בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעז יצא מתוק: ראיון עם הסופרת טאה אוברכט

מחברת "אשת הטיגריס", שזיכה אותה בפרס אוראנג' היוקרתי בגיל 26 ובהשוואות לגבריאל גרסיה מארקס, מסבירה למה עליה ללמוד לכתוב מחדש

תגובות

בגיל שמונה ניגשה טאה אוברכט (Tea Obreht) למחשב הפתוח של אמה בדירה בקפריסין שאליה עברה משפחתה שנה קודם לכן, והחלה לכתוב סיפור קצר בן שתי פסקאות על עז. היא הדפיסה את הסיפור וניגשה לאמה שבישלה במטבח, כדי להודיע לה שבכוונתה להיות סופרת. עם השנים הסיפור אבד, ואוברכט לא זוכרת היום דבר ממנו מלבד העז, אבל הרצון לא השתנה. לפני שנה וחצי הגשימה את החלום כשפירסמה את ספרה הראשון, "אשת הטיגריס", שראה אור לאחרונה בהוצאת מחברות לספרות, בתרגומו מאנגלית של שאול לוין.

הספר מגולל את סיפורה של נטליה, רופאה צעירה בארץ בלקנית המתאוששת משנים של סכסוך ומלחמה, ומגיעה לבית יתומים בניסיון לטפל במחלה מתפשטת, כשהיא מתמודדת עם אמונות תפלות ואגדות עתיקות. לפני שהיא מגיעה לבית החולים היא מקבלת שיחת טלפון מסבתה, המודיעה לה כי סבה מת בנסיבות לא ברורות, ששולחות את נטליה למסע נוסף אחר סיפורו של הסב, שאליו היתה קרובה.

לפני שנה הספר זיכה את אוברכט בפרס אורנג' היוקרתי, פרס בריטי המוענק בכל שנה מאז 1996 לסופרות שפירסמו רומן מקורי באנגלית. אוברכט, ילידת 1985, היא הזוכה הצעירה ביותר בפרס עד כה.

"תמיד רציתי להיות סופרת, לא היה שום דבר אחר שממש רציתי לעשות", היא אומרת בשיחת טלפון מאיתקה, ניו יורק, שם היא מתגוררת מאז גיל 14. "חשבתי שזה יהיה ממש נפלא אם אולי יום אחד איאבק על זה ואצליח להוציא ספר, ובטח לא יכולתי לנחש שהוא יצליח כל כך. אני מכירה המון סופרים, סופרים טובים, שיש להם הרבה ספרים מצוינים וזה לא קרה להם מעולם. זה כזה הימור תמיד, כך שאני מרגישה בת מזל מאוד".

אי-אף-פי

והיא אכן בת מזל. הספר ראה אור בהוצאת "ראנדום האוס", הישג כשלעצמו לספר ביכורים, ומלבד פרס אורנג' - שהוענק לה כשהיתה בת 26 - ובעקבותיו הגיע הרומן לראש טבלאות רבי המכר, הוא זכה גם לשבחי המבקרים. אוברכט עצמה נכללה ברשימת המגזין "ניו יורקר" של עשרים כותבי הפרוזה הטובים באמריקה מתחת לגיל 40, ו"קרן הספר הלאומי" כללה אותה ברשימת חמשת הסופרים הטובים ביותר מתחת לגיל 35 לשנת 2010.

המוח עשה קליק

"זו עדיין הרגשה מוזרה מאוד, אני חייבת להגיד", היא אומרת על ההצלחה. "אני עדיין לא ממש מעכלת שזה קורה. בדיוק הייתי בגרמניה, והיו כמה אירועים והמון אנשים באו, זה היה יפהפה, והיה איזה רגע שישבתי על במה ופתאום המוח שלי עשה ‘קליק' וחשבתי ‘אני לא מאמינה שזה קורה לי!'".

זה מפחיד באיזשהו אופן?

"כמובן, אני אשקר אם אגיד שלא. באיזשהו אופן, אני חייבת ללמוד מחדש איך לכתוב, משום שבספרי הקודם לא היה קהל כלל. לא ידעתי שהוא יפורסם ולא ידעתי שמישהו יקרא אותו גם אם יפורסם.

אוברכט נולדה ביוגוסלביה לשעבר, בעיר בלגרד. עם פתיחת המלחמה, בהיותה בת 7, עברה המשפחה לקפריסין, שם שהו כמה שנים בטרם עברו פעם נוספת, למצרים, עד שבהיותה בת 14 היגרה המשפחה למשכנה הסופי עד כה - ארצות הברית. אחרי שקוראים את הביוגרפיה הזו, קשה שלא לחפש בספר רמזים לחוויות הגירה.

"רעיון הזרות בסביבה הטבעית אכן היה חלק מהספר", אומרת אוברכט. "ישנם זמנים כשאתה עוזב מדינה, או כשיש תזוזה באקלים הפוליטי או החברתי, אתה מרגיש מוזר, גם אם אתה חי שם. כי אתה צריך ללמוד מחדש את החוקים ואת הדרך שבה אנשים מגיבים זה לזה. בבלקנים זו המציאות. פעם כולם חיו יחד ועכשיו לומדים לחיות בכמה מדינות שונות, זה לצד זה, ללא קונפליקט".

ההשפעה של הילדות ביוגוסלביה בספר ברורה, מאחר שהוא מתרחש שם כולו. אבל את מרגישה שהילדות במצרים או בקפריסין השפיעה על הספר?

"אני חושבת שכן, אבל מעט. הספר אינו אוטוביוגרפי בשום צורה, אבל ברור שהרשמים חוזרים ומופיעים על הדף. אולי בצורה שונה מאשר בחיים. לדוגמה יש סצינה בספר שמבוססת על זיכרון ילדות, שבה מישהו מהדמויות הולך עם אמא שלו למוזיאון של הפשה, וכתוב שם שזה מוזיאון שנמצא בבלקנים, אבל זה מוזיאון מקהיר שהייתי הולכת אליו כילדה. יש דברים שונים ששלפתי מחלקים שונים בילדות שלי".

אי-פי

עברת לארה"ב בגיל 12. את זוכרת משהו מיוגוסלביה, אותה עזבת בגיל 7?

"עזבתי את יוגוסלביה בגיל 7, שזה גיל מוקדם. אבל יש לי זיכרונות חזקים מאוד מילדותי בבלקן. התחלתי לחזור לבלקנים לביקורים ב-2003, לאחר שקיבלתי אזרחות אמריקאית. אז הצלחתי לחבר מחדש חלק מהקשר שלי למקום כילדה. ב-2009, אחרי שהספר כבר היה גמור, מגזין מסוים שלח אותי לסרביה לחקור ערפדים לאיזה מאמר, וזה דרש ממני להגיע לכפרים מרוחקים ולשאול על מיתוסים והקסם שלהם. כתוצאה, למדתי הרבה על חיי הכפר ודרך התפקוד של הכפרים, וזה השפיע הרבה על הספר, ושיניתי אותו המון לאחר מכן".

הספר מתאר באופן רגיש ומדויק את מערכת היחסים הקרובה שבין נטליה, המספרת, לסבה, רופא מפורסם שמשמש לה מורה דרך בילדות בעיר המופגזת, וכדמות משפיעה גם מאוחר יותר. במהלך הספר חושפת נטליה עוד ועוד מדמות סבה בתהליך של היזכרות אטית, והופכת אותו לגיבור הספר כשהיא משרטטת את דמותו, במובנים רבים, על ידי היעדרו.

"סבי, שהייתי מאוד קרובה אליו כילדה, מת די בפתאומיות", מספרת אוברכט. "הייתי במשבר וזאת היתה תקופה מלחיצה בחיי. זה היה הזרז הנפשי לכתיבת הספר, אבל הבנתי את זה רק מאוחר יותר. כשהוא מת למדתי בקורנל, ובזמן שהייתי שם ראיתי תוכנית על נמרים סיביריים ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' וכתבתי סיפור קצר על ילד ונמר וילדה וזה היה סיפור מוזר מאוד ולא טוב, והוא התקבל רע מאוד בכיתה. אבל הייתי מאוד קשורה אליו וככל שהמשכתי לפתח אותו הילד הקטן נהפך לסבא של המספרת".

את חושבת שבזמנו ביססת את הדמות על סבך?

"לא הייתי מודעת לזה בהתחלה. אני חושבת שהיה הכרחי שיהיה סבא כלשהו, וככל שהזמן עבר הוא נהפך דומה לסבא שלי, אף שאני לא דומה למספרת, נטליה, בכלל. אבל מערכת היחסים שלהם נעשתה דומה לשלנו".

נמר בשלג

אילו תגובות קיבלת מהמשפחה שלך כשהספר יצא? ובכלל מהסביבה שלך?

"אני חושבת שאני מאוד בת מזל, כי המשפחה שלי והאנשים שמכירים אותי תמכו מאוד בזה שרציתי להיות סופרת. עכשיו כשהספר יצא בסרביה ויוגוסלביה לשעבר התגובות היו חיוביות מאוד".

בתהליך כתיבת הספר היו דברים שעלו ששכחת מהם ודיברת עליהם עם אמך או סבתך?

"כן, ודאי, היו מספיק פעמים שהיו לי זיכרונות כילדה והייתי מספרת עליהם לסבתא או אמא שלי והן היו זוכרות את זה אחרת, וזה היה מסדר מחדש את המציאות בעבורי. לפעמים דברים שאתה זוכר, סיפורים קטנים, מישהו אחר זוכר מעט שונה. אני חושבת שלדבר עם אמי וסבתי ללא ספק שינה את הזיכרון שלי מהילדות שלי. אבל באופן כללי יש לי זיכרונות חזקים. בנוסף יש לנו משפחה וחברים שהיו שם בזמן המלחמה ושמחו לדבר על החוויה שלהם".

לאורך הספר חושף הסבא בפני נכדתו את סיפורו של הטיגריס שטילטל את כפר ילדותו במערבולת של רגשות ואימה, בעיצומו של חורף בימי מלחמת העולם השנייה. הטיגריס, שברח מגן החיות בבלגרד ולא היה מורגל בחיים בטבע, זכה לעזרתה החשאית של אשה מסתורית מבני הכפר, אשת הקצב האילמת, שפיזרה בעבורו נתחי בשר וכך זכתה באמונו.

האם סיפורי הפולקלור הבלקניים ששזורים בספר דרשו ממך איזשהו מחקר?

"לא ממש. כילדה שמעתי המון פולקלור בלקני, ולאחר מכן, בקפריסין ובמצרים, הם מאוד מחוברים לפולקלור ולמורשת המיתית שלהם. סיפורים מיתיים היו קרובים אלי תמיד, ולכן באופן טבעי הסיפורים קיבלו ממד מיתי. הסיפור היחיד שנוצר ממיתוס אמיתי הוא ‘האיש ללא מוות'. יש כמה סיפורים בתרבות הגרמנית והסלבית שכוללים אותו או מישהו כמוהו כדמות, והוא האיש היחיד שהוא אגדה שקיימת כמו שהיא".

הספר מלא במיתוסים ובאגדות, והקשר אל המציאות נותר מעורפל לעתים. "כשאני קוראת אני אוהבת לחוות חוויה אינטראקטיבית", אומרת אוברכט, ‘אני לא אוהבת שכל הקצוות קשורים. לפעמים אני משאירה דברים מעורפלים, כי לכל קורא יש את החוויה שלו. אפילו אם הסופר נותן הסבר מפורט מאוד, החוויה של כל קורא שונה. אם אני אומרת מלה פשוטה, אפילו כמו ‘פרח', עדיין לי ולך יהיו תמונות מאוד שונות בדמיון שלנו. איך זה יכול להיות שונה כשהחוויה היא קריאה של ספר שלם? אז אני אוהבת את זה שהסוף מעורפל, והפרק האחרון הוא במצב תודעתי אחר לחלוטין בשביל נטליה. אני מבינה שיש אנשים שאוהבים סוף קצת אחר, אבל בשבילי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות".

השילוב הזה של הטבעי והעל-טבעי, וריבוי הדמויות, הוביל רבים להשוות את הכתיבה שלך לזו של אחד הסופרים האהובים עלייך, גבריאל גרסיה מארקס. מה את חושבת על זה?

"זאת מחמאה נהדרת!", היא אומרת באושר. "ברור שאתה הולך להיות מושפע ממה שאתה אוהב. אי אפשר לכתוב משהו שונה לחלוטין מהדברים שאתה אוהב לקרוא. קריאה וכתיבה קשורות זו בזו, האסתטיקה שלי כקוראת מגדירה את האסתטיקה שלי ככותבת. השימוש שלי בפרוזה, מספר הדמויות, אלה דברים שחוויתי כקוראת עם מארקס ובולגקוב ובצורה מסוימת גם עם המינגוויי, אז הדמיון יופיע על הדף ומבחינתי הדמיון הזה הוא מחמאה. זה מדהים בעיני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו