בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה מושך סופר בריטי לכיבוש הסובייטי באפגניסטאן?

לרגל התרגום ל"סוכן מספר 6", רוב סמית מגלה מה מרתק אותו בהיסטוריה של מדינות רחוקות ממולדתו ולמה קשה לו להיפרד מדמותו של לב דמידוב

4תגובות

לפני כמה שנים שלח טום רוב סמית לסוכן ספרותי את הרומן הראשון שכתב, "ילד 44". הוא הכין את עצמו לדחייה ובמקביל הסכים מיד לעבודה חדשה שהוצעה לו. אלא שהספר התקבל להוצאת הספרים וזכה להצלחה שהוא לא יכול היה לדמיין.

"כשהוא נקנה לתרגום בצרפת הייתי המום", הוא מספר בראיון טלפוני מביתו בלונדון לרגל צאת התרגום לעברית של ספרו, "סוכן מספר 6" (הוצאת כתר, מאנגלית: הדסה הנדלר). "אפילו לא עלה בדעתי שמדינה נוספת תתרגם את הספר ותפיץ אותו. זו היתה הפתעה גדולה". מאז תורגם "ילד 44" ל-36 שפות, בהן פרסית. "אם מישהו היה אומר לי שהספר שלי יפורסם באיראן הייתי אומר לו שהוא משוגע".

הספר הזה היה הראשון בטרילוגיה שמתארת את קורותיהם של הסוכן הסובייטי לב דמידוב ואשתו ראיסה. אחריו יצא "הנאום הסודי" וכעת "סוכן מספר 6" שחותם אותה. כיצד רוב סמית מרגיש כעת, כשהוא נפרד מדמותו של הסוכן דמידוב? "זה מוזר. ביליתי כל כך הרבה זמן במחשבה על הדמויות הבדיוניות האלה, ואתה מגיע לסוף הספר וחושב ‘אני לא אכתוב על הדמויות האלה שוב לעולם'. אני די בטוח שזה אכן הסוף. סוף הספר ‘סוכן מספר 6' הוא הסיום הנכון לדמידוב. יש איזשהו עצב שם ואני אוהב את זה בספרות. אני אוהב את זה שאתה יכול לבכות בספר או סרט גם כשאתה יודע שהכל בדיוני. אתה יודע שהאנשים האלה לא מתו, לא נשבר להם הלב, לא היה להם סוף טוב, אבל אתה עדיין בוכה או מחייך. כשאתה מבלה זמן רב עם דמות, וגמרת לכתוב את הספר עליה, יש איזושהי עצבות".

לחצו לקריאת פרק מהספר "סוכן מספר 6">>>

עוד כתבות בנושא: "ילד 44" מצליח לצמרר | "הנאום הסודי" משתמש בנאום של חרושצ'וב כמעין מפץ חברתי

ידעת מה יקרה אתו כשכתבת את הספר הראשון?

"לא, כי אפילו לא היה לי חוזה. לא היה לי סוכן. לא היה לי כלום. הספר נכתב בזמני החופשי וזה היה הימור ענק. לא ידעתי אם הוא בכלל יפורסם, אם זו תהיה הצלחה. לא הרשיתי לעצמי לחשוב הרבה מעבר לסיום הספר".

חשיבה מחדש

רוב סמית נולד ב-1979 בלונדון. ב-2001, בתום לימודי ספרות בקולג' סנט ג'ון בקיימברידג', קיבל מענק לימודים לספרות ושירה אנגלית, ולמד שנה לימודי כתיבה באיטליה. לאחר מכן החל לעבוד כתסריטאי בטלוויזיה ובין השאר היה בין כותבי הטלנובלה הראשונה של קמבודיה, שצולמה בבירה פנום פן, בשיתוף בי-בי-סי. על היתרון שהעניק לו ניסיונו ככותב תסריטים הוא אומר כי "כתיבת תסריטים כוללת חשיבה מחדש על העבודה, ושינוי באופן דרמטי של מה שלא עובד. אז כשקיבלתי הערות עריכה קשות, תמיד הגבתי להן. לא התעקשתי להגיד על משהו שהוא מושלם כמו שהוא, אלא תמיד ניסיתי לספוג את מה שאמרו לי ולהגיב".

מאז יצא "ילד 44" ב-2008 הוא נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם. העלילה מתרחשת בתקופת רוסיה הסטאליניסטית, ונכתבה בהשראת סיפורו האמיתי של הרוצח הסדרתי, הקניבל והפדופיל אנדריי צ'יקטילו. הספר תיאר את פרשיית הרצח המורכבת שחוקר הסוכן דמידוב במדינה שבה "אין פשע". הספר, שהיה מועמד לפרסים יוקרתיים כמו מאן בוקר וקוסטה, זכה בין השאר בפרס פגיון הפלדה ע"ש איאן פלמינג לרומן המתח הטוב. הבמאי הבריטי רידלי סקוט קנה את הזכויות הקולנועיות עליו.

שנה לאחר מכן פורסם ספר ההמשך, "הנאום הסודי", המבוסס על הנאום שנשא המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב ובו הוקיע את פשעי העבר של השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, והמהפכה שבאה בעקבותיו. הפעם נאלץ הסוכן דמידוב להתמודד עם האשמות שהופנו כלפיו לנוכח תפקודו תחת המשטר הקודם.

"סוכן מספר 6" מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון מתואר דמידוב בצעירותו בתחילת הרומן עם ראיסה. החלק השני, המתרחש ב-1965, אחרי ימי שלטונו של חרושצ'וב, ממוקם בארצות הברית, כשראיסה יוזמת מפגש שלום בין ילדי מקהלה משתי המדינות

ונוסעת לניו יורק עם שתי הבנות שלה ושל לב, שנאלץ להישאר במוסקבה לאחר שלא קיבל אישור יציאה. בחלק השלישי, המתרחש ברובו באפגניסטאן של הכיבוש הסובייטי בתחילת שנות ה-80, דמידוב הגולה, המכור לאופיום, משלם על ניסיונו להתנגד למשטר.

"אני משער שרציתי שזה יהיה הספר האחרון", אומר רוב סמית, שישתתף במאי הקרוב בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. "וכשאתה כותב ספר אחרון אתה צריך לכתוב סיום, ובאיזשהו אופן, במקביל לזה שהספר צריך לסיים את סיפורו של לב, המלחמה באפגניסטאן היא בעצם סיפור על השלטון הסובייטי שמגיע לסופו. ככה חשבתי שאוכל לשלב את שני הדברים האלה - סיפור על לב כמבוגר, המגיע לסוף חייו יחד עם השלטון".

מה קושר בין הספרים בטרילוגיה, חוץ מהדמות הראשית - הסוכן דמידוב?

"רציתי לחקור שתי תקופות שונות לחלוטין של ההיסטוריה הסובייטית דרך הדמות של הסוכן לב דמידוב, שכבול אליה לחלוטין. לב הצעיר הוא אידיאליסט, הוא מנסה למצוא סוף טוב בספר ‘ילד 44'. בספר השני הוא שואל את עצמו - האם זה אפשרי שאהיה מאושר אי פעם? האם אוכל לכפר על הפשעים שלי? הספר השלישי הוא על סוף המשטר הקומוניסטי".

היו מבקרים שציינו את היכולת שלך לעבור בין סגנונות של סיפורי מתח ופשע. זה משהו שהעסיק אותך?

"בכל ספר רציתי לחקור דרכים שונות לספר סיפורי פשע. אני אוהב סיפורי פשע, ורציתי לספר סיפורי פשע שונים לחלוטין בכל פעם. ‘ילד 44', הוא ספר פשע שבו החברה מכחישה שבכלל היה פשע. בספר השני יש היפוך בתפקידים - הבלשים הם הרעים, והאנשים שנכלאו הם סוג של גיבורים שנעשה להם עוול. בחלק האחרון רציתי להשתמש בזה שדמידוב לא יכול להגיע לזירת הפשע, בגלל חומת הברזל של הגוש הסובייטי. מה שקורה כיום בסיפורי פשע זה שבפרק אחד יש פשע, בפרק השני מישהו מגיע לזירת הפשע ומתחיל לחקור. אבל כאן, מאחר שהפשע מתרחש בארצות הברית, לב לא יכול להגיע לשם והיה מעניין לכתוב סיפור שבו נבצר מהגיבור להגיע לזירת הרצח".

מלחמה ואופיום

עלילת הספר נעה בין ארצות הברית, ברית המועצות ואפגניסטאן. את הטרילוגיה, אומר רוב סמית, בחר למקם הרחק ממולדתו, משום שהתעניין יותר בהיסטוריה של ברית המועצות לשעבר. כשהוא נשאל איזו הכנה נדרשה ממנו לצורך הכתיבה על אפגניסטאן הוא משיב: "כשהייתי בן 19 הגעתי לעיר קראצ'י בפקיסטאן, זה הכי קרוב שהגעתי לאפגניסטאן ולא היה לי מושג שאני אכתוב יום אחד על פקיסטאן ואפגניסטאן.

"הצד הפיסי של המחקר, הטיול למקומות האלה, הוא מאוד שימושי, והייתי רוצה לטייל לאפגניסטאן, אבל בדיוק כשהתחלתי לכתוב את הספר התחיל להיות שם הרבה יותר מסוכן. מלבד זאת, רציתי להיכנס יותר לצד הרגשי של הסיפור ופחות לצד של תיאור הסביבה שם. לצורך כתיבת ‘הנאום הסודי' הלכתי לכל המקומות שבהם מתרחש הסיפור, ורשמתי לי המון הערות. כשכתבתי לבסוף את הטקסט, גיליתי שאני פוגם בסיפור כי הוא נהפך לספר היסטוריה, משהו דוקומנטרי, וזו לא היתה המטרה".

רוב סמית חקר לצורך הספר הנוכחי את הכיבוש הסובייטי באפגניסטאן. "יש המון ספרים שנכתבו על ידי קצינים רוסים שתיארו את הקרבות והתנאים באפגניסטאן, ולצדם עיתונאים רוסים שסופחו לגדודים, והם כתבו את ההתרשמות שלהם מהמדינה. הצד השני, הנגיש יותר, הוא עיתונאים, אמריקאים ברובם, שחיו עם המוג'אהדין וסיפרו על החוויות שלהם.

"זה מרתק כי יש שתי גישות שונות לחלוטין כלפי המלחמה. יש הגישה הרוסית, שהיא או תיאור יבש של המצב הצבאי, שמתמקד בניסיון לנצח, או התיאורים של העיתונאים הרוסים, שכתבו על צעירים אפופי אופיום, שמתים לברוח הביתה מהתנאים הנוראים שהם שרויים בהם, ילדים בני 18-19 שנלקחו מעריהם. מהצד השני יש עיתונאים אמריקאים, שכמעט כולם כותבים באופן מאוד אוהד על המוג'אהדין, גם כי הם נלחמים בסובייטים וגם כי הם רואים בהם את לוחמי הגרילה המושלמים.

"כשאתה קורא את זה אתה די בשוק, כי האמריקאים נלחמים היום במוג'אהדין, והאנשים האלה לא היו פרו-אמריקאים בשום צורה. הם רצו להפיל את הסובייטים, וכשהסובייטים עזבו הם נתנו לאל-קאעדה וארגונים אחרים להשתלט. זה היה מאוד מעניין להיתקל בדברים האלה במסגרת המחקר"

כל החלק של הסיפור שמתרחש באפגניסטאן נראה עמוס הקשרים למצב שם היום. זה משהו שחשבת עליו?

"בלתי אפשרי לכתוב את הסיפור הזה בלי לחשוב על מה שקורה שם עכשיו. וברור שאי אפשר להכניס התייחסויות לעתיד, אני הרי כותב על שנות ה-80. ובכל זאת, כשכתבתי את הספר כתבתי על הפרטים המקבילים למצב העכשווי, והקורא יכול למצוא אותם".

לעומת זאת, אין רגע אחד שאתה גורם לקורא להאמין בקפיטליזם. למה זה?

"מעניין לכתוב על קומוניזם כי יש הרבה אלמנטים שם שמאוד קוסמים לנו - שוויון, הגינות, והמון דברים שרובנו מסכימים שהם טובים. לב מצדד בהתחלה במערכת של אמונות טובות ונכונות. הוא רצה לבנות אוטופיה, ובסוף התברר לו שהוא בונה משהו אחר. אבל אני לא חושב שהעדפתי את הקומוניזם. האידיאולוגיה הזאת מפחידה למדי, כי היא לא מרשה לך לא להסכים אתה. היא לא מתירה לך להגיד ‘אני לא אוהב את זה', ובשבילי כל אידיאולוגיה שאומרת את זה היא מפחידה.

"הכוח הכי גדול של הקפיטליזם, והסיבה שהוא שרד את המשבר הנוכחי ואת המשברים הקודמים, הוא בכך שהוא מאוד אלסטי. הוא מרשה לך לא להסכים אתו. לא רק שהוא מרשה, הוא רוצה שלא תסכים אותו, שתפגין נגדו. הוא אומר ‘אם אתה יכול להמציא שיטה טובה יותר, תמציא אותה', בעוד שהקומוניזם אומר - ‘אם תפגין נעצור אותך ונשליך אותך לכלא'. זו הסיבה שבגללה הקפיטליזם ישרוד - הוא לא מפחד מביקורת, ולמרות כל העוולות שלו הוא מסתגל".

חזון יפהפה

הספר משלב כמעט לכל אורכו שתי דמויות כמעט מקבילות זו לזו. ג'סי אוסטין, זמר אמריקאי מצליח וקומוניסט המעריץ את הסובייטים, ומולו הסוכן האמריקאי ייטס, מאמין מושבע בכוח של ארצות הברית והקפיטליזם, שעושה הכל כדי לרדוף את אוסטין. אוסטין, מודה רוב סמית, מבוסס במידה רבה על דמותו של הזמר והשחקן האמריקאי המצליח פול רובסון, שלא חשש לדבר בגלוי בעד קומוניזם בארצות הברית ואף נסע כמה פעמים לברית המועצות. "אני חושב שרובסון הוא אדם מדהים שנלחם נגד חוסר שוויון", אומר רוב סמית. "היה לו חזון יפהפה של העולם, ושל המקום שאליו אנחנו צריכים להגיע, ושאני מקווה שאכן נגיע אליו. אבל הוא לא ראה את הצד השלילי של המשטר הקומוניסטי. הציגו לו פעם הוכחות ברורות לקיומם של הגולאגים, מחנות העבודה הידועים לשמצה, והוא אמר שהאנשים יחידים שמתו שם הם מתנגדים פאשיסטים שהגיע להם למות, שזה דבר נורא לומר. הסתירה הזאת היא העיקרון שהנחה אותי בכתיבת הדמות של ג'סי".

וייטס? הוא מנוגד לאוסטין בכל צורה, אבל גם הוא אידיאליסט.

"כן. יש לו חזון של אמריקה מושלמת, והאמריקה המושלמת הזאת כוללת רמה מסוימת של הגנה וביטחון, שהוא מאמין שהן חיוניות. הוא לא עושה את זה מתוך שיכרון כוח, אני חושב שזו פשוט צורה מוזרה של פרפקציוניזם. יש לו רצון ליצור נישואים מושלמים ובית מושלם, והוא לא זוכה לזה. הוא בחור שרודף אחרי גן העדן, כמו ג'סי. שני האנשים האלה שונאים זה את זה, וברור שהם יריבים מושבעים, אבל במידה רבה שניהם חולקים גישה דומה לעולם בכך שהם מנסים לשפר אותו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו