בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבא קובנר היה הרבה יותר מ"משורר שואה"

בפרויקט רחב היריעה "מחברות השוק" ניסה אבא קובנר ליצור רצף יהודי הנכון לווילנה ולשוק הכרמל בעת ובעונה אחת

4תגובות

עם צאת הכרך השישי של "כל שירי אבא קובנר", שראה אור לאחרונה בהוצאת מוסד ביאליק, הסתיים פרויקט בן 16 שנים שכלל חיפוש, איסוף, עימוד ועריכה של כל שיריו של קובנר, משורר וסופר, מנהיג פרטיזני ולוחם מחתרת, נואם חשוב והוגה דעות, שהתרבות הישראלית השאירה מאחור, תחת התווית "משורר שואה". ביום רביעי ב-20:00 בערב יתקיים גם ערב לכבוד הספר בבית עגנון בירושלים.

פרופסור דן מירון, שערך את כל הכרכים לבדו, למעט הכרך האחרון, שאותו ערך עם פרופסור רחל פרנקל-מדן, מסיים את הפרויקט ברגשות מעורבים. "זה תמיד מרגיש ‘עשיתי את זה, גמרנו'". אומר מירון, המשמש כיום כראש הקתדרה לספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה. "יותר טוב, פחות טוב, את מיטב יכולתי עשיתי. אני לא יכול לתת לשאלה אם צריך את זה או לא להטריד אותי יותר מדי, אחרת אני לא אוכל לעשות את העבודה הזאת. ואז מי יעשה אותה?"

לע"מ

ב-24 השנים שעברו מאז מת קובנר השתנו דברים רבים - הדורות שהתחנכו על כתיבתו מתבגרים, צעירים לא נתקלים בשמו במסגרת חינוכם, והמקום המרכזי שהיה לו בתרבות הישראלית אבד. "אני חושב, בעצב, שהמקום שלו הוא מאוד שולי, לצערי", אומר מירון. "והוא לא היחיד. התרבות הישראלית התרחקה מרבים. השאלה היא אם יהיו מפנים בעניין הזה. תולדות הספרות והתרבות נוטים להפתיע בעניינים האלה. כרגע אני ראיתי את חובתי לשים על המדף, בידי מי שמעוניין, את כל שירתו, דבר בעל ערך רב".

קובנר, שנולד בעיר סבסטופול שבאוקראינה ב-1918, החל לכתוב את שירתו עוד בנעוריו, ושילב בה פעמים רבות את סיפור חייו האישי. על כך אמר פעם בעצמו כי "העבר זורם אצלי דרך העט אל ההווה". בצעירותו היה ממנהיגי תנועת השומר הצעיר בעיר וילנה הליטאית, שם למד בגימנסיה העברית "תרבות" ובאוניברסיטת וילנה. מלחמת העולם השנייה, שפרצה בהיותו בן 21, שיבשה את תוכניותיו לעלות לארץ ישראל עם חבריו. לאחר כיבוש וילנה על ידי הצבא הנאצי, עבר עם כמה מחבריו להסתתר במנזר. הוא היה ממקימי ארגון מחתרתי שהתנגד לכיבוש הנאצי, וכשכשל הניסיון עבר ליערות והצטרף לפרטיזנים היהודיים. אמו, אותה נאלץ להשאיר מאחור, נרצחה בפונאר. מששמע על רצח היהודים על אדמות אירופה פירסם קובנר את נאומו המפורסם "אל נלך כצאן לטבח", ובו קרא להתנגדות יהודית.

כאב הכפרים

"הוא תמיד כתב", אומרת פרופסור דינה פורת, מחברת הביוגרפיה של קובנר, "מעבר לגשמי", שראתה אור בהוצאת עם עובד ויד ושם. "הוא כתב כל דבר תחת השמש - שירה, פרוזה, נאומים, מסכתות, ספרי ילדים, תוכניות למוזיאונים...". את יצירתו הראשונה, הפואמה "עד לא אור", העוסקת בפרטיזנים ביער, פירסם בשנת 1947 ביישוב היהודי בארץ ישראל.

יצירה זו נחשבת היום לביטוי של רוח התקופה, מאחר שהיא משקפת דימוי הרואי וחד משמעי. בניגוד לפואמה זו, בפואמה השלישית פרי עטו, "המפתח צלל", מתרחק קובנר מסיפורי הגבורה ומתאר את מורכבות חייו של נער אשר מחליט להילחם גם במחיר של איבוד הוריו. היצירה הטעונה מתארת סיטואציה שבה אם רוצה לחצות את הנהר עם בתה, אך זו ממאנת ואומרת לה שאם תעבור ימותו שתיהן. האם עונה בתגובה "לכי, בארנקי שמור לי התער".

מוטי מילרוד

"הליכה ליער היא בעצם הפקרת מי שנשאר בחיים מאחור, ולכן היום זו נחשבת גבורה אדירה, אבל זה קורבן אישי אדיר, משום שאתה משאיר מאחוריך את מי שנשארו בחיים מהיקרים לך", אומרת פורת. "קודם כל הגבורה, אחר כך המורכבות שלה. אין יצירה שאמא שלו לא מופיעה, כי הוא כן השאיר את אמא שלו, ויצא בראש אנשי המחתרת דרך הביוב ליער, וזה רדף אותו עד יומו האחרון". הקול שבקע מתוך הפואמה היה קול בלתי רגיל בעולם הספרותי של אותן השנים - לא רק התפארות בניסיון ההתקוממות, אלא עיסוק בחיבוטי הנפש הבלתי אפשריים שנאלצו הנערים להתעמת אתם.

לאחר מכן באה יצירתו "אחותי קטנה", שעליה קיבל את פרס ברנר, והיא מספרת על חברתו הראשונה הדסה, שנשארה בגטו עם אמה, והלכה עמה אל בור ההריגה. "בפואמה הזאת הוא נותן לה את הכבוד האדיר על ההחלטה, שהיתה בעיניו ובעיני חבריו החלטה של גבורה עצומה", אומרת פורת.

בהמשך החל לפרסם את הטרילוגיה "פנים אל פנים", המספרת על מלחמת השחרור. הטרילוגיה מעולם לא הושלמה, ולאחר צאת שני הכרכים הראשונים עצר, ואת כתב היד של הכרך השלישי בטרילוגיה שרף ככל הנראה, לאחר סכסוך עם חבריו מהשומר הצעיר בעניין ברית-המועצות.

ביצירה, כמו ביצירות אחרות פרי עטו, עורר עליו קובנר ביקורת מימין ומשמאל, מאחר שהספר נתפש לעתים קרובות כמסמך היסטורי למרות שהיה יצירה ספרותית פרוזאית, וכלל אירועים היסטוריים שתוארו בצורה שונה מכפי שהיו במציאות. קובנר, שהיה דמות מרכזית בתנועת השומר הצעיר, השתייך מבחינה פוליטית לשמאל, אך לא הסכים ליישר קו עם מחשבה כזו או אחרת, והפתיע תמיד עם דעה עצמאית אותה לא היסס להביע. כך, בפואמה "פרידה מהדרום" מביע קובנר כאב על הכפרים הערביים שננטשו. "הוא לא אומר גורשו, הוא אומר ננטשו, אבל הוא כואב את כאב הכפרים שאין שם נפש חיה", אומרת פורת. "עם זאת, הוא תמך בזה - הוא רצה שטח יהודי רציף, אבל זה לא מנע ממנו לראות את המחיר ולכאוב אותו".

דניאל בר און

"היה לו משבר עם השמאל, שהתמקד בפואמה על הר גריזים, שקראו אותה, בצדק או שלא בצדק, כתומכת ברעיון ארץ ישראל השלמה", אומר מירון. "אז נוצר קרע רוחני בינו לבין השמאל הישראלי, כפי שאנחנו מבינים אותו ב-20-30 השנים האחרונות. הוא קצת נשאר באיזשהו מובן בלי הימין ובלי השמאל".

הקרע שמירון מתייחס אליו נובע בין השאר גם מה"דפים הקרביים" שפירסם קובנר בתור קצין התרבות של חטיבת גבעתי בזמן מלחמת העצמאות, וכן מכתבים אחרים, שבהם השמיע התבטאויות תוקפניות וחריפות בין השאר נגד האויב המצרי: "סביבך חייל, בורקות עיניהם המטומטמות של כלבי הנילוס. היאורה כלבים! היאורה. ולא בקללה, בתפילה, באהבה לחץ על ההדק לשחוט, לשחוט ולפולשים לא תהי תקווה". במקום אחר כתב: "כלבי אנגלו פארוק תחת גלגלינו ליד נגבוגרד. פרצו עכשיו קדימה! ולפתע היתה רכה האדמה, גופות! עשרות גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם, נרתע הנהג, בני אדם תחת גלגליו! זכור את נגבה, בית דרס, עבדיס, ניצנים וגבעה 69 וידרוס! אל רתיעה בנים. כלבי רצח דינם דם!"

על דברים אלה ואחרים ספג קובנר ביקורת רבה, ובמיוחד על אותו "דף" ראשון שכתב בעקבות הקרב על קיבוץ ניצנים. בעקבות מותם של חלק מהלוחמים בקרב, בחרו אלה שנשארו בחיים להיכנע וללכת לשבי. קובנר כתב על כך: "להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא! לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!" משום כך נוצר נתק בינו לבין חברי הקיבוץ, שלא התאחה עד מותו.

לדברי מירון, "גם הסגנון של קובנר, הצורה של ההתבוננות שלו בדברים, רחוקה מזו של קורא השירה הישראלי. מי שרד מהשירה שלפני 1960? את מי קוראים? אלתרמן, לאה גולדברג, ואולי יש קוראים של אורי צבי גרינברג, גורי, שהוא משורר חי - אבל כמעט כל האחרים נשכחו, פחות או יותר. היה איזה קו פרשת מים, בהתפתחות של התרבות והחברה בישראל, אפילו השפה. מתישהו בסוף שנות ה-70 אחרי מלחמת יום הכיפורים, וראשית מלחמת לבנון, ואחרי הקו הזה נוצר נוף חדש. ורבים מאלה שהיו במרכז הנוף הקודם נשארו מאחורנית".

קובנר לא חשש מלשנות את דעתו משנוכח כי זו מוטעית, דבר שהקים עליו ביקורת רבה. כך למשל היה בין הוגי רעיון "הנקם" - תוכנית פעולה של קבוצת פרטיזנים יהודים שלאחר מלחמת העולם השנייה התכוונו להרעיל את ערי גרמניה ולהרוג כך מאות אלפי אנשים. הרעיון החל לקרום עור וגידים, וקובנר היה הרוח החיה שמאחוריו, עד שהשמועה הגיעה לאוזניו של משה שרת וההנהגה הציונית, שראו בכך קטסטרופה והסגירו אותו לידי הבריטים. לאחר שישב בבית הסוהר במצרים קרוב לשנה שוכנע על ידי גורמים שונים כי התוכנית אינה במקומה והוא נטש אותה, למורת רוחם של שותפים לרעיון.

תופעה יהודית

"חשבתי שצריך לשמור על המורשת שלו כמשורר", מספר מירון איך החל הפרויקט. "זה, בעיני, התפקיד של מוסד ביאליק - מוסד ביאליק צריך לשמור על המורשת. אם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור. לכן הוא מקבל תקציב ציבורי, כדי שיעשה גם דברים שאחרים לא יעשו. הוא לא תלוי בכך שימכור".

בנוסף, מספר מירון, היה כאן גם תשלום של חוב אישי למי שהיה ידיד קרוב שלו במשך שנים רבות.

"זו היתה היכרות בין שני דורות עם רקעים שונים מאוד", אומר מירון, יליד העיר תל אביב, הצעיר מקובנר ב-14 שנים. "היינו קשורים מאוד נפשית, מכל מיני בחינות, למשוררת יוכבד בת מרים, שגם היא מן הנשכחים, למרות שבקרוב יופיעו כל שיריה במהדורה חדשה. שנינו היינו קשורים אליה ולאברהם סוצקבר, וזה לזה אישית. זה לא היה סתם קשר אישי שאני מצאתי חן בעינו או הוא בעיני. מבחינתו הייתי ישראלי והוא העריך אותי, אבל בייחוד היה העניין הזה ביידיש, בספרות יהודית לא עברית ולא ארצישראלית, זה מאוד דיבר אל לבו וזה גרם לידידות בינו וביני כמו בין הרבה אחרים שזה היה חשוב להם".

מירון זוכר איך התרגש הדגים המשורר נתן זך איך לא לכתוב כמו אלתרמן, והביא דוגמאות משירתו של קובנר. אך מלבד החשיבות הספרותית שלו, מירון רואה בקובנר תופעה יהודית מסעירה - "הוא הגיע לכאן, ציוני מובהק, לקיבוץ עין החורש, השתתף במלחמות, היה פרטיזן, ועם זה ניסה לשזור את העולמות, להביא אותם ביחד".

דן קינן

אל הכרך האחרון נכנסו רק חומרים מן העיזבון שלא ראו אור מעולם. בעוד חלקו הראשון מתמקד בשירים, פואמות, בלדות, שירי זמר ושירים לביצוע מוסיקלי, חלקו השני מכיל שני נוסחים של היצירה הגנוזה והלא גמורה "מחברות השוק" - פרויקט רחב יריעה עליו עמל קובנר שנים רבות, וניסה לחבר בו בין העולם היהודי של אירופה, לזה הישראלי של מדינת ישראל.

"אני חושב ש'מחברות השוק' היא יצירה חשובה מאין כמותה", אומר מירון. "ניסיון גרנדיוזי לחבר את הפה והשם, אבל ברמה של הרחוב. של השוק. לא בהפשטות תרבותיות, אלא באמת איך אנשים מדברים ברחוב, העניינים היומיומיים ביותר, וליצור איזה רצף יהודי שהוא נכון לווילנה ולשוק הכרמל בעת ובעונה אחת. זה היה כל כך קשה ולכן הוא גם לא הצליח להביא את זה לסיום. מדובר בתוכנית יומרנית מאוד. אבל הקטעים שנשארו הם מעניינים באופן יוצא מן הכלל לדעתי. אולי יותר מכמה מהיצירות השלמות שלו".

לא רק שקובנר לא פירסם את היצירה, הוא גם הותיר את מאות דפיה בחצר ביתו, מונחים בערימה בתוך דוד גדול, חשופים לפגעי השמש והמים שעשו את שלהם, ומירון נאלץ לשחזר את כתב היד מתוך הדפים שהצליחה אשתו של קובנר, ויטקה, להציל. מתוך הדפים שהצליח לפענח ערך מירון את שתי הגרסאות של הרומן המופיעות בספר.

"אני מניח שכמו כל סופר הוא לא היה שבע רצון לו היה רואה את הכרך יוצא לאור, עובדה שהוא ניסה להשמיד את החומרים האלה בחלקם - את השירים הליריים הוא סתם עזב, הם נשארו אחריו, אבל ‘מחברות השוק', שהעסיקו אותו בין 20 ל-25 שנה, הוא נלחם ונאבק עם זה, ולא רק גנז את זה, אלא גם הניח אותן במקום שבו הן לא נשמרו היטב. הוא ראה בזה כישלון, ראה בזה דבר שלא עלה בידו. ואף על פי כן אנחנו עושים את זה כמעט בכל מקרה של סופר חשוב. אנחנו קודם כל מוציאים את הכתיבה הקאנונית שלו, אבל גם מוסיפים דברים חשובים מעיזבונו".

לאורך כל העבודה על ששת הכרכים עבד מירון בצמוד לרעייתו של קובנר, ויטקה, שהלכה לעולמה לפני כחודשיים, והיא בת 92.

"ויטקה לא היתה בן-אדם ספרותי, לא התיימרה להיות, ולא שיחקה את התפקיד של הרעיה הספרותית", מספר מירון. "היא היתה חצובה מסלע. בתקופת השואה לא היו אנשים יותר אמיצים ממנה ככל הנראה. היא היתה כנרית ונכנסה ויצאה מהגטו אלף פעמים, עם נרתיק של כינור שבתוכו היה תת מקלע ויכלה להיתפס ולהיהרג על המקום. כזאת היא נשארה. היא היתה בן אדם מונומנטאלי, ישר, חזק. היא לא התערבה, הקשרים אתה היו טובים מאוד - באתי אליה, דיברתי אתה, קיבלתי את הרקע. מכאן ואילך היא ציפתה שאעשה את העבודה. וזה היה הסידור".

אבא ומשפחתו

"לה היה מאוד חשוב שהדברים יתפרסמו", אומר הצייר מיכאל קובנר, בנו של אבא קובנר, על אמו. "היו לה כמה שיחות משמעותיות עם דן מירון והיא עזרה לו להבין את סדר הדברים ולענות על שאלות כשהיה צריך".

קובנר, ששימש כגורם מקשר בכל הנוגע להוצאת הספר לאור, מודה כי סביר להניח שהוא ואביו היו חלוקים בדעותיהם על נושאים אקטואליים רבים, אך עם זאת, הוא אומר, הקול של אביו חסר במרחב הציבורי כיום. "העמדה שלו היתה דומיננטית, אנשים נזקקים אליה בכל מיני צורות, לקול שלו, קול ברור ורוחב יריעה גדול שחסר היום. לא נראה לי שהוא ואני היינו מסכימים על הרבה דברים, אבל הוא היה די מפתיע, כי הוא היה אדם פתוח, שמשנה את דעותיו עם הזמן ולא נשאר כל הזמן עם אותה דעה".

לטענתו של קובנר הבן, טעות היא לומר שכל פועלו של אביו נשכח. "הדימוי הציבורי שלו מקבל מקום נרחב בתרבות, וכל הזמן זה מפתיע אותי שזה תופס עוד ועוד מקום. יש חוגים שקוראים אבא קובנר, ויש חוג של תנועת הנוער שמתעסק רק עם הכרוז שלו. הדמות השירית כמעט נשכחה, וזה המקום שאפשר לחזור ולעיין בה, משוררים בעצמם לא ממש מכירים את שיריו".

דן קינן

בעבורו, אומר קובנר, ההיחשפות לחומרים שנכללו בכרך האחרון גילו לו צד של אביו שלא הכיר מעולם. "את החומר הזה בכלל לא קראתי אף פעם", הוא אומר. "כל הספר הזה, ובייחוד ‘מחברות השוק', אלה דברים שאבא לא היה מפרסם אותם אם הוא היה חי, וזה פותח חלון אחר, לאישיות שלו וליצירה שלו. אני הייתי די מופתע מכל הספר. זה כאילו לא אותו בן אדם, השירים הרבה פחות מהודקים וערוכים, נותנים להרבה מאוד עולמות אחרים להיכנס. שירתו העיקרית עוסקת בעולם של ישראל. פה זה המון מהעולם הישן, משורר שהעולמות שלו יותר דומים לשירים ולכתיבה של ברנר וגנסין. זה מעניין לדעתי, כמו עולם אחר שנפרש. הסיפורים חדשים, המשמעות של כל העולם בשבילו חדשה, הסגנון שלו חדש. זו ממש אישיות חדשה בשבילי מהרבה בחינות".

מבחינות רבות רואה קובנר הבן בספר החדש ובהוצאתם המחודשת של השירים אפשרות למחוק את תווית "משורר השואה" שהודבקה לאביו שלא בצדק, לטענתו. "אבא היה אדם עם הרבה הומור, אהב חיים, כתב פיליטונים, מערכונים לפורים, היה לו צד עממי, אבל בשירה שלו זה כמעט לא בא לידי ביטוי.

"בספר הזה אתה רואה פתאום כמה שהוא מקדיש למשוגעים, וכמה חיבה יש לו לדמות הזו של המשוגע. יש לו נגיעות בדמות הזאת פה ושם לפני כן, אבל ב'מחברות השוק' זה ממש גוש מרכזי, על הילדות, על הילדה, על משחקי ההימור שלהם. כל מיני דברים כאלה. באמת לא ‘המתמיד' של ביאליק או כל העולם החשוך הזה של הגולה, אלא עולם מאוד חי בעיני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו