בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרים הגרמנים שהמשטר הנאצי ניסה להשכיח

הסופר שהתחבא עם היטלר בשוחות והכותבת שתיארה את תרבות הצריכה בוויימאר. תערוכה חדשה משיבה לתודעה כמה מהסופרים שנרדפו ע"י הנאצים

10תגובות

אלכסנדר מוריץ פריי זכור כיום פחות בזכות יצירותיו הספרותיות ויותר בגלל השפם של אדולף היטלר. פריי, סופר גרמני יליד 1881, שירת עם היטלר באותו גדוד מילואים בווארי במלחמת העולם הראשונה. הוא העיד כי עמיתו ללחימה בשוחות לא בחר מרצונו בצורה הצרה של שפמו, שנהפכה לימים למזוהה עמו. לדבריו, היטלר התנאה באותה העת בשפם ארוך ונדרש על ידי מפקדיו לקצרו כדי שיתאים למסיכות האב"כ, שהחיילים עטו בזמן התקפות גז החרדל של הבריטים.

במאמר שחיבר פריי באחרית ימיו, "הטוראי הבלתי מוכר ­ זיכרונות אישיים מהיטלר", הוא סיפר על פגישתו הראשונה עם הרודן לעתיד: "גבר חיוור וגבוה קרס לתוך המרתף לאחר שפגזי התקפת הערב החלו ליפול, ועיניו נצצו בזעם ובפחד. הוא נראה גבוה מאחר שהיה רזה מאוד. שפמו העבות, שמאוחר יותר קוצץ כדי להתאים למסיכות הגז החדשות, כיסה על פיו המכוער". על פי עדותו, היטלר היה חייל נלהב ושש אלי קרב, שראה בכל התקפה של האויב פגיעה אישית בו.

המאמר התגלה שנים רבות אחרי מותו של פריי ב‑1957 ונכלל בביוגרפיה שפורסמה עליו לפני חמש שנים בשווייץ. ואולם, פריי ­ שבראשית דרכו היה סופר בולט והתפרסם בעיקר כמחבר ספרי פנטסיה ­ אינו מוכר כיום לציבור הרחב בגרמניה ומחוץ לה.

גטי אימג'ס

ניסיון להשיבו לזיכרון הקולקטיבי נעשה בתערוכה "ספרים שרופים: סופרים מוחרמים בגרמניה הנאצית", שמוצגת עתה בביתן התערוכות הסמוך לאנדרטת השואה בברלין (רחוב קורה ברלינר 2). היא מתמקדת בקורות חייהם של סופרים שספריהם נשרפו והוחרמו בימי הרייך השלישי והם עצמם דוכאו ונרדפו על ידי המשטר. רבים מהם שמרו על תהילתם ולא נידונו לשיכחה שהנאצים ניסו לגזור עליהם, אבל במקרה של פריי וכמה סופרים נוספים שחייהם נסקרים בתצוגה, קשה לומר כי הניסיון למחוק את יצירתם מהתרבות הגרמנית נכשל כליל.

בתערוכה מסופר כי פריי, שהתגורר במינכן, ראה את היטלר ברחובות העיר כמה פעמים לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך מעולם לא דיבר אתו שוב. הוא סירב נחרצות להצעות שהופנו אליו מעוזריו של היטלר להצטרף למפלגה הנאצית בתחילת דרכה. בניגוד להיטלר, פריי נהפך בעקבות המלחמה לפציפיסט והתנגד לגישות לאומניות וגזעניות, השקפות שבאו לידי ביטוי גם בכתביו. זה לא הפריע להיטלר להציע לו לכהן כעורך מדור התרבות של עיתון המפלגה, "פלקישר באובכטר". הוא לא סלח לו על שסירב להצעה.

ספריו של פריי זכו להצלחה בימי רפובליקת ויימאר והוא נודע גם הודות לטורים סאטיריים שפירסם בעיתונות. ב‑1929 ראה אור הרומן האנטי-מלחמתי שלו, "קופסת התחבושות", שמבוסס במידה רבה על שירותו הצבאי במלחמת העולם וכולל תיאורים נוקבים של שגרת הקרבות, בלי ניסיון לייפות אותה.

הוצאת אטריום, ציריך

"הבשר החסר שימוש, שרק ביום שלפני אתמול עדיין היה יעיל לצורך הובלת נשק, דקירות כידון או יריות, נפל לחפירות. אם היה בכך דבר מה מכובד או בעל משמעות, הריהו זה: הבשר הפרה את האדמה", כתב פריי בספר, שעורר את חמתם של הנאצים.

במארס 1933, זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון, הוצא צו מאסר נגד פריי ואנשי אס-אה פלשו לדירתו בעת שהוא נעדר ממנה והשחיתו אותה. הוא נמלט לאוסטריה ולאחר סיפוחה לגרמניה עקר לשווייץ, שם נאלץ להתעמת שוב ושוב עם הרשויות כדי שיוכל להישאר במדינה והתרושש בשל הקושי לפרסם את כתביו. פריי לא שב לגרמניה גם לאחר מיגור הנאציזם. רק על ערש דווי העניקה לו שווייץ אזרחות מטעמה.

לנקות את גרמניה

רק כקילומטר אחד מפריד בין כיכר בבל בלב עיר הבירה הגרמנית, שבה מוצבת אנדרטת "הספרייה הריקה" בעיצובו של האמן הישראלי מיכה אולמן, ובין ספרייה לא-ריקה, שהיא למעשה המוצג המרכזי בתערוכה "ספרים שרופים".

ואם הספרייה של אולמן מנציחה את הספרים שנשרפו באותה כיכר על ידי תומכי הנאצים ב‑10 במאי 1933 באמצעות מדפים שוממים, הרי זו שבתערוכה ממלאת את הריק בתוכן ממשי: מונחים בה בצוותא ספריהם של 20 הסופרים שהתערוכה מוקדשת להם ­ יהודים בצד נוצרים, קומוניסטים בצד ליברלים ומתנגדי השלטון, גרמנים בצד אזרחי מדינות אחרות באירופה. המשותף לכולם (ולכ‑100 סופרים נוספים, שאינם נזכרים בתצוגה) הוא הנידוי שהמיטו עליהם הנאצים בתואנה כי ספריהם "מאיימים על הרוח הגרמנית".

אהרון סירילה

זו תערוכה היסטורית צנועה בממדיה, כמו ביומרותיה. באמצעות תצלומים, מסמכי ארכיון והקלטות קול, היא חוזרת אל אירועי שריפת הספרים שהתקיימו באותו לילה באביב 1933 ­ לא רק בברלין, אלא גם בערים נוספות ברחבי גרמניה; והיא מבקשת לתת יד ושם לא רק לאינטלקטואלים וליוצרים הדגולים שכתביהם הוחרמו, אלא גם לכאלה שלעתים שוכחים את רדיפתם והדרתם.

אוצר התערוכה, יאן פרונצק, מדגיש כי שריפתם של הספרים, שנאספו ונבזזו מספריות ציבוריות ופרטיות, היתה צעד מרכזי בתהליך השתלטותם של הנאצים על החברה האזרחית ועל השיח התרבותי בגרמניה. בקטלוג התערוכה מזכיר פרונצק כי שריפת הספרים לא היתה יוזמה ממשלתית, אלא אורגנה בהתנדבות על ידי "איגוד הסטודנטים הגרמנים". המהלך לא עורר ביקורת מצד סטודנטים אחרים או מרצים באוניברסיטאות. לחלק קטן מהפרופסורים הותר לשמור עותקים של הספרים המוחרמים "לצורכי מחקר".

שריפת הספרים זכתה לברכת הדרך משר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, שהוזמן לנאום באירוע המרכזי בברלין. גבלס אמר לסטודנטים ולפעילים הנאצים שהתקבצו במקום כי האירוע מסמן את "קץ עידן האינטלקטואליזם היהודי המופרז" ומשמש "פריצת דרך במהפכה הגרמנית". לדבריו, רק שלושה חודשים קודם לכן, כאשר מונה היטלר לקאנצלר, "לא יכולנו להעלות בדעתנו כי אפשר יהיה לנקות את גרמניה במהירות כה רבה".

ארכיון גרמניה

ובכל זאת, בראייה היסטורית, גבלס ויתר עובדי הניקיון של "הרוח הגרמנית" לא הצליחו לחלוטין במשימתם. אלפרד דבלין, שטפן צווייג, יוזף רות, היינריך מאן, קלאוס מאן, קורט טוכולסקי, אנה זגרס ואריך מריה רמרק ­ אלה כמה מהסופרים הבולטים שקורותיהם נבחנות בתערוכה ונחשבים גם היום לחלק מהקאנון התרבותי הגרמני.

רמרק ­ מחבר הרומן האנטי-מלחמתי "במערב אין כל חדש" מ‑1929, אחד הספרים הגרמניים המצליחים ביותר במאה ה‑20 ­ נמלט לשווייץ מיד עם עליית הנאצים לשלטון. בערב שריפת הספרים הוא התארח אצל שכנו, הסופר אמיל לודוויג, שגם הוא גלה מגרמניה, והם האזינו יחד לשידורי הרדיו מברלין. לדבריו, "פתחנו את בקבוק יין הריין העתיק ביותר שהיה בידינו, הקשבנו ברדיו לנפצוצי הלהבות ולנאומי הנאצים ­ ושתינו לחיי העתיד".

קול האנושיות

לעומתו של רמרק, הסופר והעיתונאי ארמין ת' וֶגנֶר, אף הוא אחד מגיבורי התערוכה, היה כלוא באותו זמן במחנה ריכוז גרמני. רק שבועות ספורים קודם לכן, לאחר "יום החרם" שהטילו הנאצים על עסקים בבעלות יהודים ב‑1 באפריל 1933, הוא הרהיב עוז ושלח להיטלר מכתב חריף בגנות רדיפת היהודים. בעקבות זאת הוא נכלא ועונה, וכעבור שלוש שנים שוחרר והצליח להימלט לאיטליה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שווגנר השמיע את קולו המוסרי. וגנר ­ יליד 1886, שהחל את דרכו היצירתית כמשורר אקספרסיוניסטי ­ סירב לשרת בצבא כלוחם מטעמים פציפיסטיים. ואולם, במלחמת העולם הראשונה הוא התנדב לשרת כחובש ואחר כך כקצין רפואה. הוא שירת במזרח התיכון והיה עד ראייה לרצח העם הארמני על ידי האימפריה העותמאנית.

הוצאת ולשטיין, גטינגן

הוא ביקר במחנות פליטים ובקברים המוניים, והפיץ דיווחים ותצלומים המתעדים את ההשמדה, למרות הסיכון האישי שהיה כרוך בכך. ב‑1919 פירסם מכתב גלוי לנשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, ובו קרא להעניק לעם הארמני עצמאות בשם "קול האנושיות".

אחרי המלחמה התפרסם וגנר כעיתונאי פורה, מחבר ספרי מסעות, מחבר רומנים וגם כלוחם למען זכויות האדם. הוא הסתובב ברחבי העולם עם רעייתו, המשוררת היהודייה לולה לנדאו. בסוף שנות ה‑20 הם ביקרו בפלשתינה ­ ביקור שווגנר תיעד במאמרים ובספר, המביע את תמיכתו בהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל. לאחר הגירושים של בני הזוג ב‑1939, היגרה לנדאו לארץ ונשארה בה עד מותה.

במכתב ששלח וגנר להיטלר לאחר "יום החרם", תחת הכותרת "לגרמניה", הוא ניסה להניא אותו מהפעולות לדיכוי היהודים. "אדוני הרייכסקאנצלר, כאן אין מדובר בגורל של אחינו היהודים בלבד, כאן מדובר בגורל של גרמניה!" הוא כתב. "כגרמני שקיבל את מתנת הדיבור שלא על מנת לשתוק (...) אני פונה אליך: עצור את ההשתוללות הזאת!"

הוא סקר את האסונות שעמם התמודדו היהודים לאורך ההיסטוריה והעריך כי "באותו כוח ההתמדה שעזר לעם הזה לשרוד כעם עתיק יומין, יתגברו היהודים גם על הסכנה הזאת ­ אך החרפה והאסון שייגרמו לעם הגרמני לא במהרה יישכחו". בנוסף, הוא הציע להיטלר: "שמור על גרמניה על ידי מתן הגנה ליהודים".

תרגום לעברית של המכתב נכלל בספרו של החוקר הישראלי פרופ' יאיר אורון, "ג'נוסייד: כדי שלא אהיה בין השותקים" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010). לדעתו של אורון, "וגנר הוא אחד הביטויים הנעלים שהצמיחה הסימביוזה היהודית-גרמנית נגד התופעה הגרמנית-נאצית שביקשה לחסלה".

אורון מוסיף כי ב‑1968 הוענק לווגנר תואר חסיד אומות עולם מטעם מרכז יד ושם בירושלים. אף על פי שהוא לא הציל יהודים באופן ממשי, החליטה הוועדה המעניקה את התואר להוקיר את אומץ לבו ואת הסיכונים שקיבל עליו בקריאתו לגונן על היהודים בגרמניה הנאצית. נוסף על כך, הוא קיבל עיטורי כבוד מטעם ממשלות מערב גרמניה וארמניה. וגנר, שנשאר באיטליה עד סוף ימיו ולא הצליח לשחזר את הצלחתו כסופר, מת ב‑1978.

נערה חומרנית

בדומה לפריי ולווגנר, גם אירמגֵרד קײין נמנתה עם הסופרים שיצירותיהם נשתכחו מלב בעידן הנאצי וגם אחריו. אבל בניגוד להם, באחרית ימיה היא זכתה להכרה מחודשת. היא זכורה כיום כסופרת שהפליאה לתאר בצורה חדה וקלילה את אורחות החיים המודרניים, את תרבות הצריכה ואת חברת הראווה בתקופת ויימאר.

בתערוכה מסופר כי קוין, שנולדה ב‑1905, עבדה בתחילת דרכה כקצרנית וכדוגמנית ולמדה משחק. לאחר שלא נחלה הצלחה בתיאטרון, פנתה לכתיבה ספרותית. רומן הביכורים שלה, "גילגי ­ אחת מאתנו", עורר סערה עם פרסומו ב‑1931 בשל התיאורים הישירים של חיי הגיבורה ­ צעירה המנהלת חיים עצמאיים וחופשיים ומוצגת כהתגלמות הנשיות המודרנית. בין היתר, הספר דן באימוץ ילדים, פערים מעמדיים, השתלבות נשים בעבודות משרדיות, הטרדות מיניות, משפחות חד-הוריות והפלות.

קוין זכתה לתשבחות מסופרים חשובים כמו דבלין וטוכולסקי על כתיבתה ההומוריסטית החריפה, ובחלוף שנה פירסמה רומן נוסף, "נערת המשי המלאכותי", שהיה לרב מכר. הוא מגולל מונולוג מצחיק מפיה של דוריס ­ צעירה ברלינאית קלת דעת, בעלת חיבה עזה לגברים, לשקרים, לבגדים אופנתיים ולמותגים.

ציגלר פילם, ברלין

דוריס מנסה לפלס את דרכה לעולם הזוהר ומפגינה אדישות לסכנות הפוליטיות בתקופת הדמדומים של רפובליקת ויימאר. "אני רוצה לכתוב כמו סרט כי החיים שלי הם כאלה והם עוד יותר יהיו כאלה", אומרת דוריס. "ואני נראית כמו (כוכבת הקולנוע האמריקאית) קולין מור, אם רק היה לה סלסול קבוע בשיער וגם האף עם יותר שיק, ככה קצת יותר נוטה למעלה".

ספריה של קוין הוחרמו ונאסרו להפצה על ידי הנאצים, שזיהו בהם "נטיות אנטי גרמניות", וב‑1936 היא גלתה לבלגיה. באותה שנה רקמה קשר רומנטי עם יוזף רות, שנמשך עד 1938, ובהמשך חיתה בהולנד ובמדינות נוספות. ואולם, ב‑1940 היא חזרה לגרמניה וחיתה שם בזהות בדויה עד תום מלחמת העולם השנייה. היא חשה מוגנת מפני שידעה כי המשטר קיבל דיווחים שקריים על התאבדותה.

במערב גרמניה לאחר המלחמה המשיכה קוין לפרסם ספרים, אבל הם לא עוררו תהודה. היא נחלה מפחי נפש והתמכרה לאלכוהול, ובשנות ה‑60 אושפזה לתקופה מסוימת במוסד פסיכיאטרי. רק באמצע שנות ה‑70 היא התגלתה מחדש בעקבות כתבה עיתונאית עליה. ספריה פורסמו במהדורות חדשות והתקבלו בהתלהבות על ידי קוראים צעירים, והיא הרבתה להשתתף באירועים ספרותיים עד מותה ב‑1982.

בנוסף, ספריה עובדו לתיאטרון ולקולנוע וזכו לניתוחים אקדמיים. בין היתר, הבמאי הישראלי תום לוי יצר לפני חמש שנים עיבוד בימתי ל"נערת המשי המלאכותי", שהועלה באולם צוותא בתל אביב.

הרומן גם הוזכר כמה פעמים בספרו של ההיסטוריון הישראלי ד"ר בעז נוימן, "להיות ברפובליקת ויימאר" (הוצאת עם עובד, 2007). לדבריו של נוימן, גיבורת הרומן מייצגת נאמנה כמה מגמות שרווחו בגרמניה באותה התקופה, כמו מרכזיותן של הפרסומות והקניות בחיי האנשים, חשיבותן של האופנה וההופעה החיצונית הזוהרת לכינון האישיות, וכן הנטייה להיעזר בשקרים ובמעשי נוכלות כדי להתקדם בסולם החברתי; או במלותיה של דוריס: "אני יודעת שאנשים ש'חייבים תמיד להגיד את האמת' תמיד משקרים".

נדמה כי כמה מתובנותיה של דוריס בנוגע לתרבות הצריכה רלוונטיות גם לימינו. ייתכן כי זו אחת הסיבות לכך שהוצאת אחוזת בית בחרה לפרסם את הרומן בעברית, בתרגומו של חנן אלשטיין. התרגום, שאמור לראות אור לקראת ראש השנה, יישא שם הלקוח מהשפה העכשווית: "נערה חומרנית".

יצירותיה של קוין עמדו במרכז ערב קריאה שנערך לאחרונה בתערוכה בברלין במסגרת סדרת אירועים, המוקדשים בכל פעם לאחד הסופרים שחייהם נסקרים בתצוגה. באירועים משתתפים סופרים גרמנים בני זמננו כגון הרטה מילר, זוכת פרס נובל לספרות ב‑2009, ודניאל קלמן, מחבר הרומן "מודדים את העולם". האירוע הקרוב יתקיים ביום רביעי הבא 25.4 ובו תקרא השחקנית איריס ברבן מיצירותיו של ארמין ת' וגנר. התערוכה תינעל ב‑31 בדצמבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו