מה ירשתי. מה זה אומר שנתנו לי את זה? מה נתנו לי בעצם? בתמימותי חשבתי שזה לא ייקח הרבה זמן, שאני עושה את זה כדי לכבד את הסבים והסבתות שלי; ואז זה הפך את החיים שלי, הכל השתבש. זה משך אותי פנימה והשתלט עלי".

מאז שפורסם הספר קיבל דה ואל כ-6,000 מכתבים מקוראים. "אנשים כתבו לי שאני בר מזל, כי כל כך הרבה משפחות יהודיות לא יכולות לעשות את המחקר ההיסטורי הזה, בשבילן יש רק שתיקה", הוא מספר. "ההתכתבות שלי עם אנשים היא מדהימה. אנשים כותבים לי שיש להם סיפור דומה או מקביל, או שכותבים לי שבכלל אין להם מושג מה הסיפור שלהם".

ידעת שאתה יודע לספר סיפור?

"לא ידעתי. מה שאני מבין זה צורות. יש לי תחושה חזקה של מה זה צורה, של חפצים, אבל גם של מלים ושל סיפורים. לכן הספר בנוי בצורה כזאת סביב הערים שבהן מתרחשים האירועים. אף על פי שהתחקיר והכתיבה לקחו לי שנים, רציתי שהוא יהיה אישי מאוד. התחלתי לכתוב את הספר לפני שהיה לי מו"ל. כלומר, מי בכלל ירצה לקנות כזה ספר על משפחה יהודית ועל חפצים יפאניים? אף אחד לא יקנה ספר כזה טיפשי. אז כתבתי אותו כי רציתי לכתוב אותו. ולכן הוא אישי מאוד".

דה ואל אומר שהתעקש לחזור ולראות במו עיניו את כל המקומות שעליהם כתב: "הייתי אובססיבי בצורך שלי לחזור. לחזור לכל מקום, ולנסות ליצוק היגיון במקומות, אבל באופן אמיתי, לא בשלט רחוק; לא לחפש את המקומות בגוגל אלא בצורה אמיתית, לנסות להבין את זה כמבוגר".

אתה כותב שיש לך תחושת טפילות במסע שלך בעקבות האנשים האלה.

"אני חושב שביוגרפיות הן ז'אנר מסוכן. רציתי להיות אמיתי בקשר לכל הקשיים. יש לי בעיה עם זה שאני נמצא בתוך חייהם של אחרים, גם אם הם קרובי משפחתי. אני לא יכול לעשות את מה שעושים סופרים בריטים גדולים; את מכירה את זה שאת קוראת ביוגרפיות וזה בעצם מעשה קולוניאלי. זה כאילו שהפכת את החיים של מישהו אחר לשלך, עכשיו הם שייכים לך. אני לא יכול לעשות את זה".

לדבריו, אילו ידע מה הספר הזה יעשה לו, אולי לא היה כותב אותו: "אני נשוי, יש לי שלושה ילדים ועבודה נורמלית, למה שאדפוק לעצמי את החיים על ידי זה שאכתוב ספר כזה? זה הדבר הכי יוצא דופן, זאת שגיאה. אני עדיין מאוד מאוד מופתע ומנסה ליישב את כל זה ולהפוך את זה להגיוני. ואולי אי אפשר להפוך את זה להגיוני".

הספר הזה הוא ספר על היטמעות, הוא מוסיף: "זה סיפור שמתחיל בשטייטעל ונגמר בכלום, וזה ספר על מקום ועל גלגול של משפחה לאורך חמישה דורות, ואיך כל משפחה בוחרת מקום אחר להיות בו יהודי. זה ספר על גולה ועל חפצים, ועל מה שאתה מספר לילדיך על מי שאתה, או מה שאתה לא מספר לילדיך. זה ספר על אובדן זהות וגילויה, שזה דבר שיכול לקרות בכל דור ודור. הנה אני בן 48 מגלה מחדש את כל זה".

אתה מרגיש יותר יהודי עכשיו?

"איך אפשר שלא? ודאי שכן. נסעתי עם אבי וילדי לווינה באוקטובר האחרון, לבית הישן שמשפחת אפרוסי עזבה ב-1938, ואפילו בשביל אבי, שהוא איש כמורה בן 83, זה היה כמו לשוב הביתה. גם הוא ניסה ליישב את כל הסיפור הזה עם ההחלטות שהוא החליט בחייו וניסה לחשוב על היהדות שלו. זה עובד בכל הכיוונים, בעבור אבי, בעבור ילדי, זה הולך למעלה ולמטה לאורך הדורות".

פחד מהקוראים הגרמנים

דה ואל היה עם אביו וילדיו באוסטריה לכבוד צאת הספר בתרגום לגרמנית. הוא מספר שהיה מבוהל מהתגובה של הקוראים האוסטרים והגרמנים: "נורא פחדתי מזה שהם יהיו ביקורתיים כלפיו או לחלופין יתנשאו ויאמרו שהנה עוד ספר של תלונות, של חיטוט נפשי. אבל קיבלתי ביקורות טובות מלאות עוצמה בתקשורת הגרמנית, והתגובה באוסטריה היתה מאוד מעניינת. לגביהם הייתי הכי חרד. מה שמעניין זה שבווינה הם אמרו שהם קראו כל כך הרבה ספרים של סיפורים משפחתיים אישיים אבל הם לא הותירו עליהם רושם. הייתי שמח ומופתע. ההשקה של הספר התקיימה בבית הישן של ויקטור אפרוסי בווינה. זה היה מרגש".

בהשקה אמר דה ואל לקהל האוסטרי שלו שהוא לא חיכה להזמנה ולא הוזמן לאוסטריה. "לא חיכיתי לאיש שיתן לי רשות, בכתיבת הספר הזה לקחתי את הזכות. זאת דרך אחרת לחשוב בה על פיצוי. לא לחכות לעורך דין גרמני או אוסטרי שיסדר בשבילך משהו אלא לומר אני לוקח את זה בחזרה, כי זה שלי ושל המשפחה שלי. זה מאוד שונה רגשית ומאוד שמחתי לומר את זה באוסטריה".

לפני שכתב את הספר הזה פירסם דה ואל ספרים ומאמרים "שאנשים לא קוראים", כדבריו. "קצת על ההיסטוריה של האמנות, מאמרים אקדמיים, תיאוריה, אבל לא כתבתי אף פעם משהו שמישהו רצה לקרוא. יש לי תשוקה למלים, רבות מעבודות הפורצלן שאני עושה ומהמיצבים שאני עושה מבוססים על שירה, על טקסט, בשבילי האופן שבו השפה עובדת זה דבר מאוד חשוב".

האם תכתוב עוד ספר?

"יש ספר שאני מאוד רוצה לכתוב אבל זה יקרה בטח בעוד חמש שנים. זה יהיה ספר על לבן, על הצבע הלבן. זה במובן אחד. במובן אחר זה יהיה מסע לדברים מכאיבים למדי. אני מוקסם מהשפה, אבל איך אמצא את הצורה של הספר הבא זה עדיין עניין מסתורי בשבילי. התחלתי את המחקר ויש לי זמזום בקשר אליו. אבל זה מעבר ליכולת שלי לגעת בו כרגע. אני עדיין במצב בו אתה יודע שאתה צריך להתרכז בשביל זה כי זה עדיין לא לגמרי בפוקוס".

השנה שעברה היתה שנה משוגעת, הוא אומר. הספר יצא בארצות הברית ובשלל מדינות באירופה והוא הסתובב בעקבותיו אבל כעת חזר לעבוד בסטודיו שלו ומתוכננות לו כמה תערוכות גם באנגליה וגם בארצות הברית. "אם תראי אותי עכשיו לא תחשבי שאני סופר, אני נראה כמו מישהו שמשתמש בחימר".

 

----------------------------------------------------

 

קטע מתוך "הארנבת עם עיני הענבר"

זהו חלל רגוע, וספרים וכלי חרס הם חברותא נעימה, ולכאן אני מביא לקוחות שרוצים להזמין ממני משהו. מאוד מוזר לי לקרוא כל כך הרבה על שארל כפטרון ועל ידידותו עם רנואר ודגה. אין זה המדרון המסחרר שבין האדם שמבצע את ההזמנה לבין מי שמזמינים ממנו. וגם לא זה שבין הבעלות על ציורים לבין כתיבה עליהם. העניין הוא זה - אני עובד כבר די זמן כקדר כדי לדעת שלקבל הזמנה זה עסק עדין להפליא. אתה מכיר טובה, כמובן, אבל הכרת טובה שונה מתחושת חוב. זו שאלה מעניינת לכל אמן: כמה זמן צריך להמשיך לחוש אסיר תודה מרגע שמישהו קנה עבודה שלך? והתחושה היתה מן הסתם מורכבת עוד יותר בהתחשב בגילו הצעיר של הפטרון הזה - בן שלושים ואחת ב-1881 - ובגילם של כמה מהאמנים: מאנה היה בן ארבעים ושמונה כשצייר את צרור האספרגוס ההוא. וגם, אני חושב לי בעודי מביט בתמונה של פיסארו שהיתה שייכת לשארל, תמונה המתארת עצי צפצפה ברוח, זה ודאי עדין במיוחד, אם האני-מאמין האמנותי שלך דוגל בחירות הבעה, בספונטניות ובחוסר פשרות.

רנואר היה זקוק לכסף, ולכן שארל שיכנע את אחת הדודות שתדגמן לו; ואז הוא התחיל לעבוד על לואיז. היה צורך בקיץ שלם של משא ומתן זהיר בין הנאהבים לאמן; פאני, שכתבה משאלה אפרוסי ששארל שהה בו, פירטה את המאמצים שהוא השקיע כדי לוודא שהכול ייגמר בהצלחה. זו היתה עבודה לא קלה להביא את שני הציורים האלה לאוויר העולם. הראשון הוא של בתה הבכורה של לואיז, אירן, בשיער אדום-זהוב, כמו של אמה, שנופל סביב כתפיה. השני, דיוקן סכאריני להחריד של שתי הבנות הקטנות, אליס ואליזבת. גם לשתי הבנות השיער של אמן. הן עומדות לפני וילון בצבע בורדו-כהה, המורם בצדו האחד ומגלה סלון מאחוריו, והן מחזיקות ידיים, כמו לחוש בטוחות יותר - מרקחת של סרטים וקפלים בוורוד וכחול. שני הציורים הוצגו ב"סלון" של 1881. אני לא יודע עד כמה הם מצאו חן בעיני לואיז. אחרי כל העבודה הזאת היא איחרה באופן מזעזע בתשלום המחיר הצנוע של אלף וחמש מאות פרנקים. וכשאני מגלה פתק נרגז מדגה שמזכיר לשארל חשבון שלא שולם, אני מתבייש לא פחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות