בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך שיר נולד

התיקונים של אמיר גלבע וההערות של דוד אבידן. ליאת קפלן, שקיבצה בספר טיוטות משוררים, מסבירה למה חשוב לעקוב אחרי תהליכי הכתיבה שלהם

5תגובות

"כתב יד של שיר הוא, לעתים, גוף. צומת שבו מתלכדים תנועת היד הכותבת, תמונת הדף, הרגע, המוסיקה, החלל, הקשרי הכתיבה, ההיסוסים, התשוקות, החרדות, הרטט. תנועת הכתיבה של שרירי האצבעות אטית מתנועת התודעה, חושפת רגע אינטימי, פרטי, בעצם התרחשותו". כך כותבת ליאת קפלן בפתח הדבר שצירפה לספר "טיוטות - מאה שירים, מאה משוררים" שרואה אור בימים אלה בהוצאת מודן.

כפי שמסגיר השם, זהו מבחר טיוטות בכתב ידם של משוררים שקפלן ליקטה וערכה. את הטיוטות של המשוררים החיים ביקשה כמובן מן המשוררים עצמם, אבל בעקבות אלה של המשוררים שאינם עוד בין החיים יצאה למסע חיפושים בארכיונים, אצל קרובי משפחה, באוספים פרטיים, ועוד.

בין השאר מופיעות בספר טיוטות של דוד פוגל, רחל, אסתר ראב ולאה גולדברג, כתבי יד של שירים כמו "ראי אדמה" של טשרניחובסקי או "חיילים אלמונים "של יאיר שטרן, וכן כתבי יד של משוררים בני ימינו (ענת זכריה, לאה פילובסקי, יקיר בן-משה ואחרים). הספר גם מציע הצצה ראשונה לשירים גנוזים שלא ראו אור מעולם (יאיר הורביץ, חיים גורי, ע. הלל).

זו אינה הפעם הראשונה שקפלן, משוררת ועורכת שירה ילידת 1956, מקבצת ועורכת מבחרים מן הסוג הזה. ב-2006, בעת שהיתה אחראית על פסטיבל מטולה, ערכה מבחר שירים בכתב ידם של המשוררים שהשתתפו בפסטיבל. המבחר הזה לא יצא למכירה, אלא היה מיועד אך ורק לפסטיבל. בשנת העשור לקיום הפסטיבל שוב קיבצה קפלן מבחר שירים בכתב יד, והפעם ביקשה מכל המשוררים שהשתתפו אי פעם בפסטיבל לשלוח שירים; רובם נענו והספר יצא בהוצאת כרמל.

אלא שהספר שמתפרסם עתה מהודר הרבה יותר, וכעת אין מדובר רק במשוררים שהעתיקו שיר בכתב ידם, אלא בטיוטות של ממש. כלומר הצצה אל תהליכי עבודה של משוררים כמו דוד אבידן, אמיר גלבע, יונה וולך ורבים אחרים. על הטיוטות מופיעות לא פעם הערות של המשורר, סימני מחיקה, תוספות, ועוד. כאשר התאפשר הדבר, מוצג מול הטיוטה השיר המוגמר כפי שהופיע בספרו של המשורר. כך אפשר לעמוד על התהליכים שעברו שירים ידועים מאוד לפני שנחשפו לקוראים.

רישום חלום

את הספר פותחות לא פחות משבע טיוטות של אמיר גלבוע לשירו "בכוח אוחז בדל חלום". קפלן מסבירה שהחליטה לפתוח עם גלבוע משום שהיא רואה בו משורר חשוב ורב השפעה, ובשיר עצמו שיר משמעותי מאוד בהיסטוריה של השירה העברית. "מעבר לזה, אמיר גלבוע היה גם עורך שירה מעולה, משום כך מעניין עוד יותר לראות איך הוא עורך בעצם את עצמו.

"זו הזדמנות להיכנס לחדר העבודה של המשורר", היא אומרת, "אני מאוד מתעניינת בתהליכי עבודה של אמנים. אני אוהבת להיכנס לסטודיות של אמנים, או לחזרות של מחול ותיאטרון. זה מסקרן אותי. אחרי העבודה של משורר אי אפשר לעקוב באופן הזה, כי הוא פשוט יושב וכותב, אי אפשר לראות חזרות. הטיוטות הן הדרך היחידה לעשות זאת.

"השיר של שרון אס, למשל, מתחיל בעצם כרישום חלום", אומרת קפלן, "זה מעין קטע פרוזה, אפילו לא פרוזה, אלא מין רישום יומני, ומול הטיוטה הזו עומד השיר המוגמר. מרתק לראות את השינויים שהטקסט עובר עד שהוא נעשה לשיר".

לא היה קשה לאסוף טיוטות ממשוררים שכותבים היום? הרי רובם מן הסתם כותבים על המחשב.

"כן. היו לא מעט משוררים שאמרו לי שהם כותבים רק על מחשב. אז במקרים כאלה הם העתיקו שירים בכתב ידם ושלחו לי. נורית זרחי, למשל, כותבת על פתקאות, ואז מעבירה למחשב ומדפיסה. על הדף המודפס היא כותבת הערות ועושה תיקונים. אז קיבלתי ממנה דף כזה מודפס עם התיקונים".

בקרוב כבר לא יהיה אפשר להרכיב ספרים כאלה.

"שינוי זה דבר טבעי. אין לי בעיה עם זה שדברים משתנים. מה שמדאיג אותי הוא שדברים נעלמים. בבתים של משוררים יש ארכיונים שלמים, לא מסודרים, לא מטופלים. יש דברים שנזרקים על ידי היורשים. ארכיונים שלמים שמושלכים משום שאין מקום להחזיקם. דברים שהוקלטו ברדיו ולא נשמרו משום שפעם כדי לחסוך בסלילים היו מקליטים על גבי הקלטות קודמות. אני מרגישה שאני בקרב מאסף, ואני מנסה לאסוף מה שיש ולהוציא לאור. שיהיה נגיש, לפני שייעלם. ברגע שזה בחוץ אני מרגישה שהעבודה שלי נעשתה. הכי טוב מבחינתי הוא שיהיה אתר שיחזיק את כל החומרים האלה, אבל לא השגתי תקציב בשביל זה".

איך נבחרו המשוררים?

"בדרך כלל הלכתי לחפש משוררים מסוימים. למשל הרגשתי שאם אני מפרסמת 100 משוררים, אז יאיר שטרן צריך להיות ביניהם. נכון שהשיר ‘חיילים אלמוניים' הוא לאומני ומזעזע, אבל שטרן הוא משורר ענק ואני חשה מחויבות פואטית ואתית לפרסם שיר שלו. והיו גם דברים שמצאתי במקרה, בזמן שחיפשתי דברים אחרים. למשל, גנסין, שבכלל לא ידעתי שהוא כתב שירה ופתאום נתקלתי בטיוטת שיר שלו, ‘בליל כוכבים'".

היו משוררים שרצית לכלול במבחר ולא הצלחת?

"כן, היו משוררים חיים שסירבו. אהרן שבתאי, למשל, לא היה מעוניין להשתתף באנתולוגיה; אחרים נענו להזמנה והביעו נכונות, אבל בסופו של דבר לא שלחו שיר".

דודו בכר

קפלן מספרת שהרבתה לבקר בבתי משפחות של משוררים. "יש משוררים שיש להם צאצאים או בני זוג שדואגים לעיזבון שלהם", היא אומרת. "למשל סינילגה פן, בתו של אלכסנדר פן, או עין טור-מלכא, אשתו של אורי צבי גרינברג ומשוררת בעצמה, או הבת של אבא קובנר. אבל למשוררות אין שומרי ארכיון. אהוד בן עזר, דודה של אסתר ראב, הוא יוצא דופן מהבחינה הזאת. הוא עשה עבודה נפלאה עם העיזבון שלה".

למה למשוררות אין שומרי ארכיון?

"אני חושבת שזה חלק מהתרבות הפטריארכלית. ברוב הפעמים זה פשוט המשך של מערכת היחסים שהתקיימה לפני המוות. אשת המשורר מסייעת בידו, מייעצת, מלווה אותו, היא עזר כנגדו. גברים כמעט לא עושים זאת. או אולי נשים לא דואגות שזה יקרה".

אחת ההפתעות הגדולות שחוותה במהלך החיפושים היתה כשנתקלה במכון גנזים בשלושה שירים של חיים גורי בתוך מעטפה. היא עברה על כל הכתבים של גורי ולא מצאה זכר לשירים האלה. "התקשרתי אליו", היא מספרת, "קראתי לו את השורות הראשונות של אחד השירים. צריך להבין שגורי זוכר כמעט הכל, הוא זוכר על פה שירים של משוררים אחרים, אבל את השורות האלה הוא לא זכר. הוא אמר לי ‘מה פתאום, אין לי שיר כזה'. רק אחרי ששלחתי לו את השיר הוא נזכר שכשהיה בן 17 הוא שלח מכתב לעורך שמעון הלקין עם שלושת השירים האלה. זאת הפעם הראשונה שאחד מהשירים האלה מתפרסם".

הערות מיזנתרופיות

קפלן היא כאמור גם עורכת שירה, והיא מספרת שטיוטת השיר של יקיר בן-משה המופיעה בספר היא טיוטה של שיר שהם עבדו עליו יחד כאשר ערכה את ספרו של בן-משה "תנשום עמוק, אתה נרגש" (הוצאת כרמל). להפתעתה של קפלן הטיוטה נראתה לה פתאום טובה מן השיר בנוסחו הסופי. "זה מוכיח שלפעמים במהלך העריכה משהו מהטעם הראשוני של השיר הולך לאיבוד", היא אומרת, אבל מיד מסייגת "רק לפעמים".

מה הערך המוסף שקורא מן השורה מקבל מטיוטות בכתב ידו של המשורר?

"יש בזה תחושה של מגע חושני יותר. בלתי אמצעי. אני גם עורכת דיסקים שבהם משוררים מוקלטים כשהם קוראים את שיריהם, ויש לשני הדברים האלה הרבה במשותף. זה אינטימי יותר, לראות את כתב היד של המשורר או לשמוע את קולו. יש כמעט תחושה שאפשר לגעת בזה. למשל הטיוטה של אבידן, זה מאוד מרגש אותי לראות את זה, אפילו המראה של הדף, העניין הוויזואלי, יש לזה חשיבות גדולה, וההערות המיזנתרופיות שאבידן מוסיף על הדף. זה מלמד הרבה על המשורר".

לדברי קפלן, היא ערכה את הספר כך שהוא בעצם שיחה ארוכה בין משוררים. "כל שיר מדבר עם הקודם לו ועם הבא אחריו", היא מסבירה, "והשיחה הזו נעשית דרך כל מיני קישורים. לפעמים זה הנושא, לפעמים זו מלה כזו או אחרת".

האם אין בעיה עם פירסומם של שירים שהמשוררים עצמם בחרו לגנוז?

"זו שאלה קשה. התחלתי להתלבט בה רק לקראת הסוף. בזמן איסוף החומרים הייתי נלהבת מכדי לחשוב על זה, אבל כשהתקרב מועד הפרסום זה התחיל להטריד אותי. אין לי על זה תשובה של ממש. זה נשאר בגדר שאלה בשבילי. הטיוטות שהמשפחות אישרו לפרסמן אולי פחות בעייתיות מן הבחינה הזאת. מצד שני, יש כמובן את החשיבות הציבורית של הדברים. אותו הדבר עמד מול עיניו של מקס ברוד כשהחליט לפרסם את כתביו של קפקא בניגוד למצוותו המפורשת. אני מרגישה שיש פה אוצר פואטי ותרבותי שאם לא אוציא אותו לאור הוא יילך לאיבוד. הוא יישאר נעלם מעינינו. אז מצד אחד אני לא יכולה להניח לזה לקרות, אבל מצד שני יש פה בכל זאת סימן שאלה גדול". *

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו