בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהבה תלויה בדבר: ראיון עם הסופרת כריסטינה קומנצ'יני

הסופרת והבמאית האיטלקייה, ממארגנות מחאת הנשים נגד ברלוסקוני, מסבירה בביקור בארץ למה את המהפכה הפמיניסטית צריך לעשות עם הגברים

8תגובות

את כתב היד הראשון שלה שלחה כריסטינה קומנצ'יני בעילום שם אל הסופרת נטליה גינצבורג. היא בתו של במאי הקולנוע הנודע לואיג'י קומנצ'יני ורצתה שיצירתה תיבחן בזכות עצמה. גינצבורג חזרה אל קומנצ'יני הצעירה בתוך 24 שעות ועזרה לה לפרסם את ספרה הראשון.

בשבוע שעבר ביקרה קומנצ'יני בישראל לרגל פרסום ספרה "כשהלילה" בעברית, בהוצאת הספריה החדשה-הקיבוץ המאוחד בתרגום מאיטלקית של אלון אלטרס. זה הספר הראשון שלה שרואה אור בעברית. עם ביקורה גם הוקרנו שני סרטים שלה בסינמטק תל אביב, בהם הסרט "כשהלילה" שביימה בשנה שעברה לפי ספרה.

היא נולדה ברומא ב-1956. אביה היה מגדולי הבמאים של הקומדיה האיטלקית. מלבד הספרים שכתבה היא גם עוסקת בקולנוע. בתחילת דרכה כתבה תסריטים ועם השנים גם ביימה, עד כה תשעה סרטים. אחד מהם, "אל תספרי" משנת 2006, היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

ניר כפרי

זה אינו ביקורה הראשון של קומנצ'יני בישראל; בראיון עמה היא מספרת שביקרה פה כמה פעמים. בן זוגה ריקרדו טוצי, אחד המפיקים המרכזיים באיטליה, מקפיד לבקר פה פעם בשנה, בפסטיבל הסרטים בחיפה.

טאבו ומיתוס

"כשהלילה" מגולל את סיפורה של מרינה, היוצאת לחופשה בהרי האלפים האיטלקיים עם בנה, בן שנתיים. היא מתגוררת עם הילד בבית השייך למנפרד. היא בקומה העליונה, הוא בתחתונה. השניים כמעט לא מחליפים ביניהם מלה.

מנפרד עד לקולות ההתמודדות המייאשת של אמא עם ילד בן שנתיים. יש לו היסטוריה משלו בתחום הזה: אמו נטשה את אביו ואת שלושת ילדיה לטובת גבר אחר ועקרה לארצות הברית. זה הפצע שלו.

הספר מסופר מתוך תודעתם של הגיבורים - מרינה ומנפרד. מרינה חושבת שלעולם לא תצליח להיות אמא. מנפרד למד מאביו ומניסיונו, שנשים לא מתאימות לגדל ילדים.

זה מהפכני. בדרך כלל אנחנו אומרות שגברים לא יודעים לגדל ילדים.

"בגלל אמא שלו שנטשה אותו הוא יודע שנשים הן שבירות ושזה לא טבעי להיהפך לאמא. אנחנו יודעים שנשים צעירות היום הן שונות מבעבר. הן חופשיות, הן רוצות לעבוד, הן צריכות חופש ובאותה מידה הן צריכות ילדים, אז יש פה סתירה קשה. סביר שזה תמיד היה גורל הנשים: הן תמיד היו חייבות להיות אמהות, אבל אני חושבת שתמיד היה להן קושי, רק שאסור היה להגיד את זה, זה טאבו.

"את נהפכת לאמא כי זה טבעי; את בהריון, את מניקה, זה כביכול טבעי, אבל בה במידה את צריכה ללמוד להיות אמא, להקריב קורבן, לא לישון בלילה, לחלוק את זה עם גבר. מנפרד יודע בגלל אמא שלו, שנשים צריכות גברים כדי להתמודד עם תינוק; הן צריכות כי הן חשות בדידות, הן צריכות לחלוק את המטלה ואת העבודה, אבל יותר מכך - הן צריכות את אהבת הגבר כשהן עם תינוק".

מה בנוגע למי שמחליטה לא ללדת ילדים?

"אני חושבת שזה החופש. לכל אשה יש בגוף ילד גם אם היא מחליטה לא לעשות ילד. זה טבוע בגוף שלנו, זה הסיפור שלנו, גם אם נחליט לא ללדת. זה נהדר שאנחנו יכולות להחליט, שאין לנו גורל, שאנחנו לא צריכות להרגיש אשמות אם אנחנו לא רוצות ילד. אבל נוכל ביתר קלות לעשות ילדים אם החברה תעזור לנו. אם אנחנו צריכות להחליט בין עבודה לילד, זה קשה".

קומנצ'יני אומרת שהקשר החזק של אהבה-שנאה בין מרינה למנפרד, מקורו בכך ש"מרינה מבינה שהוא יודע מה שגברים אחרים לא יכולים אפילו לדמיין. זו דרך מטאפיסית ופסיכואנליטית לאהוב ולהכיר זה את זה".

לדבריה, דרוש אומץ כדי לומר "אנחנו אמהות אבל אנחנו נשים". והיא מוסיפה: "כל אשה צריכה להיהפך לאמא בסגנון שלה. למשל, מרינה אוהבת לרקוד אבל היא חושבת שאינה יכולה לעשות זאת עוד. אנחנו חייבים לשנות את האידיאליזציה הזאת, אנחנו חייבות להיהפך לאמהות חופשיות, ואני חושבת שאנחנו צריכות גברים כדי לעשות את זה".

מצד אחד את מנסה לשחרר אותנו ממיתוס האמהות החונק ומצד שני את אומרת שאנחנו צריכות גברים בשביל לגדל ילדים. לא בטוח שהפמיניסטיות יאהבו את זה.

"הסוג הזה של פמיניזם חשוב מאוד בשביל כולנו, אבל דברים משתנים ועכשיו אנחנו צריכות לעשות מהפכה עם גברים. אנחנו צריכים לעשות את זה ביחד. אנחנו צריכים לשנות את האופן שבו גברים תופשים נשים. בשביל גברים אמא זאת האשה הראשונה, וצריך לנסות להראות לגבר שאין לפניו אמא אלא אשה, שהוא עומד מול אדם".

קומנצ'יני שמחה לדבר על נושא האמהות, אבל אומרת שהיא חושבת על הספר הזה קודם כל כעל סיפור אהבה: "נושא האמהות פחות חשוב בעיני מאשר תחושת הקירבה וההבנה בין הגבר לאשה".

קשר שאי אפשר להרוס

המוטו שבחרה קומנצ'יני לספרה כפול. תחילה מופיעים פסוקים מספר בראשית ב': "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבששו". ומתחת, משפט של פיליפ רות: "קיים ‘לא כך היה' אשר מגלה את ה'כך היה': זהו הרומאן".

היא מסבירה: "המשפטים מהתנ"ך הם הבסיס לקיום של נשים וגברים. זה הניסיון שלנו, זה הסיפור שלנו, זאת ההתחלה. בחרתי בהם כי אני חושבת שיש קשר בין גברים לנשים שאי אפשר להרוס. אנחנו צריכות את זה כשאנחנו אמהות; אנחנו צריכות להיות עם מישהו, גם אם זה לא האבא הביולוגי של הילד. זו גם פרובוקציה כמובן, כי את יכולה להגיד לא, אנחנו לא. והסתירה הזאת קיימת ברומן".

אשר לדבריו של פיליפ רות אומרת קומנצ'יני: "כשאני כותבת ומספרת לפעמים לחברים ולבני משפחה על מה אני כותבת, הם תמיד אומרים ‘זה לא ככה'. בספר שלי ‘החיה שבלב' (שעל פיו ביימה את ‘אל תספרי', מ"ס) יש סיפור של גילוי עריות. כשסיפרתי לאנשים סביבי שאני רוצה לכתוב משהו על הדבר הזה, הנורא כל כך אבל קרוב לכולנו, הם אמרו ‘לא, זה נורא, זה לא ככה, וזה לא קרוב לכולנו'. גם בספר הזה, ‘כשהלילה', אנשים אמרו: ‘הו, אבל זה כל כך טבעי ללדת ילד וזה כל כך נחמד והאהבה כל כך מתוקה ואת יודעת שזה לא ככה'. מה שפיליפ רות אמר הוא שספרות עוסקת במשהו שבהתחלה אנחנו אומרים עליו ‘לא, זאת לא האמת'".

קומנצ'יני, אם לארבעה שכבר בגרו, אומרת שחוותה באמהות שלה ושל חברותיה את מלוא הסתירות. "אני מכירה את הסתירה בין אהבה והקרבה לבין זעם ואלימות. כל אשה יודעת שאין לה מה להרגיש אשמה כשהיא אומרת ‘הלילה אני לא יכולה לסבול את הילד הזה', או ‘הלילה רציתי להרוג אותו, לא יכולתי לסבול אותו יותר'; אלה רק מחשבות, כי את אוהבת אותו, אבל הן קיימות וצריך להגיד את זה.

"גם חשבתי הרבה על גברים ועל האמהות שלהם. האיטלקים והישראלים די דומים בדבר הזה. אנחנו חברות שבהן הקשר בין האמהות לבנים חזק מאוד, האידיאליזציה של האמא היא חזקה. האמא היהודייה והאמא האיטלקייה.

"תמיד חשבתי שגברים פשוט לא רואים נשים, הם לא יודעים שהן שונות, שהן שבריריות, שהן מחפשות איך זה להיות אמא. כשהתחלתי לכתוב חשבתי שאני חייבת לספר סיפור על גבר ואשה שהם כל כך שבריריים, שיש להם ניסיון כל כך שונה, שחוו חוויות כל כך קיצוניות, שהם יכולים להסביר לנו משהו שאנחנו יודעים אבל לא אומרים. כשאני מרגישה שיש אמת ואני רוצה לגעת בה עם הספרות, אני מתחילה לכתוב".

מהספר גם עולה, שבמובן מסוים האהבה לגבר חזקה או חשובה יותר מהאהבה לילד.

"תראי, אני לא חושבת שאמהות עוזבות ילדים בהנאה, זאת מלחמה וזאת אומללות. ובכל זאת, הילדים שלנו הם לא שלנו אלא של העולם, הם העתיד. לכן היחסים הם קודם כל בין גבר לאשה. כשהילדים שלי גדלו אמרתי להם שהדבר הכי חשוב זה הגבר או האשה שיפגשו. גם בשבילי זה ככה. את כמובן לא יכולה לסבול כשמשהו לא בסדר עם הילדים שלך, אבל אם הם בסדר והם חופשיים ושמחים, את לא חייבת לחלוק אתם כל דבר. הם דור אחר. את ובעלך עוברים דברים ביחד, אלה היחסים שאת צריכה לדאוג להם".

תמיד מתפעלים מגברים שכותבים דמויות של נשים כאילו מדובר בהישג יוצא דופן. אבל זה נראה מובן מאליו כשנשים כותבות דמויות של גברים כפי שאת כתבת את מנפרד, אולי הגבר האולטימטיבי, השתקן, הזועם.

"כי אנחנו יודעות", היא צוחקת. "כשאני מופיעה עם הספר גברים תמיד שואלים, מאין את יודעת את כל זה. הבעל של בתי שאל את בעלי: ‘אתה לא מפחד להיות נשוי לאשה שמכירה כל כך טוב את המחשבות שלך?' אבל אני חושבת שאם אתה מוצא דרך לכתוב, אתה יכול להגיע גם למשהו שונה מאוד ממך. כשכתבתי את ‘החיה שבלב' הייתי צריכה להבין אב שעשה דברים נוראיים לבתו והרגשתי נורא, אבל זה כמו להיות מדיום, זאת דרך לשים את עצמך ברגש עמוק של הדמות שלך. ואפשר לעשות את זה, למה לא? פלובר אמר ‘מאדאם בובארי זה אני'. אנחנו יכולים לעשות את זה".

"החיה שבלב" נחל הצלחה; גם הספר שכתבה וגם הסרט שביימה על פיו והיה מועמד לאוסקר. היא אומרת שלא ציפתה לכך. על החוויה ההוליוודית שלה היא מספרת, משועשעת: "נסעתי לשם עם המון שמלות. אנחנו האיטלקים גם מעצמת אופנה, אז ארמני נתן לי שמלה, ופרה נתן לי. זה היה כמו להיות נערה צעירה וללכת למסיבה בשבת בערב".

ופגשת את כל הכוכבים.

"תשמעי, לזה אני רגילה. הסיפור האיטלקי של הקולנוע הוא גדול, אנחנו באים ממסורת גדולה. כשהייתי ילדה פגשתי את מרצ'לו מסטרויאני לא פעם, אז בהוליווד על השטיח האדום זאת היתה אגדה נחמדה אבל זה לא היה כל כך יוצא דופן".

על ילדותה כבתו של במאי קולנוע היא אומרת: "אבי הקפיד שיהיו לנו חיי משפחה נורמליים. לא הלכנו לצילומים. האנשים שראיתי בבית כל היום הם בעיקר התסריטאים שבאו לעבוד עם אבא שלי. וכמובן, היו גם השחקנים, היתה אנה מניאני, נו טוב, אנחנו איטלקים".

האם אביה, שמת ב-2007, ראה חלק מהסרטים שיצרה? "כן, הוא הספיק לראות חלק מהם", היא מספרת. "בואי נאמר שהוא שמח מאוד לקרוא את הספרים שלי, כי הוא לא כל כך שמח שאני באותו תחום כמוהו. יש לי גם אחות צעירה שהיא במאית, לא היה לו נוח עם זה".

היא מספרת שגם הספיקה לעבוד עם אביה כתסריטאית. "כתבתי בשבילו. עיבדתי סיפור של אלזה מורנטה לתסריט לטלוויזיה, אז הכרתי אותו גם מקצועית. בקולנוע הוא היה מאסטר, היה לי מזל. מעולם לא הרגשתי בצלו. לא פחדתי מהצל, אולי זה אומץ ואולי זו קצת טיפשות. זה מסובך כשיש אבא במאי גדול, אבל זאת גם מתנה".

מת את יותר, סופרת או קולנוענית?

"אני סופרת. כל הסרטים באו מהכתיבה, כי הייתי תסריטאית, ואולי גם במובן פסיכולוגי, בגלל אבי, לא תיכננתי להיות במאית כי היה לי חשוב למצוא דרך משלי.

"לקולנוע הגעתי כמעט במקרה. כתבתי ספר ילדים וביקשו ממני לעשות ממנו סרט, כך התחלתי. הכל אצלי מתחיל מלכתוב משהו, אבל כשאני כותבת ספר זה אחרת לגמרי מאשר כשמדובר בסרט.

"עכשיו אני כותבת ספר חדש ואני לא יודעת לאן זה ייקח אותי, זאת הרפתקה. את צריכה לכתוב כל בוקר ואת לא יודעת, ודברים באים והגיבורים באים אלייך ועושים דברים ואז בנקודה מסוימת הספר נגמר. בסרט זה אחרת, את כותבת עם אחרים ויש קו מנחה.

"אני קצת סכיזופרנית, יש לי שני עולמות. אחד שבו אני לבד, כותבת בבית שלי. עכשיו יש לי, כפי שאמרה וירג'יניה וולף, חדר משלי; ארבעת ילדי גדלו ויש לי סטודיו בבית בפעם הראשונה. אני שם כל בוקר, בדממה. בקולנוע זה אחרת, זה עניין של ארגון, של ניהול אנשים. אני לא יכולה לחיות בלי כתיבה. כשאהיה זקנה אני יודעת שאוכל להמשיך לכתוב גם אם לא אוכל לביים".

מימין ומשמאל

הפגישה אתה מתקיימת על שפת הים ביום שמש. הטלפון הסלולרי שלה לא מפסיק לצלצל. היא מסבירה כי ריבוי השיחות נובע מכך שזהו יום חג: קומנצ'יני היתה חלק מקבוצה שהקימה תנועת נשים גדולה ושמה "אם לא עכשיו, מתי?" במחאה על שלטון ברלוסקוני ומעמד האשה באיטליה. "היום זה יום השנה של התנועה שלנו. הכל התחיל ב-13 בפברואר, אז כולם מתקשרים".

היא מספרת על הפגנת ענק שהצליחו לארגן לפני שנה. הן היו המומות כאשר 1.5 מיליון איש ואשה הגיעו להפגנה. "זאת היתה התגובה של האיטלקים ובתוך שנה ברלוסקוני הלך".

על מה מחיתן?

"על הייצוג של נשים בטלוויזיה, בפוליטיקה, בחברה. על הקשיים שלהן עם גני הילדים והשילוב הבלתי-אפשרי של עבודה וגידול ילדים. הגבנו לזה ועכשיו יש לנו תנועה גדולה בכל איטליה, שממשיכה לפעול. זה דבר מדהים, כי התחלנו שש נשים מסביב לשולחן. זאת לא מפלגה פוליטית, יש בה נשים מימין ומשמאל, יש אפילו נזירות מהכנסייה הקתולית. זה דבר אדיר".

את חושבת לרוץ לפוליטיקה?

"כלל לא. ביקשו ממני, אבל אמרתי לא. אני רוצה להישאר סופרת", היא אומרת ומתבוננת על הים. "זה כמו קופה-קבנה פה. אתם בני מזל".

יש לנו בעיות אחרות.

"כן, אני יודעת, אבל אני רואה בישראל מקום שמזל לגור בו. צריך להציג את ישראל לעולם בדרך אחרת ממה שהתקשורת מציירת אותה. נכון שאתם במלחמה, אבל יחסית למלחמה זה די מדהים שאתם חיים ככה".

היא מספרת שהיא קוראת הרבה ספרות ישראלית. "זאת ספרות פופולרית מאוד באיטליה. עמוס עוז, א"ב יהושע, אהרן אפלפלד". הקריאה היא שמעוררת בה לדבריה סקרנות עצומה בנוגע לישראל. "אחת הספרויות הגדולות היא הספרות העברית והיהודית. בשבילי בשביס זינגר זה כמו טולסטוי. אז כמו שאני נוסעת לרוסיה כדי לראות את דוסטויבסקי ברחובות, כי הרחובות שם מלאים בדוסטויבסקי, כך אני באה לישראל ומרגישה את בשביס זינגר, את פיליפ רות, את עמוס עוז וכן הלאה. אתם צריכים להדגיש יותר את הפן הזה של המדינה. אתם לא צריכים להיות מבודדים. אתם צריכים להיות פתוחים, ואנחנו גם צריכים להיות פתוחים אליכם. אני יודעת שהמצב שלכם כאן קשה, וקשה לדעת מה יהיה הפתרון, אבל מי יודע. להיסטוריה יש דמיון".

------------------------------------------------------

מתוך "כשהלילה" מאת כריסטינה קומנצ'יני

חבטה קטלנית, מה זה היה?

בקבוק היין על הרצפה, השמן... הילד בוכה ויושב בין הזכוכיות. אלוהים אדירים, הוא נפצע! זה דם או יין? מה עשית? אל תבכה! על הרצפה זורמים יין ושמן מעורבבים, המטבח מתמלא כמו סירה טובעת, הנוזל מתקדם לעבר הסלון. ריח של מסבאה. אצטרך לנגב, לנקות הכל, מתי? איפה אשים אותו? במיטה הוא לא מוכן להישאר, הוא יורד ממנה. אני מרימה אותו ומחליקה והוא בזרועותי. על הרצפה, בין הזכוכיות, כמו שני ניצולים מאונייה טרופה. ראשו שותת דם. גם הרגל שלי. הוא בוכה, לעולם לא יפסיק.

"אמא, לכי מכאן!"

חסרה לי היכולת הזאת, הוא צודק. לא נולדתי לכך, טעיתי למן ההתחלה. זעם! נהרות של זעם מלובן! כבר אי-אפשר לבלום אותו. שנאה. מריו, אמא שלי, אבא שלי, אחיותי... שתתפגרו כולכם! אני אמות יחד אתו, על הרצפה המבאישה הזאת שמצחינה כמו מסבאה, יחד נעצום לנצח את עינינו.

בואו חושך, דממה, כפור. תצילו את שנינו מהאסון הזה. בוא וקח אותי, חיכיתי לך. תשתיק את החיה הזאת שצורחת, היא נושכת את בטני, הורגת אותי. אני צועקת.

"די! תהיה בשקט, בשקט! די!"

זהו, ככה, יפה. עכשיו הוא כבר לא בוכה, הכל נגמר. סופסוף שקט.

*

מה הם מעוללים השניים האלה בקומה מעלי? התינוק בוכה, היא צועקת. חפצים נופלים, חבטות, מה נשבר? היא תשלם לי פיצוי על הנזקים. צריך לקחת ילדים מהאמהות שלהם ברגע הלידה, אבי צודק.

לא ענייני איך אנשים מגדלים אותם. ככל שיקדימו להתבגר ולצאת לדרך משלהם, כך מוטב. התחלתי לעבוד כמדריך תיירים כדי לעזוב את הבית. לי כמעט אין צורך בקורת-גג מעל ראשי. אתה ישן שלוש שעות, מתעורר ויוצא אל הלילה.

עם לונה והילדים זה כבר לא היה אפשרי. הכנסתי את עצמי לכלא. ודווקא היא אומרת לי: "הכנסת אותי לבית-סוהר".

אני עונה לה:

"את יודעת מה עשיתי בשבילך? נסגרתי בשבילך בבית, ואת רוצה לצאת עכשיו, ללכת למסעדות, בעיר? זה קל מדי. נישאר כאן, שנינו יחד במלכודת אחת, עם הילדים היפים שלנו".

אבל למעלה עכשיו דממה גדולה. כבר לא שומעים כלום. ודאי הלכו לישון. השעה שש, זה בלתי-אפשרי. אחרי הצעקה של המטומטמת, דממה גמורה. שום תינוק אינו נרגע ככה. משהו קרה. אלך לשמוע. אעלה לאט, אם אשמע אותם, אחזור על עקבותי.

מהמדרגות, שום דבר. לא התינוק, לא היא. משהו קרה. אני מצלצל בפעמון, זה הבית שלי, אני האחראי.

אף אחד לא עונה. אני מנסה שוב. דממה.

"את שומעת אותי? פתחי את הדלת!"

דממה.

"תפתחי!"

אני צועק, הולם באגרופי על הדלת.

בפנים דממה. אני משפיל את מבטי, יש נוזל מתחת לדלת, אני רוכן, מריח אותו.

יין.

נשבר בקבוק, מה היה יכול לקרות שם? צריך לפרוץ את הדלת מיד במכוש-הקרח. רוץ וקח אותו מפינת האח. שוב המדרגות. עכשיו תכוון אל המנעול. למטה בכוח. לא שומעים לא אותה ולא את הילד, שום תגובה למהלומות של המכוש. משהו חמור קרה, הם מתו. להטיח שוב בכוח. שלוש, ארבע פעמים.

שבבים ניתזים, אבל לא נפער חור. עץ משובח, נגר גר בבית הזה, מן הסתם חיזק אותה. עוד פעם, חזק יותר. היא לא יכולה להיות קשה יותר מסלע. החור סוף-סוף, עכשיו להרחיב אותו, עוד. חור בשביל היד, אני נוגע בכף המנעול, פותח את הדלת.

האור דולק, הרצפה רטובה. החדר עם האח ריק. במטבח התינוק שוכב על הרצפה בעיניים עצומות בין שברי זכוכית ונוזל. דם? אני מרים אותו, הוא נושם. דם יורד לו מהראש. היכן היא? אני נע לאט, שלא אחליק עם הילד בידיים. הנה היא, מאחורי הדלת, מכורבלת על הרצפה כמו שק סמרטוטים.

"מה קרה?"

עיניים ריקות.

"את שומעת אותי? תתרוממי!"

צריך להכות אותה. הידיים שלי לא חופשיות, אני בועט בה.

"תתרוממי!"

עכשיו היא רועדת, כמו לונה. מצייתת.

"הוא נפל?"

אינה עונה. אני מושיט לה את התינוק.

"תחזיקי את הראש שלו, דברי אליו, נסי להעיר אותו".

היא לוקחת אותו, לא מביטה עליו, לא אומרת כלום, מחכה לפקודות.

"נלך".

הספריה החדשה-הקיבוץ המאוחד. מאיטלקית: אלון אלטרס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו