בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונות למזכרת

הוא היה מיודד עם קוקטו ובייקון, והשתתף באופרת סבון של וורהול, אבל פיקאסו סיקרן אותו יותר מכל. לקראת צאת החלק הרביעי בביוגרפיה שכתב עליו, מגלה ג'ון ריצ'רדסון מה גרם לאמן להיהפך לקומוניסט

תגובות

"את מתמצאת היטב בשירה של קיפלינג?" דורש ג'ון ריצ'רדסון לדעת, כמעט עוד לפני שדלת דירתו במנהטן נסגרת מאחורי. "אני מנסה להיזכר בשם של שיר... אני זקוק לו למשהו שאני כותב".

ריצ'רדסון - שהחלק הראשון בביוגרפיה שכתב על פיקאסו זיכה אותו בפרס ספר השנה של וייטברד ב-1991 - בן 88 וסובל מניוון מקולרי, מחלת עיניים שמשבשת באופן חמור את יכולת הקריאה שלו. אבל הוא עדיין עובד במרץ: כותב, עכשיו בעזרת שותפים, את החלק הרביעי בביוגרפיה של פיקאסו, ואוצר תערוכות (התערוכה שאצר, "פיקאסו: השנים במזרח התיכון", שהוצגה בגלריה גגוזיאן בלונדון ב-2010 נחשבה לתערוכה באיכות של מוזיאון כי צמחה מתוך היכרות אישית עם האמן). כשאני באה הוא שקוע בכתיבת מאמר על לוסיאן פרויד, שאותו הכיר מאז היה בן 18 ופרויד בן 20.

ריצ'רדסון מוליך אותי דרך כמה חדרים מרשימים ביופיים, עמוסים פסלים, ספות עמוקות ומרופדות, מנורות מפוארות, שולחנות עתיקים, ויותר מכל - תמונות. הוא מצביע על דיוקן מהמאה ה-18. "זה פרדריק נסיך ויילס, שצייר ריינולדס. אחת העוזרות של המלכה מרי ניסתה תמיד לקבל אותו ממני. לא היה להם ציור כזה בארמון". אנחנו חולפים על פני ציורים של פיקאסו ושל פרויד, ואני נתקלת בעבודה שנראית כרפרודוקציה של בראק היושב על שולחן צד. רק כעבור זמן, כשאני מסתכלת בהקדשה - "לריצ'רדסון, באיחולי כל טוב, ג' בראק" אני מבינה שזה הדבר האמיתי, יצירה עדינה בדיו וקולאז' קרטון של ציפור מעופפת אל קינה.

ריצ'רדסון הוא אחד הגשרים האחרונים לעולם מרהיב ואבוד: מלבד פיקאסו, בראק וז'אן קוקטו, שאותו פגש כשחי במשך 12 שנה עם אספן האמנות דגלאס קופר בדרום צרפת, הוא היה מיודד עם קשת של דמויות מעולם הספרות והאמנות - ו"ה אודן, בנג'מין בריטן ופיטר פירס, פרנסיס בייקון, ננסי מיטפורד, גרהם סאתרלנד, ג'יימס וג'ון פופ-הנסי - שרבים מהם מתעוררים לחיים בצבעים עזים בספר הזיכרונות המרתק, "שוליית הקוסם" (‘The Sorcerer's Apprentice'). יותר מכל עולה מהספר דמותו של קופר, אחד האספנים המוקדמים החשובים ביותר של אמנות קוביסטית, שכבש את לבו של ריצ'רדסון וסחף אותו אתו לצרפת ב-1950. באמצעות קופר התוודע ריצ'רדסון לרבים מהכוכבים שזורחים מבין דפי הספר, אבל קופר גם היה בן זוג שתלטן ומתנשא. כפי שאומר ריצ'רדסון, "היו בו הרבה מעלות - הוא היה מבריק, הוא היה מצחיק מאוד, לא היה אתו רגע משעמם, אבל לחיות אתו תחת גג אחד באזור מבודד למדי בפרובנס - לפעמים הייתי משתגע".

בסופו של דבר הוא עזב והשתקע בניו יורק, החל לכתוב לכתב העת הספרותי "ניו יורק ריוויו" וב-1962 אצר תערוכה מצליחה של פיקאסו שהתפרשה על תשע גלריות. אחר כך הקים את הסניף הניו-יורקי של כריסטיס עם צ'רלי אולסופ. "השלמנו זה את זה. לא התמצאתי בציור הולנדי מהמאה ה-17, או בפורצלן וכסף סיני. הוא לא הבין בציור מודרני", הוא אומר על אולסופ. הפרידה מקופר, הוא אומר, "איפשרה לי לצמוח ולהיות מה שרציתי להיות - לכתוב על אמנות ולטפח קריירה בעולם האמנות".

של מי הדיוקן

כשחזר לצרפת להתייעץ עם פיקאסו בעניין התערוכה ב-1962 עלה במוחו הרעיון לכתוב ספר על חייו. "הייתי אומר: ‘של מי תמונת הדיוקן הזאת?' והוא היה אומר שביצירות מסוף שנות ה-30 היו לפעמים ארבעה אנשים בדיוקן אחד - דורה מאר, נוש אלואר, אינס המשרתת, לי מילר, היה אפשר לראות את כולן. שאלת הזהות בדיוקנאות האלה היתה מרתקת. חשבתי לערוך מחקר גדול ולבדוק איך אפשר לעקוב אחר הסגנון של פיקאסו באמצעות דיוקנאות הנשים ששימשו לו מקור השראה. אחר כך הבנתי שהרבה יותר טוב לכתוב עליו ביוגרפיה".

הספר הראשון, בכתיבתו החדה, נחל הצלחה רבה. חוקר האמנות ריצ'רד וולהיים כתב בכתב העת הספרותי "לונדון ריוויו": "אין דרך קצרה להעביר את העושר, הדיוק והמעוף שבהם ניחן הספר הזה". בעיני המבקר ולדמר ינוצ'ק, שכתב ב"גרדיאן", זו "הביוגרפיה הטובה ביותר שקראתי על חייו של אמן".

ג'ון פטריק ריצ'רדסון נולד בלונדון ב-1924 והיה הילד הבכור של סר וודהאוס ריצ'רדסון בן ה-70 ושל אשתו הצעירה ממנו בהרבה, פאטי. "אבי היה דמות מרתקת", אומר ריצ'רדסון. "המלכה ויקטוריה העניקה לו את עיטור הכבוד ואדוארד השביעי העניק לו תואר אצולה. הוא היה ראש אגף האפסנאות במלחמת דרום אפריקה, והיה הראשון שהאכיל את החיילים בבשר בקר קפוא שהביא בקרונות קירור של רכבת".

בגיל 13 נשלח ריצ'רדסון לפנימיית סטו, שהגנים בה, בעיצוב אדריכל הנוף קייפביליטי בראון, ועיטוריה האלגנטיים בסגנון המאה ה-18, סיפקו את הרקע לכמה מחוויותיו המיניות הראשונות. בפנימייה התוודע בעזרת המורה לאמנות לעבודתם של אמנים כגון פיקאסו ושוויטרס. ריצ'רדסון מראה לי עבודה מופשטת קטנה שעשה באותה תקופה, יצירה מרשימה בפרוגרסיביות שלה ביחס לתלמיד בית ספר בשנות ה-30. כשפרצה המלחמה הוא נרשם ללימודים בבית הספר לאמנות סלייד שבלונדון. לימים, כשגויס לצבא, חלה בקדחת השיגרון: הוא שוחרר מהצבא לפני שהספיק ללבוש את מדי המשמר האירי.

הוא התגורר בלונדון בתקופת המלחמה עם אמו ואחיו, עבד כמעצב תעשייתי ביום וכבאי בלילה. אחר כך היו המסיבות. "באותם ימים היה מסוכן להיות הומו; החבר הכי טוב שלי נעצר בגלל איזו עבירת שווא ונכלא לחודש. אבל בזמן הבליץ לונדון היתה מדהימה. היו מועדוני לילה נהדרים במרתפים שהופצצו בסוהו. והיתה תחושה של התרגשות עצומה כי לא מעט מהגברים עמדו לצאת למצרים למחרת. ואנשים התייחסו זה לזה נהדר בתקופת המלחמה. הם לא היו קטנוניים או רעי לב, הם רצו ליהנות לפני שיופצצו או שיישלחו למערכה".

זמן קצר לאחר המלחמה הוא החל לכתוב לעיתון "ניו סטייטסמן" בענייני ספרות, בהנחיית קאתברט וורסלי, עורך התיאטרון וסגן העורך הספרותי של העיתון. "לונדון אחרי המלחמה", אומר ריצ'רדסון, "היתה כיפית לבוהמיינים, אבל היתה בה גם רוח יצירתית, שנעלמה מאז". יום אחד ב-1949 לקח אותו וורסלי למסיבה בביתו של ג'ון להמן לרגל פרסום ספרו החדש של פול בולס, "שמים מגינים מעל". אחד האורחים במסיבה היה קופר, שהשקיע נתח גדול מהונו וייסד לו אוסף מרשים של אמנות מודרנית.

"באותם ימים", אומר ריצ'רדסון, "אלכוהול היה תמיד בעיה. היו שם בקבוק ויסקי, כמה בקבוקי יין אדום מדרום אפריקה, כמה ליקרים - והיינו משתכרים אחרי שלושה משקאות שונים. הכרתי את דגלאס קודם לכן והשתוקקתי לראות את האוסף; היה בלתי אפשרי לראות יצירות קוביסטיות גדולות באותה תקופה. אז ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. ‘אני יודע בדיוק מי אתה', אמר דגלאס.

"אמרתי: ‘אני מאוד רוצה לראות את האוסף שלך'. הוא אמר: ‘אין זמן טוב יותר מעכשיו. בוא נשאיר פה את האנשים הנוראיים האלה ואת המסיבה האיומה הזאת'. וככה נסענו לנו משם ברולס-רויס שחורה עם גלגלים צהובים. נסענו במהירות עצומה ובחריקת צמיגים עד שהגענו לבית של באזיל אמולריי, שדגלאס גר אתו".

עד מהרה נהפך הבית גם לביתו של ריצ'רדסון: "שכבתי עם דגלאס מתוך סקרנות, וגם רציתי להעמיק את ההיכרות אתו", הוא אומר. לאמולריי, רופא וחבר "שלא עשה מימיו מעשה מרושע או אכזרי", לא היה אכפת כנראה. "הוא חי דרך דגלאס", אומר ריצ'רדסון. "ככל שדגלאס התנהג בצורה גרועה יותר, כך שאב מזה באזיל סיפוק גדול יותר. הוא לא היה מזוכיסט, אלא פשוט טיפוס מתוח. איכשהו, דרך דגאלס הוא היה משתחרר. הוא היה מתפקע מצחוק מהתעלולים של דגלאס; מפעם לפעם הוא היה פולט אנחה קלה, אבל בדרך כלל הוא היה מעודד אותו להמשיך. באזיל לא קינא בכלל בקשרים של דגלאס; ודגלאס, לעומת זאת, התייחס בזלזול מוחלט לקשרים המזדמנים של באזיל".

קופר לקח את ריצ'רדסון לטיול באירופה, ששיאו היה הגילוי של טירה יפהפייה ונטושה שנקראת קסטיי, והם השתקעו שם. כך פגשו את האדם המגנטי ועתיר הסתירות, פאבלו פיקאסו, שהתגורר בסמוך.

פיקאסו היה באותה תקופה בין מאהבות וכמה מועמדות ריחפו בסביבה. ריצ'רדסון חיבב מאוד אחת מהן: ז'קלין רוק. "היא נראתה מושלמת בשבילו. היתה לה הגזרה המתאימה - זוג שדיים גדולים וישבן גדול ולא הרבה ביניהם, וזה מה שהוא אהב. נסעתי לפאריס וקניתי לה מתנה, מין שכמיית לוחם שוורים של דיור, ובאמת בתוך זמן קצר ז'קלין היתה בת זוגו של פיקאסו".

ז'קלין היתה אתו עד הסוף, מסורה לאמן ומותשת ממנו. "בשמונה השנים האחרונות בחייו של פיקאסו לא היה לידו איש מלבדה. היא היתה המזכירה, עוזרת הבית, היא סחבה את הקנווסים. היא היתה צריכה לעשות את כל הדברים המעשיים - ללכת לבנק, להצטייד לקראת סוף השבוע, להתווכח עם עורך הדין - ולחזור הביתה עד שהוא קם בעשר וחצי. אחר כך היתה צריכה להישאר לצדו מבלי לצאת מהחדר, לפעמים עד שתיים, שלוש, ארבע בבוקר. והיא התחילה לשתות. כשהוא מת היא כבר היתה במצב נורא".

כעבור 12 שנה הגיע הקשר עם קופר לסופו הכואב. האפיזודה האחרונה בסיפור היתה כשקופר נדקר בידי צעיר שהוא חיזר אחריו. ריצ'רדסון, שכבר עזב את הטירה בשלב זה, אבל חזר לרגל יום הולדתו של פיקאסו, מיהר לבית החולים, וישן על כיסא נוח לצדו. כשקופר חזר לדבר, הוא חקר: "איפה מצאת את הרוצח הזה?"

אחרי כל זה, "ניו יורק היתה בשבילי גן עדן", אומר ריצ'רדסון. "הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים. היו שם שחקני שחמט רוסים, מעצבי פנים, אנגלים מהסגנון הישן, פוליטיקאים שמאלנים". עם חבריו נמנה אנדי וורהול, והוא השתתף באופרת סבון שהאמן כתב ("מקסין דה לה פלייז שיחקה שחקנית ששוקעת באלמוניות. הייתי אחיה מלונדון").

ליברליזם בעצמות

הוא אומר על וורהול: "מאז שמת גיליתי באנדי דברים עמוקים שלא זיהיתי כשהוא היה בחיים. אני קתולי, והבנתי את החשיבות העצומה של הקתוליות בשבילו. הוא הלך לכנסייה כל יום. אני חושב שזה מסביר את החזרתיות בעבודה שלו - את כל המריות הקדושות, כמו 50 קופסאות המרק. בעיניי הוא היה דמות שכמו לקוחה מספרות רוסית, השוטה הקדוש. הוא היה יכול לצייר דברים נוראיים ואיומים, ולהיות מוקף באנשים נוראים ואיומים שמשתמשים בסמים ומתאבדים. אבל איכשהו הוא הצליח לשמור על התמימות ולא להזדהם".

ריצ'רדסון מתרגז מהמצב הפוליטי העכשווי בארצות הברית. "באותם הימים רוב החברים שלי היו שמאלנים. עכשיו כבר אין שמאל. אשתו של מיליארדר ידוע אמרה לי לא מזמן: ‘ג'ון, לא היה לי מושג שאתה כזה ליברל'. וחשבתי לעצמי, את יודעת, זה מה שאמרו לי החברים שלי כשהייתי בן 18. אבל הם התכוונו שאני צריך להיות סוציאליסט. נראה לי שההיסטוריה חוזרת, אבל בהיפוך. נשארתי פחות או יותר באותו מקום מבחינה פוליטית. אבא שלי היה ליברל, ואני מרגיש את הליברליזם בעצמות".

העבודה על הספר הרביעי בביוגרפיה של פיקאסו, שהוא כותב עם חוקר האמנות הספרדי חייס ואן הנסברגן והאוצר מייקל קארי, קרובה לסיומה. הספר עוסק בשנים שמ-1933 ועד מותו של האמן ב-1973. "סוף סוף אפשר לעשות סדר בעניין הקומוניזם של פיקאסו", אומר ריצ'רדסון. אמנם פיקאסו "נהיה קומוניסט כי היה פציפיסט מושבע והחזיק בדעות נחרצות בסוגיית העוני", לדברי ריצ'רדסון, אבל הוא גם עשה זאת בפרץ של מרדנות אחרי "שהיה באופן זמני ביותר תומך נלהב בדה גול" בתקופה של שחרור פאריס.

הוא מסביר: "אנשי דה גול שמעו על זה, ככה סיפרה לי דורה מאר, והם באו אליו לארוחת ערב. אבל אחר כך הוא פשוט אמר, ‘באנדה דה קונס' (חבורת חארות) והצטרף למפלגה הקומוניסטית למחרת". ועם זאת, טוען ריצ'רדסון, "בשיחות פרטיות הוא מתח ביקורת על הקומוניסטים וכעס מאוד על הברוטליות של הסובייטים, אבל הוא היה לכוד - הוא לא היה יכול לסגת מבלי להיחשב לבוגד. ולכן עד סוף חייו הבין שאין לו ברירה אלא להישאר במפלגה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו