בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק

סיפורה של סטפה וילצ'ינסקה, שהיתה שותפתו המלאה של קורצ'אק והלכה אל מותה בטרבלינקה, ממחיש כיצד נבנה, או נמחק, זיכרון היסטורי

44תגובות

השנה 1909. סטפה וילצ'ינסקה, בת למשפחה יהודייה אמידה מוורשה הלומדת מדעי הטבע בשווייץ, פוגשת רופא צעיר ושמו יאנוש קורצ'אק. שיחתם מתגלגלת לענייני חינוך. וילצ'ינסקה ממליצה לקורצ'אק לנסוע לראות את עבודתה של ד"ר מריה מונטסורי - רופאה המפתחת באותן שנים שיטה פדגוגית ייחודית.

כעבור שנה, לאחר שובה לוורשה, וילצ'ינסקה מחליטה לזנוח את מדעי הטבע ולהתנדב בבית יתומים יהודי שנפתח לא הרחק מבית הוריה. עד מהרה היא נהפכת למנהלת הבית ומפרסמת מודעה בעיתון בחיפוש אחר רופא ילדים למקום. קורצ'אק נענה למודעה.

ב-1912 עובר בית היתומים לבניין חדש, ברחוב קרוכלמנה. קורצ'אק מתמנה למנהל, וילצ'ינסקה לסגניתו ולאם הבית. 30 שנה של עבודה חינוכית משותפת מתחילות כאן, עד להליכתם של השניים, יחד עם ילדי הבית, אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. קורצ'אק, איש החינוך והספר, היה לסמל היסטורי. שמה של וילצ'ינסקה, שותפה מלאה לדרכו, ואולי אף זו שסללה אותה במידה לא מבוטלת, ידוע רק למעטים.

מדוע לא נחקקה דמותה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי? האם הדבר נעוץ באופיה המצטנע, המופנם, שלא דרש הכרה ציבורית ומבחינה זו עמד בניגוד לדמותו של קורצ'אק? האם הסיבה היא שלא הותירה אחריה כתבים? האם יש כאן עניין של הבניה חברתית האופיינית לתקופה ההיא, שבה נשים כוונו לתפקידים מאחורי הקלעים? ואולי יש לבחון את דרכי בנייתו של הזיכרון ההיסטורי והכוונתו? ייתכן שכל התשובות, במקרה הזה, נכונות.

בכל מקרה, שנת 2012, שהוכרזה בפרלמנט הפולני כשנת קורצ'אק לציון 100 שנה להקמת בית היתומים ברחוב קרוכלמנה, היא הזדמנות לגולל את סיפור חייה של סטפה וילצ'ינסקה, בניסיון לשפוך אור על דמות הגיבורה הנסתרת הזאת.

באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

מורדת, אמא, נזירה

התיאורים על אודות וילצ'ינסקה אינם רבים והם חבויים ברובם בכתבים על קורצ'אק, חייו ומשנתו. חוקרים מעטים, בישראל ובפולין, התמקדו בסיפורה. מקור מרכזי להכרת דמותה הוא עדויות של חניכי בית היתומים, כפי שנאספו שנים רבות לאחר מכן. אלה מופיעות במאמר של עדה הגרי-פוזננסקי, אחת החניכות, שהתפרסם בכתב העת "חינוך וסביבו" ב-1983 ובספר "סטפה: האשה שמאחורי קורצ'אק" מאת שמעון זקס ורונית פלוטניק (הספר ראה אור בהוצאת פפירוס ב-1986, במלאות 100 שנה להולדתה).

התעמקות בדמותה מגלה פנים מורכבות. אפשר להתחיל לתאר אותה דווקא כדמות של מורדת. וילצ'ינסקה, כותבים פלוטניק וזקס, מצטיירת "כמי שאינה נכנעת למוסכמות ופועלת על פי צו מצפונה האישי ועל פי רצונותיה ללא התחשבות בדעות החברה. כך היה משהחליטה לצאת ללימודים גבוהים, דבר שלא היה מקובל בקרב החברה שחיה בה. עוד יותר בלט הדבר משהחליטה על הפסקת לימודיה. אולם היציאה לעבוד בקרב עניי העם היתה ההחלטה הנועזת מכל".

וילצ'ינסקה פנתה עורף למעשה לחברה הבורגנית שבה גדלה, לחיי הנוחות, ובחרה להתנדב בבית יתומים. בעבודתה נעזרה בקשריה ובמעמדה של משפחתה כדי לגייס כספים לבית היתומים ממשפחות עשירי ורשה. היא אף שיכנעה את קורצ'אק לנאום לפני התורמים הפוטנציאליים בניסיון לפתוח את כיסם. כבר אז, כך נראה, החל להיווצר דפוס הפעילות: קורצ'אק מלפנים, בתפקיד איש החזון והרוח. וילצ'ינסקה מאחור, דוחפת, מדרבנת, מוציאה לפועל.

באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

המעבר למבנה החדש של בית היתומים העצים את חלוקת התפקידים ביניהם. "בפעולות המוסד נסתמנה חלוקה אידיאלית", סיפר יעקב צוק, אחד החניכים, בעדויות שנאספו. "הדוקטור בחן, התבונן ותיכנן תוכניות לפעולות החברה וארגון החיים, ואילו סטפה - בעלת כושר ארגוני יוצר - שיכללה והתאימה אותן לחיי היום-יום".

עדויות רבות מציירות תמונה של מודל הורי שגור, גם אם בעייתי למדי. "אנחנו ראינו בהם אב ואם. אב - הנעדר שעות ארוכות מהבית, וכל פעם מתרגשים מחדש לבואו, והאם - הנמצאת אתנו תמיד, כל ימיה בבית לשמוח ולגעור, לעודד ולהעיר", סיפר חניך אחר, יצחק בלפר.

גם קורצ'אק עצמו אמר בזמנו דברים ברוח זו: "אני אבא עם כל הצדדים השליליים שלו. תמיד עסוק, חסר פנאי, יודע לספר סיפורים אך עושה זאת לעתים רחוקות. סטפה היא אם, לעתים גם לא צודקת, אבל בלעדיה אי אפשר לחיות".

חניכים ששרדו סיפרו על התנהגותה הקשוחה למדי של וילצ'ינסקה, אם כי הדגישו כי זו נבעה מתפקידה כמנהלת הבית. וילצ'ינסקה קיבלה עליה את כל תפקידי המנהלה, כמו מיון היתומים שביקשו להתקבל לבית, שמירת הקשר עם בתי הספר שלמדו בהם, מיון העובדים ועוד. זאת בנוסף לארגון חיי הבית וניהולם, תוך התמודדות עם קשיים תקציביים. באחד ממכתביה לחברתה פייגה ביבר מעין חרוד כתבה וילצ'ינסקה: "קשה לנו עכשיו לקחת על עצמנו התחייבויות נוספות. גם ככה אנו נאלצים כל חודש לשבור את הראש מאין לקחת 6,000 זלוטי לצורך ההוצאות של בית היתומים. הכסף לרוב לא מגיע בזמן".

כישורי הניהול המצוינים שלה עמדו במבחן כאשר גויס קורצ'אק לצבא הפולני במלחמת העולם הראשונה. במשך ארבע שנים היה בית היתומים נתון לאחריותה הבלעדית. גם לאחר שובו, הירבה קורצ'אק להיעדר מהבית וחילק את זמנו בין תפקידים שונים - יועץ פדגוגי בבית יתומים אחר, סופר, עיתונאי, מגיש ברדיו, עורך עיתון ומרצה. ניהול הבית בידיה, מסכימים חוקרים וחניכים, איפשר לקורצ'אק למעשה לנסח את משנתו החינוכית ולהתקדם. "אותם ההישגים וההתפתחות של קורצ'אק היו בהחלט תלויים בביצוע של סטפה, בביצוע של יום-יום. האשה היתה כל-כולה בבית היתומים, גרה בבית. ראינו בסטפה חלק בלתי נפרד מהבית ומחיינו", סיפר בלפר.

עדויות החניכים גם מדגישות את אופיה הנזירי של וילצ'ינסקה. פעמים רבות היא נזכרת כאשה רצינית ומתוחה, לבושה בחלוק שחור. קורצ'אק לעומתה, שוב בדמות האב הטוב, מתואר כמי שחיוך שובבי נסוך על פניו.

גם וילצ'ינסקה וגם קורצ'אק הקדישו עצמם לבית היתומים, לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם. על פי עדותו של יעקב צוק, באחת משיחותיו עם בני נוער שהכשיר להוראה סיפר קורצ'אק כי "בצעירותו חלם על ייסוד מסדר חילוני של גברים ונשים שיקדישו עצמם לשירות לילד. חברי המסדר יתנזרו מחיי משפחה, מלהיטות אחר רווחים וכו', וחייהם יהיו קודש לטיפול בילד ולהצלתו מחרפת רעב, מניצול על ידי הורים וקרובים, וכל אלה - כדי לאפשר לו, לילד, שנים אחדות של ילדות טובה".

בניגוד לקורצ'אק, כך נראה, לווילצ'ינסקה היו חרטות בעניין זה. באחת הגלויות ששלחה לחברתה פייגה ביבר כתבה: "גם אם החלטת שלא להינשא, על ילד משלך לעולם אל תוותרי".

העבודה המשותפת הצמודה של וילצ'ינסקה וקורצ'אק גם הולידה השערות רבות בדבר טיב יחסיהם. האם היה ביניהם רומן? עדות מוסמכת לכאן או לכאן אינה בנמצא. עדה הגרי-פוזננסקי כתבה כי "היה עליה להסתיר את אהבתה העזה לקורצ'אק, מכיוון שהיה זה תנאי לעבודתם המשותפת. ייתכן כי המאבק הזה גרם לקשיחות ולדרישות בלתי מתפשרות הן כלפי עצמה והן כלפי אחרים". חניכים אחרים רואים ביחסים ביניהם מערכת של חברות והערכה הדדית.

קורצ'אק עצמו מיעט להזכיר את וילצ'ינסקה בכתביו, אף שלנושאים אחרים של בית היתומים התייחס לפרטי פרטים. וילצ'ינסקה מזכירה אותו יותר במכתביה ומתייחסת אליו לעתים כאל "הילד הגדול שלה".

מוורשה לעין חרוד ובחזרה

אחרי כ-20 שנות עבודה וחיים בבית היתומים, חשה וילצ'ינסקה צורך בשינוי. הפן המרדני באופיה צץ שוב. בעקבות עלייתה לארץ של ידידתה הטובה פייגה ביבר והתיישבותה בעין חרוד, נמשכה גם וילצ'ינסקה לרעיון המפעל הציוני ו"הניסוי החינוכי" בקיבוצים. "אני חושבת שהילדים לא צריכים אותי יותר, שהארגון בבית משומן ויש צורך להחליף אנשים", כתבה.

באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

שלוש פעמים ביקרה בארץ ישראל - ב-1931, ב-1936 וב-1938, אז גם קיבלה סרטיפיקט והתיישבה בעין חרוד. עוד לפני כן עזבה את בית היתומים ועבדה בארגון החינוך הפולני צנטוס. במכתביה לפני העלייה ביטאה חרדה לקורצ'אק: "קשה לי להשאיר פה את הדוקטור. לו היה בעל אופי אחר הרי הסוכנות היהודית, שהוא סגן חבר במועצה שלה, היתה נותנת לו חלקת קרקע במושב כלשהו בארץ".

כמו כן הביעה חשש שבגילה, 52, לא תסתגל לשינוי. "תכתבי לי מכל הלב", כתבה לביבר, "כי חשובים לי עכשיו שני דברים: 1. האם העבודה והניסיון שלי נותנים לכם משהו. 2. האם אוכל להרוויח לקיומי?"

בעת שהותה בעין חרוד עבדה וילצ'ינסקה כמטפלת בחברת הילדים, למרות קשיי הקליטה והשפה. אם בוורשה נדמה שהתעייפה, הרי בארץ שבו אליה כוחותיה והיא ביקשה להטביע את חותמה. בעין חרוד אף נותרו רשימותיה בענייני חינוך שונים, ביומן הקיבוץ וביומן בית הספר. כשנה ושלושה חודשים שהתה שם, ולא היססה להעיר ולנסות לתקן דברים שלא מצאו חן בעיניה בדרך החינוך הקיבוצית - למשל שיטת שמירת הלילה בחדר הילדים. ואולם דבריה עוררו תגובות של חשש וביקורת. "בקיבוץ צריך לחיות 300 שנה כדי להזיז משהו", כתבה. "בבית היתומים היינו מחליטים ומעבירים את ההחלטה, פה קשה לשנות משהו".

קשיי הקליטה בחברה הקיבוצית הסגורה, במקביל להתגברות האנטישמיות והמתח באירופה, הביאו אותה להחלטה, באפריל 1939, לחזור לוורשה, אל בית היתומים. השנים האחרונות לחייה עברו עליה בעבודה סיזיפית של ארגון חיי הבית בניסיון לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. עם המעבר לגטו, באוקטובר 1940, החריף המצב עוד יותר, אך וילצ'ינסקה וקורצ'אק ניסו להמשיך ולספק לילדים את האווירה והתנאים שהורגלו להם. במכתבים מעין חרוד דחקו בהם חבריהם לנסות לברוח לארץ ישראל, אך הם לא עשו זאת.

עוד פעמיים הגיע קולה ממרחקים. ב-2 באפריל 1940, דרך ז'נבה, באמצעות הצלב האדום, כתבה לפייגה ביבר: "יקירתי, הננו בריאים. אני עובדת בבית היתומים, לא הרבה, ואילו קורצ'אק - הרבה מאוד. לא הגעתי אליכם, כי אין בדעתי לנסוע בלי הילדים".

ומכתב אחרון מיום 8 באפריל באותה שנה: "אנו עובדים בבית היתומים. בלי הילדים לא אסע. היאזרו בסבלנות. מברכת את כולכם".

ב-5 באוגוסט 1942 יצאו וילצ'ינסקה וקורצ'אק עם הילדים בצעדת הגירוש לטרבלינקה.

זיכרון, שיכחה, הנצחה

כבר בשנת 1955 סיפר יעקב צוק, חניך בית היתומים ששרד, בביטאון "אופקים לחינוך ותרבות": "שמו של יאנוש קורצ'אק ידוע ומפורסם בעולם, אך הזכירה הציבורית התאכזרה לשמה של סטפניה וילצ'ינסקה, או כפי שכונתה - הגברת סטפה, יד ימינו ועוזרתו הנאמנה. היא היתה מנהלת בית היתומים היהודי, היא חינכה אלפי יתומים, טיפלה בהם וגידלה אותם במסירות אין-קץ, היא הקריבה את חייה למען הילד היהודי והקדישה לו את מיטב כישרונותיה, מאווייה, ניסיונה ומרצה - והנה משום מה צלל זכרה בתהום הנשייה".

אחרי עשורים של שיכחה, נדמה כי בשנים האחרונות החלו יותר ויותר גורמים לפעול להנצחת שמה, בין השאר בשל התעוררות חקר המגדר בשואה ובשל הכרה אמיתית בחשיבותה. במסגרת שנת קורצ'אק בפולין אף הכריזה הקרן על שם פרופ' משה שור, הפועלת בוורשה, על הקדשת יום האשה הבינלאומי בפולין בשנת 2012 לווילצ'ינסקה.

ומה בישראל? טלי שנר, ראש צוות הפיתוח החינוכי בבית לוחמי הגטאות, אומרת כי "כשעוסקים בקורצ'אק אי אפשר לא לעסוק בסטפה. אני מאוד מתחברת לאשה הזאת. לאט לאט הבנתי שהיא האדם האמיתי, הבית האמיתי. הוא היה מפורסם בתחום רווחה

ובריאות ילדים, נתן הרצאות. סטפה היתה כל הזמן שם. היא היתה אשה מורכבת, לא חד-ממדית. אין ספק שהיה שם דיאלוג בין שווים. היא לא היתה מצליחה לשרוד לידו כל כך הרבה שנים אם זה לא היה כך. היא תרמה הרבה מאוד. הנורמות נקבעו שם על ידה".

שנר אינה רואה בווילצ'ינסקה קורבן: "קורבנות לא תאמה את רוח התקופה. הוא כבר היה איש מפורסם, אדם פעיל מאוד בעולם האינטלקטואלי הפולני, מין ‘סלב'. היא הלכה בדרך נשית מקובלת אז, של חיבור חזק מאוד לבית. העבודה בבית היתומים היתה כל עולמה. אני לא רואה בזה קורבנות בכלל או היגררות. היא פעלה מתוך בחירה".

איך את מסבירה את שובה לפולין, דווקא אחרי השינוי הדרמטי שעשתה בחייה?

"היא אכן עלתה לארץ ישראל אחרי שהרגישה פחות נחוצה בבית היתומים, אך בארץ קרתה דרמה גדולה. היא חשבה שבעין חרוד רק מחכים לה, וגם יצחק טבנקין הבטיח לה שתוכל להשתלב בצוות בית הספר. יש לה חוות דעת על כל דבר בעין חרוד, היא כותבת, ובטוחה שאת כל הניסיון תוכל להעביר למערכת החינוכית. ופתאום שם אומרים לה: לאט לך.

"היא עשתה כנראה מאזן כזה: מצד אחד, באמת עשתה מעשה גדול, עלתה לארץ, ניסתה לממש את כל הידע שיש לה. מצד שני היתה מערכת קיבוצית לא כל כך מקבלת. ובו בזמן, קולות המלחמה בפולין. קורצ'אק כותב לה, הגופים התורמים מפסיקים לתרום, הבלגן גדול. אדם בוחר היכן הוא הכי משמעותי, והיא בחרה להיות שם".

מדוע לא זוכרים אותה? מדוע אינה מונצחת כמו קורצ'אק?

"הסיבה שלא זוכרים את חזונה היא שלא נשאר הרבה חומר כתוב שלה, רק יומן ‘שומרת הלילה' ועוד מכתבים מעין חרוד. אין משנה סדורה כתובה. לכן זה משאיר אותה כאילו רק כאשת מעשה. גם החניכים היו צעירים מכדי לספר ועסוקים בשיקום שאחרי המלחמה. איך היסטוריה מסופרת? מתוך מה שיש, תצלומים, כתבים. באגף ‘יד לילד' יש תערוכה המוקדשת לקורצ'אק, לסטפה ולילדים. בכל סיור כאן היא מוזכרת בבירור. בתצוגה הראשית היא לא מופיעה, אך הכוונה היא לעשות זאת השנה, במלאות 100 שנה להקמת בית היתומים".

על פי ד"ר אבי צור, חבר במכון החינוכי הישראלי על שם קורצ'אק, "אם סטפה לא היתה, גם קורצ'אק היה נשכח, לא היה יכול להוציא לפועל שום דבר ממורשתו החינוכית. אפשר לראות בבית היתומים מעין מעבדה שלו; את כל הרעיונות שלו היא זו שיישמה. לאורך כל הדרך סטפה הפעילה את המקום, היתה כל בוקר ליד הדלת ודאגה שהילדים ייצאו לבושים כמו שצריך, עם הסנדוויץ'. היא זאת שיזמה ודאגה לכל הדברים.

"סטפה היא גם זו ששיכנעה את קורצ'אק לבקר בארץ ישראל (ב-1934 וב-1936) ולראות איך מגדלים ילדים בעין חרוד. גם כשחזרה לפולין, היא רצתה לדרבן אותו שיבוא אתה לישראל, כי ידעה שאם לא תעזור לו להתארגן, הדברים לא ייצאו לפועל. כשחזרה, הבינה שהוא לא יכול לעזוב את בית היתומים. אם המצב לא היה מחריף, הם היו עולים. שניהם דאגו למחליפים".

צור מציין כי גם משנתו החינוכית של קורצ'אק, בניגוד להליכתו לטרבלינקה, לא היתה מוכרת בארץ עד לפני כעשר שנים. "למה לא יודעים שגם היא צעדה אתו? כנראה עד לפני כמה שנים לא היה חשוב להזכיר זאת. גם בסלעי הקהילות להנצחה בטרבלינקה חרוט ‘יאנוש קורצ'אק והילדים' בלבד".

בהרצאותיו, מספר צור, הוא מייחד לווילצ'ינסקה מקום בולט. המכון החינוכי גם היה שותף להכנת 13 כרזות לבתי הספר על משנתו של קורצ'אק, שאחת מהן הוקדשה לה. "אין ספק שצריכים לעשות יותר. בבתי הספר היא לא מוזכרת".

יהודית ענבר, מנהלת אגף המוזיאונים ביד ושם, מכנה את וילצ'ינסקה "סטפה אהובתי". ב-2007 אצרה את התערוכה "כתמים של אור" על נשים בשואה וחקרה את פעילותה. "גיליתי חומרים מרתקים", היא אומרת. "קורצ'אק הוא איש מדהים, שמוכר יותר כפדגוג; עד היום יש עשרות אגודות קורצ'אק בעולם שעוסקות לא במוות שלו, אלא במורשת שהשאיר. אני לא מפחיתה דבר מערכו, אך לצדו עמדה דמות מדהימה שחשוב לזכור ולהנציח.

"כל הנושא של הנשים בשואה החל להיחקר בתקופה מאוחרת למדי", ממשיכה ענבר. בתערוכה שאצרה היו מעט מאוד מוצגים; "הנשים דאגו לסביבה ולא לתיעוד עצמי", היא מסבירה. "הנסיבות הקשות של החיים בגטו דווקא העצימו את תפקידן הנשי המסורתי, כעוזרות לילדים, לזקנים, למי שצריך. הן התחזקו בתקופה הזאת, כי אדם שדואג לאחר תמיד מתחזק מזה, אך תיעדו את עצמן מעט מאוד. יש מעט יומנים, רובן של נערות בגיל ההתבגרות ולא נשים בוגרות יותר".

היא מוסיפה כי הטקס המתקיים ביד ושם ב-5 באוגוסט כל שנה, לציון יום הגירוש לטרבלינקה, "מוקדש לזכרם של קורצ'אק, וילצ'ינסקה והילדים, באותה נשימה".

אסתר הרצוג, פרופסור לאנתרופולוגיה חברתית ועורכת הספר "נשים ומשפחה בשואה", רואה בסיפורה של וילצ'ינסקה דוגמה אחת מרבות למחיקת ההיסטוריה של נשים. ההסברים שלפיהם וילצ'ינסקה פעלה ברוח התקופה אינם מספקים לדעתה. "איך נוצרה הדמות הענקית של קורצ'אק? בנו את זה, יצרו את זה", היא אומרת. "מי שיש לו הכוח והכלים ליצור את תמונת המציאות הוא זה שקובע, הוא יוצר את המציאות. הצגת הגברים כגיבורים היא אמצעי חשוב מאוד של הפטריארכיה. לא רק שמשמרים את ההנהגה בידי גברים, אלא גם מספקים כל הזמן הוכחות מדוע זוהי האמת המוחלטת".

סיפורה של וילצ'ינסקה מזכיר להרצוג את הסיפור של ויטקה קובנר, אשתו של אבא קובנר, שהלכה לעולמה לפני כמה שבועות. "היא היתה גיבורה לא פחות ממנו, יש אומרים אפילו יותר, ומי שנשאר בזיכרון הלאומי זה הוא, היא היתה בצלו. הדבר המקומם הוא שהנשים לכאורה נותנות לכך יד. איך הן משתפות עם זה פעולה? גם קובנר וגם וילצ'ינסקה היו נשים משכמן ומעלה, ועשו פעולות שדרשו אומץ לב נדיר, והנה הן לכאורה מקבלות זאת מרצון. אך אין ספק שהן פעלו במסגרת אילוף חברתי שבלט בתקופתן ומשתנה לאטו בעשורים האחרונים".

גיבורות עלומות

סטפה וילצ'ינסקה היא רק אחת משורה של מנהלות בתי יתומים בתקופת השואה שהלכו למותן עם הילדים, מספרת יהודית ענבר, ראש אגף המוזיאונים ביד ושם. קורצ'אק נחקק בזיכרון הקולקטיבי כדמות-על שהקריבה את חייה, היא אומרת, אך "כשהתחלתי לחקור גיליתי תופעה רחבה הרבה יותר של מנהלי בתי ילדים, הרוב נשים, שפעלו כך. מרביתן היו נשים חזקות מאוד, הרבה מהן רופאות, דמויות מיוחדות במינן. בדרך כלל גם היה להן קשר חזק ליודנראט ולמוסדות המחתרת, ואף על פי כן לא מילטו את עצמן".

אחת הנשים הללו היא ד"ר רוזה שבד-גברונסקה מווילנה. "היא היתה אחת הנשים היחידות ביודנראט, רופאה שלמדה בצרפת ובגרמניה", מספרת ענבר. "אשה יוצאת דופן בכישוריה. היא הקימה בית יתומים, מעון יום ומרכז חלוקת מזון לילדי גטו וילנה. היא הוציאה את המשפחה שלה, שתי בנות, חתן ונכדות, למסתור. היא יכלה ללכת אתם, אך בחרה להישאר עם הילדים". נכדתה, האמנית סופי ליבו-וובז'יניאק, חיה כיום בארץ והנציחה את דמות סבתה בתערוכה "סגולות של זיכרון" ביד ושם.

ענבר מספרת עוד על "אשה ושמה הנרייטה פימנטל, הולנדית ממוצא ספרדי, בת 67, לא נשואה, שלפני המלחמה ניהלה בית ילדים באמסטרדם לפי השיטות הפדגוגיות המתקדמות ביותר. אשה קשוחה. ביחד עם איש יודנראט היא הצליחה להבריח מאות ילדים בדרכים שלא ייאמנו. עם הילדים שנותרו הלכה אל מותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו