בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דון דלילו שמח להיחשב "אזרח רע"

טראומות אמריקאיות, תיאוריות קונספירציה ומעמד המשפחה המודרנית הם רק חלק מהנושאים ביצירתו של דון דלילו. בראיון מסביר אחד הסופרים האמריקאים הבולטים כיום מדוע ספריו הולכים ומתקצרים

3תגובות

"מה שקרה ביום ההוא ב-1963", אומר דון דלילו, השפיע רבות על כתיבתו. "ההדים לא עברו. הם עדיין כאן לאחר כ-50 שנה. עדיין יש בתרבות האמריקאית אלמנטים מסוימים שניכרת בהם תחושה של סכנה ואיום".

היום ההוא שדלילו מדבר עליו הוא היום שבו נרצח נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי, ביד מתנקש. שניים מספריו של דלילו ­ "תת-עולם" ו"ליברה" ­ עסקו בנושא הטעון הזה, שהיתה לו השפעה עצומה על החברה האמריקאית. "מההתחלה העבודה שלי סבבה סביב הרעיון שאנחנו חיים בזמן מסוכן", מציין דלילו. וגם כיום, הוא מוסיף, "זה חלק מהתחושה הכללית. מה שסופרים עושים, לפחות חלקם, הוא לחוש את האווירה הזאת. זה משתנה מעשור לעשור, כמובן".

הראיון הטלפוני עם הסופר, המחזאי והמסאי האמריקאי עטור הפרסים והשבחים התקיים לרגל פרסום ספרו האחרון, "המלאכית אזמרלדה", בעברית (ספריית מעריב, תרגום: דפנה לוי). דלילו, יליד 1936, הוא בן דורם של הסופרים קורמק מקארתי, פיליפ רות ותומס פינצ'ון. על פי השמועות, שמו שב ועולה בשנים האחרונות כמי שעשוי לזכות בפרס נובל לספרות. בין הפרסים שזכה בהם עד כה, פרס הספר האמריקאי, פרס פן-פוקנר, פרס ה"ניו יורק טיימס" לספר השנה, פרס ירושלים ועוד רבים. בשנת 2010 לבדה עוטר בשני פרסי ספרות מרכזיים: פרס סנט לואיס לספרות, על מכלול יצירתו עד כה, ו"פרס פן-סול בלו" הניתן על הישג בספרות האמריקאית.

גטי אימג'ס

ספרו החדש, "המלאכית אזמרלדה", הוא קובץ של תשעה סיפורים קצרים המופיעים לפי הסדר הכרונולוגי שבו נכתבו. הספר היה מועמד לפרס פן-פוקנר לשנת 2011 וזכה להערכת הביקורת והקוראים. במשך השנים גם ראו אור בעברית, בין השאר, ספריו "תת-עולם" (כנרת), "רעש לבן" (זמורה ביתן) ו"איש נופל" (ספריית מעריב).

מידה של ייאוש

דלילו גדל במשפחה קתולית של איטלקים-אמריקאים בני מעמד הפועלים ברובע ברונקס בניו יורק. כשנשאל על השכונה ועל ילדותו הוא מספר, שתמיד היה מסתובב ברחובות. "כילד קטן ביליתי את רוב הזמן בלהעמיד פנים שאני שדרן בייסבול ברדיו. יכולתי להמציא משחקים במשך שעות. היינו 11 נפשות בבית קטן, אבל החלל הקטן מעולם לא היה בעיה. לא הכרתי דברים אחרים. תמיד דיברנו איטלקית ואנגלית בערבוב. סבתי, שחיתה בארצות הברית 50 שנה, מעולם לא למדה אנגלית".

הוא לא התעניין בכתיבה עד שהחל לעבוד כמשגיח במגרש חניה; את השעות הארוכות במגרש הדומם בילה בקריאת ספרים, בהם של ג'יימס ג'ויס, ויליאם פוקנר וארנסט המינגוויי, שהשפיעו רבות על ניסיונות הכתיבה הראשונים שלו, לדבריו.

לאחר שהשלים לימודי תקשורת באוניברסיטה בברונקס, עבד דלילו בפרסום. כעבור כמה שנים עזב והחל לעבוד על הרומן הראשון שלו, "אמריקאנה". ארבע שנים עסק בכתיבתו, ופרסום הרומן בשנת 1971 סימן את ראשית העשור הפורה ביותר בחייו: דלילו פירסם שישה רומנים בשנות ה-70. "אמריקאנה", שלא תורגם לעברית עד כה, לא זכה להתייחסות משמעותית מצד מבקרי הספרות בשעתו, ושנים אחר כך אמר דלילו בראיון כי לדעתו כיום הוא לא היה מתפרסם, כי היה "מוגזם מאוד ופרוע".

אי-פי

עוד לפני כן כתב דלילו סיפורים קצרים. יצירתו הראשונה שראתה אור היתה "נהר ירדן", סיפור קצר שפורסם ב-1960 בכתב העת הספרותי של אוניברסיטת קורנל, "Epoch". "כשהתחלתי להיות סופר כולם התחילו עם סיפור קצר", הוא מספר עתה. "זאת היתה המסורת וזה נראה טבעי יותר לבדוק את עצמי בסיפור קצר מאשר ברומן, כשאני עדיין לא מוכן לזה. כתבתי סיפורת קצרה וכמה מהסיפורים התפרסמו. אז החלטתי שזה היה הזמן לתקוף את הרומן".

את הסיפור הראשון בספר החדש, "בריאה", המספר על זוג שמגיע לאי קטן בקאריביים ומתקשה למצוא מקום בטיסה היוצאת ממנו, כתב דלילו בשנת 1979. על הנסיבות שהובילו לכתיבתו הוא מספר: "היינו באחד האיים הקאריביים, אכלנו ארוחת ערב עם חברים בטיול משפחתי, והיתה לנו בעיה לצאת משם משום שהטיסות בוטלו. זמן מה אחרי שהגעתי הביתה סוף סוף, חשבתי שזה עשוי להיות רעיון מעניין לסיפור קצר. הסיפור הוא כלל לא אוטוביוגרפי, הדבר היחיד ששאבתי מהמציאות היה האי עצמו והקשיים בשדה התעופה, כל השאר הוא בדיון טהור".

אמרת בראיונות קודמים שלא תכתוב ספר זיכרונות.

"אין לי שום כוונה לעשות זאת", משיב דלילו בנחרצות, עוד לפני שהשאלה הושלמה.

ובכל זאת, האם אתה משלב בכתיבה שלך אלמנטים מחייך האמיתיים?

"זה נדיר מאוד. ברומן 'תת-עולם', בנקודה מסוימת התמונה פונה לאחור, לנקודת זמן מוקדמת יותר, ויש קטע ארוך בספר שמתרחש בברונקס בשנות ה-50 של המאה ה-20. זה אוטוביוגרפי רק במובן שהכרתי את האזור טוב כל כך שיכולתי לכתוב עליו באופן משכנע. העבודה התקדמה מהר מאוד, אבל אין שם דמות שמייצגת אותי".

חזרת אל הברונקס כמה פעמים בכתיבתך. גם בסיפור "המלאכית אזמרלדה", שעל שמו נקרא הספר כולו.

"נכון, אבל הסיפור הזה מתרחש באזור אחר לחלוטין של הרובע, דרום ברונקס, שבמשך זמן רב היה אזור ללא חוק; שריפות שמכבי האש לא באו לכבות, פשע, אנשים שחיו במכוניות שלהם. זאת היתה ארץ הפקר תקופה ארוכה וזאת התקופה שבה הסיפור הזה קורה".

בסיפור זה חבורת נזירות מנסות לשתף פעולה עם כנופיות רחוב, כדי להציל ילדים רבים ככל האפשר ממוות, אלימות, אונס וסמים. למה נקרא הספר על שמו דווקא? "העורכת שלי ואני חשבנו שזה הסיפור החזק ביותר", משיב דלילו. "זה גם שם שמעורר תגובה. הסיפור הזה מופיע בדיוק באמצע הספר, ארבעה לפניו וארבעה אחריו, אז זהו לבו של הספר ביותר ממובן אחד ולכן החלטנו שזה יהיה שמו".

רויטרס

האם הוא רואה קשר בין הסיפורים שבקובץ? "יש מידה מסוימת של ייאוש", הוא עונה. "ב'האצן' יש חטיפה, ב'לוליינית השנהב' יש ייאוש כתוצאה מרעידת אדמה, ב'המלאכית אזמרלדה' הנזירות נואשות משום שאזמרלדה בסכנה, ב'באדר-מיינהוף' יש תחושה עדינה יותר של ייאוש ­ האשה הצעירה מרגישה לכודה בביתה שלה. ב'מזת רעב', הסיפור החותם את הספר, יש איש שכל חייו מוקדשים להליכה לסרטים והוא עוקב אחר אשה צעירה שגם היא כזאת".

תפקיד הספרות

דלילו חי כיום עם אשתו בפרבר הניו-יורקי ברונקסוויל. הוא ידוע כמי שאינו מהסס להביע את דעתו בעניינים פוליטיים, אך מקפיד שלא לענות על שום שאלה בדבר חייו הפרטיים.

בשנת 2010 פורסם הרומן ה-15 פרי עטו, "נקודת אומגה" (ספריית מעריב). הביקורות היו חלוקות בעניינו; אחדים אמרו כי הספר חדשני, אחרים התלוננו שהוא קצר מדי וסובל ממחסור בעלילה ובדמויות סוחפות. הספר היה שבוע אחד בלבד ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". כאשר נשאל אז מדוע הרומנים שלו, הידועים באורכם, מתקצרים, השיב דלילו: "כל ספר מספר לי מה הוא רוצה להיות, או מה הוא. אני אהיה מרוצה מאוד מכתיבת רומן ארוך נוסף. זה פשוט צריך לקרות".

גם ב"המלאכית אזמרלדה" עסקו מבקריו של דלילו בשאלת האורך. במשך שנים רבות כתב דלילו רומנים עבי כרס. ספרו "תת-עולם" מ-1997 למשל, שנחשב לאחת מפסגות יצירתו, מחזיק יותר מ-800 עמודים וכולל, בין השאר, תיאור בן עשרות עמודים של משחק בייסבול. בשנים האחרונות אכן הלכו ספריו והתקצרו. "אין לי ממש תחושה מי הקהל שלי ומה תהיה התגובה שלו, זה מסתורין בשבילי", הוא משיב לשאלה אם לא חשש מתגובת הקהל לספר החדש. ואמנם, גם כשפירסם את "תת-עולם" הופתע כנראה מהצלחתו. בראיון באותה העת אמר: "לא היו לי ציפיות גדולות. יותר מ-800 עמודים, יותר מ-100 דמויות שונות, חשבתי לעצמי ­ את מי זה יעניין?"

הרעיון לפרסם עכשיו קובץ של סיפורים קצרים לא היה שלו, הוא מציין. "העורכת שלי שיכנעה אותי שהסיפורים צריכים להתפרסם, וצריכים להתפרסם עכשיו".

אתה חושב שיש דברים שסיפור קצר יכול לבטא טוב יותר מרומן?

"אני מרגיש ששתי הצורות טבעיות בשבילי, אבל פשוט קרה שרוב הזמן שלי הושקע בסוגה של הרומן. מעולם לא דחיתי רעיון רק משום שהוא היה סיפור קצר ולא רומן. הרעיון תובע את זכותו ואומר לי מה הוא רוצה. אין לי העדפה; יש לי רעיון, ואני פשוט יודע שיש רעיונות שהם לא רומן. זה פועל גם הפוך: אני עובד עכשיו על רומן, וכשהרעיון החל להופיע לא היה ספק בלבי שהוא רומן. זה לא היה סיפור קצר ולא מחזה. אני פשוט יודע שהרעיון לובש את הצורה הנכונה לו".

מעבר לכך, הוא מוסיף, לכל אחת מהסוגות האתגרים שלה; "סיפור קצר דורש מידה רבה של החלטיות די מוקדם בתהליך, ולרומן מבנה אטי והדרגתי הרבה יותר".

במשך השנים ציין דלילו פעמים רבות כי בין ההשפעות על כתיבתו אפשר למנות את האקספרסיוניזם המופשט, סרטים לא-אמריקאיים ומוסיקת ג'ז. רבים רואים בו את אחד הסופרים הפוסט-מודרניסטים הבולטים. הוא מרבה לעסוק בנושאים כמו צרכנות, תיאוריות קונספירציה, תקשורת המונים, מחשבה קולקטיבית, אינטלקטואליזם ומעמדה של המשפחה המודרנית. דלילו מצדו אומר בפשטות שהוא מעדיף לא להיות מתויג כך הוא אחרת: "אני סופר. נקודה. סופר אמריקאי".

בכמה מהרומנים שלו הוא עוסק בתפקיד שממלא הטרור בחיי החברה כיום, ובתוך כך בכוחם של אמנים וסופרים לתת ביטוי לשיח החברתי ­ שהוא בעיניו תפקידה המסורתי של הספרות. "המצב השתנה באופן קיצוני בשנים האחרונות", אמר דלילו לפני כמה שנים. "אנשים כבר לא פשוט עולים למטוס כמו שעשו לפני יותר מעשור".

לא פעם קומם נגדו מבקרים ועיתונאים; היו שסברו כי ספריו נטולי עומק אינטלקטואלי, אחרים יצאו נגד מעורבותו הפוליטית והחברתית. הפובליציסט האמריקאי ג'ורג' ויל כינה את כתיבתו של דלילו על רצח קנדי "ונדליזם ספרותי", ואת הסופר עצמו ­ "אזרח רע".

דלילו מצדו אמר שאינו מתייחס לכך ברצינות והוסיף כי "זו מחמאה לסופר להיקרא 'אזרח רע', לפחות לדעתי. זה בדיוק מה שעלינו לעשות, עלינו להיות אזרחים רעים, במובן הזה שאנו כותבים נגד מה שכוח מייצג, ולעתים קרובות מה שהממשלה מייצגת, ומה שתאגידים מכתיבים, ומה משמעותה של התודעה הצרכנית. במובן הזה, אם אנחנו אזרחים רעים, אנחנו עושים את עבודתנו".

גם בספר החדש הוא נוגע בנושאים אלה. הסיפור העתידני "רגעים אנושיים במלחמת העולם השלישית" מספר על חיי השגרה בתחנת חלל, שבה צמד אסטרונאוטים חווים את מלחמת העולם השלישית ממרחק אלפים רבים של קילומטרים. בסיפור "לוליינית השנהב" מנסים שני זרים למצוא שלווה באתונה מוכת רעידות האדמה. בסיפור "פטיש ומגל", אב שנשלח לכלא צופה בשתי בנותיו, בנות 10 ו12-, מנחות תוכנית פופולרית בטלוויזיה. ובסיפור "באדר-מיינהוף" נפגשים איש ואשה בתערוכת תצלומים של ארגון הטרור השמאלני-רדיקלי הגרמני.

אי-פי

מה אתה חושב על הפוליטיקה האמריקאית העכשווית?

"אני לא מרוצה. נראה שאין שום אמצע בין הדעות. יש הפרדה קיצונית בין הצדדים וזה משפיע על התרבות האמריקאית. אני לא בטוח איך המצב הזה ייפתר, אבל אני לא רוצה לומר יותר מזה. זה מופיע בפוליטיקה די בבהירות, אבל זה זולג גם לדברים אחרים. אנשים מבודדים בעושרם העצום ואחרים מרגישים שיש חוסר צדק עמוק. חוסר השוויון בחברה הוא עצום".

אם דלילו ציין סופרים כמו ג'ויס והמינגוויי כמי שהשפיעו על כתיבתו, הרי סופרים אמריקאים בני דור חדש מצביעים עליו כעל מי שהשפיע עליהם רבות. עם אלה נמנים דייוויד פוסטר ואלס, ג'ונתן פרנזן ורבים אחרים. האם הוא נהנה במיוחד מספריו של מי מהסופרים הצעירים? "אני חושב שיש קולות מעניינים שעולים כל הזמן", משיב דלילו. "אני חושב שקשה יותר להיות סופר צעיר היום מכפי שהיה כשאני התחלתי את דרכי. אני לא חושב שלמו"לים יש אותה סבלנות. הרומנים של היום מוקפדים יותר מבחינת שפה, אבל נוטים לפעמים להיות נקיים מדי".

אשר למצב הספרות בכלל הוא מוסיף, "אני לא חושב שהרומן בסכנה. אנשים כל הזמן אומרים שהרומן בסוף ימיו ואני לא חושב שזה נכון. כל עוד לאנשים יש הדחף לססר, תהיה סיפורת רצינית. הספר מאפשר לסופר את החוויה האדירה של חקירת החוויה האנושית. כל עוד ישנם סרטים, יהיו גם ספרים. הצורות האלו חולקות את התכונה של סיפוק הצורך בסיפור. סרטים תוקפים את זה בצורות אחרות. אולי יש היום פחות בתי קולנוע ואנשים רואים יותר סרטים בצורות אחרות, ואולי יהיו יותר ספרים דיגיטליים ופחות מודפסים ­ אבל אנשים ימשיכו לקרוא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו