בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתוך הסיפור "בריאה" מאת דון דלילו

תגובות

נסענו משם עם עלות השחר. תשעה אנשים אוחזים בידיהם מצ'טה צעדו בקבוצה לאורך הכביש. גילינו שלאשה האחרת קוראים כריסטה. היא וג'יל שוחחו קלות במהלך הקילומטרים הראשונים לנסיעה. אחר כך ג'יל השפילה את מבטה לעבר הספר הפתוח.

ירד גשם חפוז. חשבתי שבטרמינל יהיו בשעה כזאת רק אנשים בודדים. המקום היה דחוס ומלא. כולם נדחפו לעבר הדלפק. קשה היה לעקוף אותם, בגלל המזוודות והקופסאות וכלובי הציפורים והילדים הקטנים. "זה לא נורמלי", אמרה ג'יל. "איפה אנחנו? אני לא מאמינה שזה קורה".

"המטוס יגיע לכאן ריק, או כמעט ריק לגמרי. זה מה שאני מקווה. ורבים מהאנשים האלה נמצאים ברשימת ההמתנה. אנחנו מספר שתיים ושלוש, את זוכרת?"

"אלוהים אדירים, אם אתה קיים, בבקשה קח אותי מהאי הזה".

היא עמדה לפרוץ בבכי. השארתי אותה ליד הדלת וניסיתי להגיע לקצה הדלפק. שמעתי את המטוס מתקרב לנחיתה. בתוך שניות כמעט כל הנוסעים הרגילים התרחקו מהדלפק ונעמדו בטור בצד השני של החדר. החום כבר החל להעיק. בין אלה מאתנו שנשארו מקובצים ליד הדלפק נשמעו אנחות של ייאוש ­ תשוקה עזה להתנועע, לזוז, להביע את עצמנו. שמעתי את הפקיד קורא בשמותינו. הגעתי אל הדלפק ורכנתי לעברו. הראשים של שנינו כמעט נגעו זה בזה. אחד ייסע, אמרתי לו, והאחר לא. נתתי לו את הכרטיס של ג'יל. אחר כך מיהרתי להביא את התיקים שלה והרמתי אותם אל המשטח הקטן שליד הדלפק. פיה נפער לרווחה וזרועותיה נפרשו לצדי הגוף במין מחווה מופתעת מתוך סרט אילם. היא התחילה ללכת בעקבותי, נושאת את אחד התיקים שלי.

"את נוסעת לבד", אמרתי. "את צריכה למלא טופס בתא. איפה הדרכון שלך?"

אחרי שנפטרתי מהמזוודות, הובלתי אותה לעבר דוכן ביקורת הגבולות והחזקתי את אחד מתיקי הצד שלה, בזמן שהיא מילאה את הטופס הצהוב. בין השורות, היא המשיכה לנעוץ בי מבטים מלאי חרדה. כולם היו מבולבלים. המרחב שהקיף אותנו היה שקוף ובהיר.

"זה כסף לתשלום מס נמל. היה להם מקום רק לאחד מאתנו. יהיה טיפשי אם לא תיסעי".

"אבל החלטנו".

"זה טיפשי שלא תיסעי".

"זה לא מוצא חן בעיני".

"את תהיי בסדר".

"ומה איתך?"

"אני אתחתן עם מקומית ואלמד לצייר".

"אנחנו יכולים לחכור מטוס. אפילו רק שנינו".

"אין סיכוי. שום דבר פה לא עובד".

"אני לא שמחה לעזוב ככה. זה נורא. אני לא רוצה ללכת".

"ג'יל יקירתי", אמרתי.

התבוננתי בה כשהלכה לעבר הכבש שהוצמד לחלק הסמוך לזנב המטוס. מיד אחר כך הופעלו המכשירים. נכנסתי פנימה וראיתי את כריסטה עומדת ליד הדלת. לקחתי את התיקים שלי ויצאתי אל הכביש. רופרט ישב על ספסל ליד חנות המזכרות. נאלצתי לצעוד כמה עשרות מטרים עד שהצלחתי למשוך את תשומת הלב שלו. הסתובבתי והבטתי בכריסטה. היא הרימה את המזוודה שלה. אחר כך שלושתנו התחלנו להתקדם לעבר המכונית, כל אחד מכיוונו.

כבר יכולתי לנחש מתי תופיע קבוצה מסוימת של בתים, איפה הפניות הכי גרועות בכביש, איפה ובאיזה צד תוואי הקרקע יצנח מטה וייבלע ברצועה של ג'ונגל צפוף. היא ישבה לידי ומבלי לשים לב גירדה עקיצה של חרק על זרועה השמאלית.

הלכנו לאותו מלון ואני ביקשתי את סוויטת הבריכה. צעדנו בעקבות החדרנית, לאורך החוף ואז במעלה השביל אל אחד השערים בגינה. מהאופן שבו כריסטה הגיבה למראה הגן והבריכה, שיערתי שאת הלילה הקודם היא בילתה באחת הבקתות שעל החוף, שהיו פשוטות לגמרי.

כשנשארנו לבד, נכנסתי בעקבותיה לחדר האמבטיה. היא הוציאה משחה מתיק האיפור שלה ומרחה כמות קטנה על פיסת בד. היא ניגבה את פניה באטיות בפיסת הבד.

"את היית מספר שבע", אמרתי.

"הם לקחו רק ארבעה".

"היית חוזרת לכאן לבד? או נשארת בשדה התעופה?"

"יש לי מעט מאוד כסף. לא ציפיתי לזה".

"אין להם פה מחשב".

"יצאתי החוצה. צילצלתי אליהם מהמלון שבו הייתי. יש להם כל מיני רשימות. פעמיים הם לא הצליחו למצוא את השם שלי בכלל. ואין שום דרך לדעת מתי מתבטלת טיסה".

"המטוס לא מגיע".

"זה נכון", היא אמרה. "המטוס לא מגיע, ואתה יודע שנסעת לשם סתם".

החזקתי את פניה בידי.

"זה סתם?"

"אני לא יודעת".

"את מרגישה".

"כן, אני מרגישה".

היא נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה. אחר כך היא הביטה לעבר הדלת, ובחנה אותי ­ בהערכה מאוחרת. אחרי זמן מה שבו השתרר שקט כמעט מוחלט, שמתי לב לקולות הגלים, לרחשים הרכים, והבנתי שכל הזמן הזה שמעתי את האוקיינוס, את הגיחה והנסיגה של תנועת המים. כריסטה המשיכה לנעוץ בי עיניים בזמן ששלחה את ידה לאחור, לעבר תיק היד שלה, שהיה מונח באמצע המיטה, וגם כשחיפשה ומצאה בתוכו את הסיגריות.

"כמה כסף יש לך?" שאלתי.

"מאה דולר ­ בדיוק".

"פחות משתי נסיעות הלוך וחזור".

"כן, זה מצחיק. ככה אנחנו צריכים לספור את הכסף".

"ישנת בלילה שעבר?"

"לא", היא אמרה.

"הרוח היתה מדהימה. הרוח לא הפסיקה לנשוב. היתה רוח חזקה מאוד, עד הבוקר. אני אוהב את הקולות והתחושה של רוח כזאת. זאת היתה רוח חמימה, כמעט חמה. היא כופפה את העצים בחוץ. אפשר היה לשמוע את הרחשים שהיא השמיעה כשהיא עברה בין העצים. הצליל הברור הזה של רוח ממהרת שמפזרת את הענפים".

"כששומעים רוח שמרעישה כל כך ונושבת כל כך חזק, אי אפשר להאמין שהיא כל כך חמה".

כשכל החוויות חדשות, כל ההנאות הן שטחיות. הופתעתי לגלות איזה סיפוק מסתורי חשתי כשביטאתי את שמה בקול רם, כשמניתי את הצבעים של גופה. שיער ועיניים וידיים. השלג החדש של שדיה. שום דבר לא היה שחוק. רציתי להכין רשימות וסיווגים. פשוט, בסיסי, אמיתי. הקול שלה היה רך ומבין. עיניה היו עצובות. ידה השמאלית רעדה לפעמים. היא היתה אשה שחוותה בחייה צרות, אולי נישואים רעים להחריד, או מוות של חבר יקר. הפה שלה היה חושני. היא הניחה לראשה להישמט מעט לאחור כשהקשיבה. הצבע החום בשיער שלה היה פשוט, עם נגיעות אפורות, פסים או קווצות שיער שנראו כאילו הן נוצצות וכבות באור המשתנה.

אמרתי לה את כל זה, ויותר מזה, תיארתי בפרטי פרטים איך אני רואה אותה, וכריסטה נראתה מרוצה מתשומת הלב. ניצלנו את הבוקר במיטה. אחרי ארוחת הצהריים, אני צפתי בבריכה וכריסטה שכבה עירומה בצל, זזה בעקבות הצל בכל פעם שהשמש הגיעה אל המרפק שלה או אל קצה העקב הוורוד של רגלה.

"אנחנו חייבים להתחיל לחשוב", היא אמרה. "יש טיסה בחמש".

"אנחנו כבר לא נמצאים אפילו ברשימת ההמתנה. עזבנו בלי להגיד להם לקדם את השמות שלנו ברשימה. זה חסר תועלת".

"אני חייבת לצאת מפה".

"אני אתקשר לשם מאוחר יותר. אמסור להם את השמות שלנו. נברר באיזה מקום אנחנו ברשימה. אנחנו יכולים לעזוב מחר. יש מחר שלוש טיסות".

היא עטפה את עצמה במגבת גדולה והתיישבה על המדרגות שהובילו אל הפטיו. היה ברור שהיא רוצה לומר משהו. עמדתי בבריכה, והמים הגיעו לי עד החזה. זה כבר היום הרביעי שבו היא מנסה לעזוב את האי. ביממה האחרונה היא מרגישה פחד אמיתי. התלאות האלה בשדה התעופה, היא אמרה, גרמו לה לחוש חסרת אונים ופתטית ואבודה. האופן המוזר שבו הם מדברים. סכום הכסף ההולך ומתדלדל שלה. הנסיעות במונית דרך ההרים. הגשם והחום. והאפלולית החדה, האווירה או הלך הרוח הקשיח, ההיגיון מבשר הרעות של המקום הזה. הכל נראה לה כמו בחלום, או בסיוט של בידוד וכפייה. היא מוכרחה לעזוב את האי. נבלה את השעות האלה ביחד. הפרק הזה, ככה היא קראה לזה. אבל אחר כך אני חייב לעזור לה לצאת מפה.

במגבת הלבנה שלה היא נראתה מאוד רצינית. שיכשכתי עוד מספר פעמים במים ואחר כך טיפסתי החוצה ונכנסתי לחדר כדי לטלפן לחברת התעופה. ענה לי גבר, שאמר שהשמות שלנו לא רשומים אצלו. אמרתי לו שיש לנו כרטיסים בתוקף והסברתי לו חלק מהבעיות שלנו. הוא אמר לנו לבוא בשעה שש בבוקר. אז נדע יותר.

אכלנו ארוחת ערב בסוויטה. ציירתי את פניה, בפרופיל, בעיפרון על מפית בד. את הקינוח לקחנו אתנו לגינה. ציירתי אותה שוב, הפעם את כל גופה, על דף של נייר מכתבים של המלון. האוקיינוס. הגלים הנסחפים אל החוף.

"אז אתה מצייר?"

"אני כותב".

"כן, סופר?"

"מה מריח כל כך נפלא? יסמין? הלוואי שהייתי מכיר את השמות".

"זה מאוד נעים, גינה".

"חוץ מלצאת מפה, לעזוב את האי, את צריכה להיות באיזשהו מקום במועד מסוים?"

"אני צריכה לטוס מברבדוס ללונדון. יש לי שם פגישות".

"אנשים מחכים".

"כן".

"בגינה אנגלית".

"בשני חדרים קטנים, שבהם בוכים תינוקות".

"אתה מחייך. היא מחייכת".

"זה עניין אדיר".

"חיוך סודי, החיוך הזה שלה. עמוק ופרטי. ולמרות זאת מאוד כובש".

"כבר שנים שאיש לא ראה אותו. כואב לי בפנים לחייך ככה".

"כריסטה לאנדאוור".

הגיע איש שהביא ברנדי. כריסטה ישבה בחלוק ישן. הלילה היה בהיר. "את משתוקקת שלא יבחינו בך", אמרתי.

"איך אתה מבחין בזה?"

"את רוצה לא להיות יוצאת דופן. אני רואה את זה בכל מיני דרכים. בגדים, הליכה, יציבה. הפנים שלך, בעיקר. לפני זמן לא רב היו לך פנים אחרות. אני בטוח".

"מה עוד אנחנו יודעים זה על זה?"

"מה שאנחנו יכולים לראות".

"לגעת. במה שאנחנו נוגעים".

"דברי גרמנית", אמרתי.

"למה?"

"אני אוהב לשמוע את זה".

"אתה מבין גרמנית?"

"אני רוצה לשמוע את הצליל שלה. אני אוהב את הצליל שלה. הוא מלא מתכות כבדות. אני יודע להגיד שלום ולהתראות".

"זה הכל?"

"דברי בטבעיות. תגידי מה שאת רוצה. תשוחחי".

"נהיה גרמנים במיטה".

היא התיישבה כשרגל אחת שלה מונחת על הכיסא, מחוץ לחלוק, והחזיקה את כוס הברנדי והסיגריה באותה יד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו