בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרת שנלחמה בסרקוזי

לאחר זכייתה בפרס גונקור היא חוללה שערורייה, כשמתחה ביקורת על "החזון הזוועתי" של נשיא צרפת. מארי נדיאי, שספרה "שלוש נשים חזקות" הופיע עתה בעברית, מסבירה למה הצרפתים מעדיפים לראות בה סופרת אפריקאית ומדוע עקרה לברלין

תגובות

מארי נדיאי נולדה בחבל לורן שבצרפת לפני 45 שנה, לאם צרפתייה ולאב סנגלי שבו פגשה לראשונה כשהיתה בת 15. בסנגל היא ביקרה רק פעם אחת, לפני 20 שנה. אבל אף שגדלה והתחנכה בצרפת, בכל זאת יש מי שמתקשים לראות בה צרפתייה של ממש. רבים חושבים שהיא סופרת אפריקאית.

נדיאי - שבשנים האחרונות גלתה לברלין, בעקבות מחאה מתוקשרת שלה נגד נשיא צרפת ניקולא סרקוזי - מודעת היטב לאופן שבו היא נתפשת בציבור ואף מזהה את הסיבות לכך.

"למעשה קיבלתי חינוך צרפתי לחלוטין", היא אומרת בראיון המתקיים בדואר אלקטרוני, "או, נאמר, מערבי. מעולם לא חייתי באפריקה ואבי לא גידל אותי. אבל מכיוון שאני נקראת בשם אפריקאי טיפוסי, ובספרי האחרון היה קצת עיסוק באפריקה, אנשים רבים חושבים שאני אפריקאית למחצה.

"אני מניחה שלחלק מהחברה הצרפתית חשוב לראות אותי כך, כייצוג של ההצלחה של אפריקה בצרפת. גם להרבה אפריקאים זה חשוב. אני האשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס גונקור - והאשה ה-11 שזכתה בו במשך ההיסטוריה הארוכה של הפרס הזה. אני לא יכולה לעשות כלום נגד העובדה שרואים בי אשה שחורה, אבל מבחינתי אין לזה הרבה משמעות. אני רואה בעצמי אשה אירופאית ששפתה צרפתית".

גם את הפרוזה הייחודית של נדיאי קשה מאוד לצמצם לנושא האפריקאי. ספרה "שלוש נשים חזקות", הרואה אור בימים אלה בעברית (בהוצאת כתר, תרגום מצרפתית: עדה פלדור) וזיכה אותה בפרס הצרפתי היוקרתי מכולם, הגונקור, איננו ספר על אפריקה או על נשים אפריקאיות או על הגירה - גם אם יש בו מכל אלה. זו אינה פרוזה אנתרופולוגית.

גטי אימג`ס

הסגנון הייחודי הוא אחד הדברים הבולטים בכתיבתה: הפרוזה שלה מורכבת ורגישה אך גם לא-רגשנית, והיא מתאפיינת במתן ביטוי ייחודי לעלבון, לזעם, לעזובה, לתחושה של גורל קשה. כשהיא מתארת לאורך דפים ארוכים כעס, אין מדובר בכעס מתפרץ והופך כיסאות; המתח הרגשי נוצר דרך הציפייה המתעוררת אצל הקוראים.

שער למחשבות כמוסות

נדיאי התחילה לכתוב כשהיתה בת 12. את הרומן הראשון שלה פירסמה בשנת 1985, כשהיתה בת 18, בהוצאת מינווי היוקרתית. שם גם התפרסמו רבים מספריה אחרי כן. היא אומרת שידעה תמיד, עוד מילדותה, שתהיה סופרת: "זאת היתה ודאות רגועה, שקטה, כמו האמונה באל בשביל אנשים מסוימים. כמובן, לא ידעתי שאזכה להצלחה, אבל זה לא שינה לי. ההצלחה אפילו היתה קצת וולגרית בעיני".

והיא אכן הצליחה מאוד. היא פירסמה 11 רומנים, שלושה ספרי ילדים, מחזות (אחד מהם היה לחלק מהרפטואר של הקומדי פרנסז) וכן כתבה את התסריט לסרט "חומר לבן" שביימה קלייר דניס ובו שיחקה איזבל הופר. בשנת 2001 הופיע הרומן שלה "רוזי קארפ" (ראה אור בעברית בהוצאת בבל) ועליו היא זכתה בפרס פמינה. המבקרים הצרפתים הפליגו בשבחי הספר, וב"לה מונד" הכריזו כי מדובר באחת הסופרות הטובות ביותר בשפה הצרפתית.

את שני ספריה האחרונים עד כה פירסמה בהוצאת גאלימר. האחרון, "שלוש נשים חזקות", מגולל את סיפוריהן של שלוש נשים, נורה, פנטה וקאדי, המובאים בשלושת חלקי הספר. זהו סיפור על בני אדם שנעים בין אירופה לאפריקה, שתמיד נמצאים במקום אחר מזה שהיו רוצים ותמיד חשים אי-נוחות, זרות. נורה חוזרת לסנגל לאחר שנים של ניתוק מאביה; פנטה באה מאפריקה לצרפת בעקבות בעלה הצרפתי, אבל גם החיים בצרפת אינם מה שהזוג דימיין שיהיו; וקאדי נאלצת לעזוב את אפריקה ולצאת למסע הגירה מלא ייסורים, בדרך לצרפת.

"שלוש נשים חזקות" נמכר בצרפת ביותר מ-800 אלף עותקים ותורגם ל-30 שפות. ב"לה מונד" נכתב כי זהו רומן הדן בניוון המוסרי, בשפלות ובסבל של האנושות, אבל גם מציע אפשרות של גאולה מעומק האומללות. "קולה ברור ומקורי להפליא", נכתב בעיתון, "שפתה היא שער לעולמן המסתורי של מחשבותינו הכמוסות ביותר - מקום מושבם של המאגי והעל-טבעי בתוכנו".

נדיאי אומרת שרצתה לתאר את הדרכים השונות שבהן שלוש הנשים האלה, הבאות ממעמדות חברתיים שונים, מגיבות למשבר נורא בקיום שלהן, "להראות שהן מפגינות עוז רוח דומה. אבל זה לא מניפסט. זה לא כתב הגנה - אני לא כותבת רומנים מגויסים או פוליטיים. שלוש הנשים האלה לא מייצגות קבוצת נשים מסוימת אלא רק את עצמן, אף על פי שיש לשלושתן כוח מיוחד".

האם זהו כוח ייחודי לנשים? נדיאי אינה מעוניינת להכליל ואינה חושבת שנשים בהכרח חזקות יותר מגברים, אבל כן, היא אומרת, "נשים צריכות להתגבר על יותר מכשולים".

היא מודה שרבים מהנושאים בספריה נובעים מילדותה, "אם כי אני משתדלת לא לגשת לנושאים באופן חזיתי. אני מסתובבת במעגלים ומתקרבת לאט לאט, ברמיזות, בלי לגעת אף פעם במרכז".

חייה כבת לאם לבנה חד-הורית לא היו דרמטיים כפי שאפשר לצפות, היא מוסיפה. "אמא שלי גידלה לבדה אותי ואת אחי המבוגר ממני בשנתיים. הילדות שלנו היתה שלווה ודי נורמלית בהתחשב בכך שהיינו שני ילדים מעורבים של אשה לבנה - תופעה נדירה בשנות ה-70. אני אף פעם לא נתקלתי בבעיות מיוחדות סביב זה. הייתי תלמידה טובה וילדה רגועה מאוד, והייתי שקועה כל הזמן בספרים.

לי ולאחי לא היה שום קשר עם אבא שלנו ולא הכרנו כלל את המשפחה מהצד האפריקאי. נפגשנו רק עם המשפחה של אמי, במרכז צרפת".

הילדים שאת מתארת בספר משלמים מחיר כבד על החלטות המבוגרים.

"גורלם של ילדים, שהם פגיעים כל כך, מרגש אותי מאוד ומעניין אותי מנקודת מבט ספרותית. אבל גם ההורים פגיעים: הם מנסים לעשות מה שהם יכולים ומה שהם חושבים שהוא טוב, ותחושת האשמה שלהם לפעמים גדולה מאוד. איך להיות הורה טוב, הכי טוב שאפשר? זאת שאלה שיכולה להיות כואבת מאוד".

חיי הם מותרות

בשנת 2007, כאשר נבחר סרקוזי לנשיא צרפת, החליטה נדיאי לעזוב את המדינה עם בעלה ושני ילדיהם ולעבור לחיות בברלין. כשהיא נשאלת מדוע היא כה סולדת מסרקוזי היא עונה: "היה קשה לשמוע את הנאומים שלו. הפופוליזם, סימון הזרים, הבוז למשרה הציבורית, לתרבות".

שערורייה של ממש התעוררה כשנדיאי זכתה בגונקור, וצוטטה הביקורת שלה על נשיא צרפת ועל שלטונו. בין השאר היא אמרה, כי החזון של סרקוזי בנוגע לצרפת הוא זוועתי. אריק ראול, חבר בכיר במפלגת השלטון, יצא להגנת סרקוזי ושלח מכתב לשר התרבות, פרדריק מיטראן; הוא כתב כי יש לצנזר את נדיאי וכן לדרוש שתחזור בה. בראיונות אתו אמר: "נדמה לי שהזכות לחופש הביטוי אינה יכולה להיהפך לזכות להעליב או לחסל חשבונות. אדם מפורסם שמייצג את ההישגים הספרותיים של צרפת צריך להראות מידה מסוימת של כבוד כלפי המוסדות שלנו".

על התקרית ההיא אומרת נדיאי: "בדרך כלל אני מסרבת להקדיש תשומת לב להיותי אשה שחורה, או לפחות מנסה לצמצם את העיסוק בכך. אבל במקרה המדובר, אני משוכנעת שחלקים מסוימים בימין גינו את הביקורת שלי אך ורק משום שהיא באה מאשה שחורה, כלומר, מצרפתייה חשודה, שהיתה צריכה להיות אסירת תודה על היותה צרפתייה ולא להביע שום דעה שלילית. בעיני זה אבסורד, כמובן, אבל זה גם מעניין".

על חייה בברלין ועל היותה בעצם גולה מרצון היא אומרת: "משפחתי ואני עברנו לברלין ב-2007 כי לא רצינו לחיות בצרפת של סרקוזי. אבל זה לא קשה, להיפך, אלה מותרות. אני מודעת כל הזמן לפריבילגיה שנפלה בחלקי, להחזיק בדרכון אירופי ולהיות חופשייה להתגורר באירופה בכל מקום שאבחר. מה שקשה הוא להיות מהגר בעל כורחך, בלי מסמכים ובלי כסף. להיות סופרת שיש לה אמצעים ומותר לה להתגורר בכל מקום שהיא רוצה - זה לא קשה".

תחזרי לצרפת אם סרקוזי לא ייבחר שוב?

"אני חיה בברלין כבר חמש שנים וקשורה מאוד לעיר הזאת. הילדים שלי חיים פה ולומדים פה, יש לי פה הרבה חברים, בסופו של דבר החיים שלי מתנהלים פה. לא אעזוב את ברלין גם אם הנשיא יתחלף".

"הפריחה השופעת, המותשת, של הצאלון הצהוב" | קטע מתוך הספר "שלוש נשים חזקות"

וזה שקידם את פניה או הופיע כאילו במקרה על מפתן ביתו הגדול, הבנוי בטון, בעוצמת אור שפתאום היה כה עז עד כי נדמה שגופו העטוף בגדים בהירים הוא היוצר ומפזר את הנהרה הזאת בעצמו, האיש הזה שעמד שם, נמוך, כבד, מפיץ אור לבן כמו מנורת ניאון, האיש הזה שצץ לפתע על מפתן ביתו הענקי, לאיש הזה לא נותר עוד, כך אמרה נורה לעצמה מיד, שום דבר משחצנותו, מקומתו, מנעוריו שפעם היתה בהם איתנות מסתורית כזאת, עד שהם נראו נצחיים.

הוא שילב את ידיו על בטנו והטה את ראשו הצדה, והראש היה אפור והבטן היתה בולטת ורכה מתחת לחולצה הלבנה, מעל חגורת המכנסיים בצבע שמנת.

הוא עמד שם, עטור נוהר קר, אחרי שצנח מן הסתם על מפתן ביתו היהיר מענף של אחד הצאלונים הנטועים בגן, כי היא הרי התקרבה אל הבית כשמבטה נעוץ בדלת הכניסה שמעבר לשער, אמרה נורה לעצמה, ולא ראתה אותה נפתחת כדי לאפשר מעבר לאביה - והנה, למרות זאת הוא הופיע לפניה באור היום ההולך וכלה, האיש הזה, הקורן והנפול, שנראה כאילו מכת אלה מפלצתית שיוותה למידותיו המושלמות, שנורה זכרה, ממדים של גבר זקן, נטול צוואר, שרגליו כבדות וקצרות.

הוא הסתכל בה ולא זע כשהתקרבה, ושום דבר במבטו המהוסס, האבוד משהו, לא גילה שציפה לבואה ואף לא שהפציר בה, שהתחנן אליה בכל פה (במידה שאיש כזה מסוגל בכלל לבקש עזרה כלשהי, חשבה) שתבוא לבקר אותו. הוא פשוט היה שם, אחרי שאולי עזב בהינף כנף את הענף העבה של הצאלון שהצל בצהוב על הבית, ונחת בכבדות על מפתן הבטון הסדוק, כאילו יד המקרה לבדה נשאה את צעדיה של נורה לעבר השער באותו רגע בדיוק.

והאיש הזה שפעם היה יכול להפוך כל הפצרה שלו לתחינה המופנית אליו הסתכל בה עכשיו כשהדפה את השער ונכנסה אל הגן, בארשת של מארח מוטרד קלות שמתאמץ להסתיר זאת. ידו האהילה כמצחה על עיניו אף כי הערב כבר שיקע בתוך צל את המפתן, שדמותו המוזרה, הקורנת, החשמלית, האירה בכל זאת.

"אה, הנה את", אמר בקול עמום, חלוש, חסר ביטחון בצרפתית למרות שליטתו המצוינת בשפה, כאילו החשש הגאוותני שהיה לו תמיד משגיאות מסוימות שקשה להימנע מהן הרעיד בסופו של דבר אפילו את קולו.

נורה לא ענתה.

היא חיבקה אותו קצרות, בלי להצמיד אותו אליה, כי האופן הבלתי מובחן כמעט שבו התכווץ הבשר הרפה של זרועות אביה תחת אצבעותיה הזכיר לה שהוא שונא מגע פיסי. נדמה לה שהיא קולטת שמץ צחנה של טחב. ריח שמקורו בפריחה השופעת, המותשת, של הצאלון הצהוב הגדול שדוחף את ענפיו מעל הגג השטוח של הבית, ובין עליו נוהג אולי האיש הזה, החשאי והמתנשא, לקנן, אורב - חשבה נורה במבוכה - לרחש הקל ביותר של צעדים המתקרבים אל השער, ולשמעו הוא מזנק בגמלוניות ומתייצב על מפתן ביתו רחב הידיים שקירותיו בטון גולמי. ואולי הוא נודף, הריח הזה, מעצם גופו של אביה, או מעורו הזקן, הקמוט, שצבעו כאפר. היא לא ידעה, היא לא היתה מסוגלת לקבוע.

לכל היותר יכלה לומר שבאותו יום לבש, שמן הסתם הוא לובש תמיד עכשיו, כך חשבה, חולצה מקומטת ומוכתמת הילות זיעה, ושמכנסיו נעשו ירוקים ומבריקים בברכיים, שם נוצרה בליטה כעורה, או שבהיותו בעל כנף כבד מדי, הוא נופל בכל פעם שהוא נוגע בקרקע, או, חשבה נורה בחמלה יגעה משהו, שגם הוא נעשה, בסופו של דבר, זקן מוזנח, אדיש או עיוור ללכלוך אף על פי שהוא שומר על הרגלי ההידור המסורתי שלו, מתלבש כפי שהתלבש תמיד, בצבעי לבן וחמאה טרייה, ולא מופיע לעולם, אפילו על מפתן ביתו הלא-גמור, מבלי שהיטיב את קשר העניבה שלו, ולא חשוב מאיזה סלון מאובק יצא, ולא חשוב מאיזה צאלון שעייף מלפרוח התעופף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו