בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוקטורט בנעלי עקב

הוויכוח על מהותה ואיכותה של הצ'יק-ליט, ספרות-בנות, עדיין לא הוכרע. האם פגישה עם סופרת רבי המכר הבריטית סופי קינסלה - שכתבה גם ספרים אחרים בשמה האמיתי, מדלן ויקהאם - תפזר את הערפל?

תגובות

צ'יק-ליט, אותו ז'אנר של ספרים שנחשב מיועד לנשים צעירות, הוא מושא לוויכוח זה כ-15 שנה. האם זה אסקפיזם בלתי מזיק? מסחריות צינית? פוסט-פמיניזם בצורתו הטיפשית והמדכדכת ביותר? עלבון לאינטליגנציה של נשים שאוהבות לקרוא ולכתוב על חיי נשים בתקופתנו? אילו חיתה ג'יין אוסטן היום, האם היו הספרים שלה נדפסים בכריכות ורודות מנצנצות? ואם נצנצים מגבירים מכירות, למה זה בכלל משנה? האם הסוגה הזאת מפיצה רעיון מיושן הרואה בנשים יצורים מפגרים ורדודים - או שהיא משקפת את מציאות חייהן על כל גווניה? וכן הלאה.

חלק מהבעיה הוא, שאין תמימות דעים על הגדרת המונח צ'יק-ליט. "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" מוזכר בדרך כלל כאחת הדוגמאות המוקדמות לסוגה, אבל אליסון פירסון השתוללה מזעם כששייכו את ספרה על אם עובדת, "אין לי מושג איך היא עושה את זה" (תורגם לעברית בהוצאת מטר), לסוגה הזאת. המרכיב העיקרי בספר - גיבורה נועזת אך שלומיאלית, שנקלעת לסדרה קומית של תקריות אומללות - מופיע על פי הטענה גם ב"ג'יין אייר", וכך כל הגדרה יכולה להיות אלסטית עד כדי כך שהיא גובלת בחוסר משמעות.

ציפיתי איפוא בקוצר רוח לפגישה עם סופי קינסלה. קודם כל, במקרה שלה אין שום מחלוקת בנוגע לקטגוריה; 11 רבי המכר שלה מוזכרים שוב ושוב כצ'יק-ליט צרוף. שישה שייכים לסדרת השופהולית, המכורות-לקניות, שהגיבורה שלה, בקי בלומווד, היא צעירה נועזת ושלומיאלית. הוליווד הפכה את הספר "סיפורה של שופהולית" (שיצא בעברית בהוצאת פוקוס) לסרט מצליח.

רקס

אחד הספרים העצמאיים של קינסלה, "Can You Keep A Secret?", נמכר בבריטניה בהיקף שהציב אותה ברשימת 100 הנשים העשירות ביותר במדינה, ועד כה נמכרו יותר משישה מיליון עותקים מספריה. היא גם בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת אוקספורד בלימודי החוג הרב-תחומי לפילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה, ופירסמה שישה ספרים מצליחים בשמה האמיתי, מדלין ויקהאם, לפני שהחליפה סוגות, אימצה שם עט זוהר יותר והחלה להטיל ביצי זהב. אם מישהו מוסמך לשפוך אור על הוויכוח - זו היא.

תחביב לאומי

המקום שהיא בוחרת לפגישתנו הוא מסעדה ברשת חנויות הכל-בו הבריטית סלפרידג'ס, שאני מפרשת כהתייחסות שובבה לבעיה של בלומווד. אני מגיעה ומחפשת אם לארבעה בתחילת שנות ה-40 לחייה, ולכן מתעלמת מהברונטית שבהריון מתקדם, אשה מטופחת בשמלת תחרה צמודה שנראית צעירה בהרבה מ-30. רק לאחר שאני פונה לכל מועמדת אפשרית אחרת אני מבינה שזו ודאי היא.

קינסלה היא אלגנטית, חביבה ומקסימה כל כך, עד שלא נעים לי להטיל ספק באתיקה הכרוכה בכתיבה אוהדת על אשה שאינה יכולה להפסיק לקנות, אף על פי שהיא שקועה עד צוואר בחובות. כאשר כתבה את הספר הראשון בסדרת השופהולית, בשנת 2000, היה אפשר לראות בהפרזה כזאת משהו קליל ומשעשע. אבל כיום מי שמתייחס בסלחנות לאקסטרווגנצה כזאת מסתכן בהאשמה שהוא מאשש - ואף מאדיר - התנהגות שהכניסה נשים רבות בתקופתנו לצרות גדולות.

"אני מוכרחה לומר", היא עונה, "שהספר הראשון נפתח בכך שהבנק אומר, ‘אולי תגלשי למשיכת יתר?' ואחר כך אומר, ‘למה לא שילמת את משיכת היתר שלך, אשה רעה שכמוך?'. אני צוחקת כשאני שומעת שהפוליטיקאים כיום אומרים: ‘אנחנו מוכרחים לקצץ - אבל צריך להרוויח עוד כסף'. זאת המנטרה של בקי בלומווד, אלה שני הפתגמים שלה. ההתלבטות שלה היא ההתלבטות של המדינה. זו כמובן בעיה קשה, אבל נקודות התורפה האנושיות הן אותן נקודות תורפה".

צחקתי כשקראתי את "סיפורה של שופהולית", אבל בלומווד הזכירה לי באופן מטריד חברה שהכפייתיות שלה לקניות, שפעם נתפשה כחמודה, מחריבה עכשיו את נישואיה. האם זה עדיין מצחיק?

"את יודעת מה אני חושבת? צריך להשלים עם זה. הייתי יכולה לחשוב: ‘אוי לא, משבר כספי, קדימה, לברוח, כי זה קצת רציני ומפחיד וקשה'. אבל הדחף שעלה בי היה הפוך. אנחנו הבריטים עם של קונים, ואני חושבת שצריך לזרום עם זה. אני חושבת שמאז ומעולם יש אצלנו שילוב בין צחוק לכאב".

חלק מהבדיחה על בלומווד הוא שאף על פי שאין לה שום חוש לכספים, היא כתבת לענייני כספים - כפי שהיתה קינסלה לפני שהחלה לכתוב ספרים. "אנשים היו פונים אלי לקבל עצה, והייתי אומרת, ‘בבקשה, אל תשאלו אותי!'; כן, למדתי כלכלה באוקספורד, אבל כדי להבין בכספים צריך להיות בעל ידע נרחב בתחום הכסף הפרטי", היא מספרת. ולא רק זאת, אלא שהתפקיד גם היה בעיניה משעמם עד זרא.

"למען האמת, זו היתה העבודה היחידה שהצלחתי להשיג. לא היתה לי תוכנית אב. ואז פשוט תפשתי שאני רוצה להמציא סיפורים כאלה. קראתי ספרים בדרך לעבודה וחשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות". היא קראה את הספרים של מרי וסלי וג'ואנה טרולופ. "וחשבתי, גם אני יכולה לספר סיפורים כאלה". וכך עשתה.

"כשכתבתי את הספר הראשון שלי,'The Tennis Party' , חששתי שמא אכתוב את הרומן האוטוביוגרפי המתחייב. הייתי נחושה בדעתי שלא לכתוב על עיתונאית בת 24. החלטתי לכתוב על גברים, על אנשים בגיל העמידה, כדי שאוכל להגיד, תראו, אני לא כותבת רק על החיים שלי, אני סופרת של ממש".

היא כתבה חמישה רומנים רצופים בתוך חמש שנים, וכולם נמכרו היטב. "וכשהגעתי לגיל 29 או 30, חשבתי, או-קיי, עכשיו, מבלי להיכנס למגננה, אכתוב ספר קליל על דברים שאני מכירה, ופשוט אכתוב אותו בצורה מצחיקה ומגוחכת. אם הוא ייכשל, לא נורא".

האם ניתחת את רשימת רבי המכר והסקת שכתיבת ספר בסוגת הצ'יק-ליט היא הדרך היחידה להרוויח בגדול?

"לא, זה לא היה ככה. עמוק בפנים פחדתי שאף אחד לא יבין את הספר, וזה יהיה ממש מביך. בגלל זה לא הצעתי אותו להוצאה שלי. המחשבה שאשב במשרד שלהם ואגיד, ‘אני רוצה לכתוב על בחורה עם אוברדראפט שאוהבת קניות ומקבלת מכתבים ממנהל הבנק שלה', זה פשוט נשמע מטורף. אבל ראיתי את זה קורה סביבי; כולנו דיברנו על שופינג, כולנו עשינו שופינג, עניין כרטיסי המועדון היה חזק מאוד, וראיתי את הצביעות כשמצד אחד מנפיקים לך כרטיס אשראי ומצד אחר צועקים עלייך כשאת לא עומדת בתשלומים. אף אחד לא עשה את זה. חשבתי לעצמי, רק רגע, הקניות נהפכו לתחביב הלאומי, ואף אחד לא כותב על זה. היתה לי תחושה שזה פרויקט ניסיוני".

היא הגישה להוצאה את כתב היד הראשון שלה, "The Dreamworld of a Shopaholic", בשם סופי קינסלה, מבלי לומר שהמחברת היא בעצם מדלן ויקהאם. "זה לא שכולם אמרו, ‘נהדר, יש לנו רב-מכר!' הם חשבו שהספר טוב ומצחיק, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה בעולם המו"לות. בעיני זה מעודד מבחינה מסוימת - זה לא שאפשר לדעת מראש מה המתכונות להצלחה, שצריך ספר כזה וכזה, אלא שספר שמצליח עוסק בסיפור שמישהו רוצה נואשות לספר, והעולם לא ידע שהוא רוצה לקרוא אותו".

זה לא היה רק רב-מכר, אלא גם סנסציה. לזכותה ייאמר שהצלחת שלושה ספרים נוספים בסדרת השופהולית לא מנעה מקינסלה לכתוב גם רומנים עצמאיים, בין המשכים נוספים של הסדרה. ספרה החדש, שיצא בפברואר האחרון, "I've Got Your Number", אף הוא אינו שייך לסדרה, אבל עלילתו - המספרת על צעירה שמוצאת טלפון סלולרי ומסתבכת בחייו של הבעלים הקודמים - משקפת גם היא את כושר ההבחנה החד של המחברת ואת ערנותה לרוח הזמן.

"היתה לי בראש תמונה של מישהי שמוצאת טלפון סלולרי, ואחר כך מתחברת לאדם הזה בכל מיני דרכים. המכשיר הזעיר הזה מאיר כל היבט בחיינו, ולכן בתור סופרת אני רואה בו דבר מושלם. הוא הרי כל כך קטן! ובכל זאת הוא מכיל את עולם העסקים שלך ואת העולם הרומנטי שלך ואת העולם הרגשי שלך. הכל שם".

קור רוח עליז

עלילת הספר מחוכמת, סוחפת וקולחת. ועם זאת מצאתי את עצמי שוב ושוב מוטרדת מהפרשנות שלו לנשיות, פרשנות שמעדיפה את האינטואיציה על פני ההיגיון, את האינטליגנציה הרגשית על פני ההצלחה, ואינה מספקת תובנות שלא הוצגו כבר ב"על גאווה ודעה קדומה" - ובעצם גם ב"לא רק בלונדינית".

למה מחברות ספרי בנות יוצרות גיבורות קלות דעת שהאינטליגנציה שלהן רגשית בלבד - וגם אז היא מרבה לפספס - ושתחומי העניין שלהן חורגים רק לעתים נדירות מתיקי יד אופנתיים ומפנטסיות רומנטיות? קינסלה היא לונדונית בת מעמד הביניים, אשה עצמאית, שהכירה את בן זוגה בלילה הראשון שלה באוקספורד ונישאה לו כשהיתה בת 21; הוא מנהל בית ספר פרטי ויש להם ארבעה בנים, שהצטרפה אליהם תינוקת זמן קצר לאחר פגישתנו. היא אדם רב כישרונות וזכויות - למה, אני שואלת אותה, כל כך הרבה ספרי בנות נכתבים בידי נשים משכילות ואינטליגנטיות מאוד?

"זה מעניין", היא אומרת, ואינה מאבדת משלוותה ולו במעט. "תביני, לדעתי יש שני דברים. אשה יכולה להיות אינטליגנטית מאוד ובה בעת להיות קלת דעת ושלומיאלית. היא יכולה לא לדעת לבשל, היא יכולה לאהוב שפתונים. ולדעתי מציאותי יותר לתאר נשים בכל ההיבטים האלה מאשר להגיד, בסדר, זו אשה אינטליגנטית ולכן אצטרך לתאר אותה בספר בתור אשה מוכשרת בכל התחומים. לדעתי זה אידיאל לא הוגן. אשה שלעולם לא טועה, שהחיים הפרטיים שלה אף פעם לא בבלגן, שאף פעם לא מוטרדת מהאיזון בין העבודה לחיים? אני חושבת שזה לא מציאותי. מה שאני כותבת הוא מציאותי".

אבל הגרסה שלך לנשיות אינה כוללת רבות מהנשים שאני מכירה.

"אני יכולה להגיד לך משהו?" היא צוחקת. "יכול להיות שהן לא כאלה - אבל הקוראות שלי כאלה. הן חושבות ככה. והן לא טיפשות, הן לא מפגרות, הן לא ויתרו על האידיאלים הפמיניסטיים שלהן. הן בני אדם אמיתיים עם פן שטוח ופן עמוק, ואני פשוט מציגה את התמונה כולה.

"בספרים שלי אני צוחקת על עצמנו, לא נלחצת מזה אלא אומרת: ‘כן, יש לנו מגרעות, אנחנו מרוכזות בעצמנו, אנחנו לפעמים שטחיות, לפעמים סובלת מחוסר ביטחון, אנחנו כאלה'. את יודעת, אנחנו יושבות ומפטפטות, אומרות: ‘אלוהים, הדיאטה שלי הלכה לעזאזל'. אלה פשוט הדברים שמבדרים נשים ומצחיקים אותן".

זו ההגנה הקלאסית, שמשמשת לא רק מחברות צ'יק-ליט אלא גם עורכי מגזינים, מפרסמים של

מוצרי יוקרה, מפיקי תוכניות ריאליטי וכן הלאה. ולמען האמת איחרתי לראיון, משום שבאוטובוס שמתי לב שהמחשוף בשמלה שלי גדול בצורה מסוכנת, ולכן עשיתי עיקוף בדרך ונכנסתי לכל-בו לחפש סרט דביק לשעת חירום - סיפור על תקלת בגדים שנידבתי בשמחה דקות ספורות מתחילת הפגישה.

ואף על פי כן אני מתקשה להבין למה אשה אינטליגנטית כמוה רוצה לכתוב על נשים ברגעים המטופשים ביותר שלהן. אני מספרת לה שנכנסתי לאתר האינטרנט שלה, לא הצלחתי למצוא משפט אחד שאינו מעוטר בסימן קריאה, ותהיתי איך היא מתמודדת עם אווירת ההיסטריה חסרת הנשימה האופיינית למתבגרות, שמעניקה לגברים תירוץ לפטור אותה בזלזול. "את יודעת", היא אומרת בחיוך, "אני לא מרגישה שמזלזלים בי, כי יש לי קוראות רבות ונאמנות".

האם היא נפגעת כשסופרות כמו פירסון רואות בתיוג "צ'יק-ליט" עלבון? "אני יכולה להבין את זה, כי כל אחד מגיב אחרת. תמיד חשבתי שצ'יק-ליט זה רומנים עכשוויים ומצחיקים שמתוארים בגוף שלישי ועוסקים בסוגיות עכשוויות. זה לא מונח אידיאלי; כשמבקשים ממני לתאר מה אני עושה, אני אומרת שאני כותבת קומדיות רומנטיות, כי זה מה שזה, לתחושתי. אבל אני טיפוס פרגמטי".

היא לא מוטרדת אפילו קצת כשאנשים מניחים שקל לכתוב את הספרים שלה. "הדבר הכי מצחיק שראיתי אי פעם היה באתר שלי, לפני שנים. מישהי כתבה: ‘הלוואי שהיו עוד הרבה ספרים כאלה'. ומישהי ענתה לה: ‘בטח להקליד אותם לוקח הרבה זמן. למה היא לא מכתיבה את הספרים שלה למישהו, היא תוכל לגמור את זה ביום אחד'".

למה זה לא מרגיז אותה? היא מושכת בכתפיה בחביבות. "יש כמובן רגעים שאני חושבת: ‘לעזאזל, עבדתי על זה נורא קשה'. אבל באופן כללי אני אומרת לעצמי שיש לי משהו נהדר, וזה קהל הקוראות הנאמנות והנפלאות שלי. מה יש לי להתלונן? אני כותבת ספרים שאני אוהבת לכתוב".

קינסלה היתה חברה מקסימה לארוחה, אבל לא החכמתי ולו במעט בכל הנוגע לסוגיית הצ'יק-ליט כתופעה. היא אשה מרשימה מאוד אבל גם קצת מרגיזה. שום דבר אינו חודר מבעד לשריון החינוך והעידון החברתי - ולכן אין לי מושג מה מטריד אותה, אם בכלל. אני חושבת שקור הרוח העליז שלה אותנטי - ואם לפעמים בעיני הוא מתיש, היא ודאי לא תבין למה. הדבר הקרוב ביותר לקונפליקט שאמרה היה הודאתה שכמה מקוראיה שהעריצו את ויקהאם התאכזבו מגלגולה החדש.

"יש אנשים שאוהבים להגיד על סופי קינסלה, ‘זה לא בשבילי'. אני לא חושבת שאמרו לי את זה על מדלן ויקהאם'".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו