בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנים אחרי

בחזרה לנרקומנים של "טריינספוטינג"

עם פרסום רומן חדש המגולל את העלילה שקדמה לזו של ספרו המצליח, מספר אירווין ולש מה דעתו על סמים ומגלה מה מעריצים מחליקים לתוך ידו בסתר

תגובות

כשאירווין ולש התחיל לכתוב, לפני 20 שנה, לא היה לו מושג איך מחברים רומן. אז הוא פשוט כתב וכתב, גיבב מלים זו על גבי זו - 100 אלף מלים, ליתר דיוק - ואמר לעצמו שזה רק "קרש קפיצה שיעזור לי להיכנס לדברים שאני רוצה לכתוב עליהם".

הפטנט פעל. 100 אלף המלים ההן הונחו הצדה ונשכחו מלב למשך שנים, ואילו רומן הביכורים שכתב לבסוף - "טריינספוטינג" (תורגם לעברית בהוצאת מעריב) - הפך את מחברו לכוכב-על בשמי הספרות. ב-1996 הוא גם עובד לסרט קולנוע מצליח.

לאחר שישה רומנים נוספים (בהם "אקסטזי" ו"אסיד האוס" שראו אור בעברית) החליט הסופר הסקוטי, בן 53, לחזור אל המלים הישנות האלה. מכיוון שהן נשמרו בדיסקטים שכבר לא היה יכול להכניס למחשב, חיפש ומצא באינטרנט מומחה לשחזור מידע. הוא שלח אליו את הדיסקטים ותהה מה יקבל בחזרה. "הייתי מבועת מהמחשבה שהדיסקטים יאבדו בדואר", הוא מספר. "אבל אם זה מה שירצה הגורל, כך יהיה. חשבתי: מילא, אני אפילו לא זוכר מה היה בהם".

כשהמלים הגיעו אליו בשלום, חשב שהצעד הבא יהיה פשוט: "בתמימותי חשבתי, טוב, יש לי כאן 100 אלף מלים, זה צריך להיות בסדר". והוא התיישב לכתוב ספר שעלילתו מתרחשת לפני זו של "טריינספוטינג". אבל כאשר שיקע את עצמו שוב בעולם הכאוטי והסוער, האלים, הקומי, האפל וחסר הרגשות של חבורת המסוממים הבדיונית המפורסמת שלו, כתב ולש אפוס כבד ורחב יריעה כל כך, ש"טריינספוטינג" עצמו נראה כהערת שוליים. "פשוט נכנסתי לזה", הוא מחייך. "זה היה כיף. זה כמו לפגוש שוב קבוצה של חברים ותיקים".

הספר, "Skagboys", חוזר אל גיבורי "טריינספוטינג" - רנטון, סיק בוי, בגבי וחבורתם - ועוקב אחר ההתנסויות הראשונות שלהם בהרואין, לפני שהתמכרו כליל. קריאתו היא חוויה מהנה אך מתסכלת; למרות הדיאלוגים המבריקים והדרמות המרתקות של הדמויות, אין בו תנופה עלילתית.

בעיני מבקריו, "Skagboys" ישמש מן הסתם אישור לכך שוולש הצליח להגות רעיון טוב אחד בלבד לרומן, ומאז הוא מוכר אותו שוב ושוב ברווחים שהולכים ופוחתים, וזוכה ליחס סלחני ומפנק מעורכים שרוחשים לו כבוד רב מדי. מנגד, חסידיו של ולש, המעריכים את הזלזול שלו במוסכמות ספרותיות, ישמחו לקבל עוד מנה גדושה של הדמויות האהובות.

תסמונת החגים

התדמית של סופר מתחיל, כמעט עבריין, שהתפרץ אל עולם הספרות כאורח לא קרוא, היתה חלק עצום מסוד קסמו של ולש בתחילת דרכו. נדמה שהוא עצמו מחבב את הזהות הזאת, שכן כך הוא מציג את עצמו גם כיום. בפגישה עמו, בבר באדינבורו, הוא לא רק חייכני ונינוח אלא גם לא-רהוט במידה מדהימה, מסתבך במשפטים שנקטעים ומתחילים וסוטים מהנושא כרצונו, עד שפרץ גדול של צחוקו בולע אותם.

רויטרס

"הייתי פעם בחנות באדינבורו", הוא מצחקק, "ובחור קטן ניגש אלי ואמר, ‘אתה אירווין ולש, נכון?' אמרתי לו, ‘כן, זה אני'. והוא אמר: ‘קראתי את כל הספרים שלך'. אמרתי, ‘איזה יופי'. והוא אמר, ‘גנבתי את כולם, לא שילמתי על אף אחד מהם'. זה מדליק!" אנשים שמתייחסים לעצמם ברצינות רבה מעמידים פנים לפעמים שאינם כאלה דרך יצירת חזות מוקפדת של מרדנות וזלזול. אבל במקרה של ולש נראה שהשעשוע הקונדסי אותנטי לחלוטין.

אחת התהיות הרווחות בעניינו היא, אם הוא הנציג המובהק של שימוש בסמים, או מעין סמל אזהרה נגדם. "אני עצמי לא מצליח להחליט לפעמים", הוא צוחק בתגובה.

ההשפעה של "טריינספוטינג" על קמפיינים לחינוך נגד סמים משעשעת אותו, הוא מודה. "כשמסתכלים על כל החומרים האלה, התעמולה נגד סמים, נראה שפשוט לקחו אותם מתוך ‘טריינספוטינג'. מגיע לי על זה אות מסדר האימפריה הבריטית או תואר אצולה, לא?" אבל הוא לא מרגיש בנוח לנקוט עמדה ציבורית כלשהי בנוגע לסמים. "ברור שאני רוצה שאנשים ידאגו לעצמם ויישמרו מסכנות, אבל זו החלטה שלהם. לא מזיז לי מה אנשים עושים בכל הנוגע לסמים".

אבל אם זה מוצא חן בעיניו ואם לא, הספר החדש גורר את ולש לטריטוריה מוסרית. ספר המקדים את "טריינספוטינג" חייב להסביר למה צעירים בשיכונים של לית - אזור הנמל של אדינבורו - החליפו את חיי המשפחה הסקוטיים המסורתיים של מעמד הביניים בייאוש המטונף של ההתמכרות להרואין. והרומן מאשים בכך כל דבר, החל בתאצ'ריזם וכלה בשכול משפחתי. אך ולש השתדל, לדבריו, שלא לכתוב סיפור פשטני על המצב החברתי-כלכלי.

"לא רציתי לכתוב משהו ברוח ‘אוי, סגרו את המפעל ועכשיו אין לנו מה לעשות, בואו נשתמש בסמים'", הוא אומר. "רציתי להראות, בלי לעשות מזה עניין גדול, שהדינמיקה בתוך מערכות היחסים והקשרים המשפחתיים התחילה להשתנות. אנשים היו תקועים בבית ולא היה להם מה לעשות כל היום; זה כמו תסמונת חג המולד, כשכולם מתכנסים יחד וחושבים שהולך להיות מפגש נהדר, אבל מה שקורה בסוף זה סיוט. כולנו זקוקים לדרמה מרתקת בחיים. אפשר להסתכל על זה אחרת ולהגיד: למה שאנשים לא ישתמשו בסמים, הרי אין שום אלטרנטיבה".

מבחינה זו, הספר המקדים ל"טריינספוטינג" הולם להפליא את זמן פרסומו, שכן האבטלה והקיפוח החברתי המתוארים בו שרירים וקיימים גם היום, בבריטניה ולא רק בה. "לא צפיתי את זה מראש", צוחק ולש. "זה לא שברגע

שהשמרנים חזרו לשלטון חשבתי: אני מוכרח להוציא את הספר הזה".

ולש עצמו הוא מקרה מבחן מעניין, משום שהוא גדל בעוני של לית, אך לא חווה ילדות קשה במיוחד. או כלשונו: "לא עברתי אונס קבוצתי של חמישה דודים". הוא נשר מבית הספר כשהיה בן 16, עבד בשורה של עבודות מזדמנות ובשנות ה-70 נסע ללונדון, החל לעבוד במועצת הרובע הקני והתחתן. אבל בדרך הוא הספיק להתמכר להרואין.

למה בכלל ניסה הרואין? "מרוב טיפשות, האמת", הוא מודה. "ובורות". כולם אמרו לו שג'וינט אחד יהרוג אותו, והגילוי שזה לא נכון הביא לכך שלא האמין עוד לשום אזהרה נגד סמים. "אחרי זה היתה לי תחושה שהכל הולך. שורה של ספיד? כן. הרואין? אין בעיה".

אבל שלא כרבים מבני דורו, הוא נגמל. יחד עם אשתו חזר לאדינבורו ושם עבד במועצה המקומית ולמד לתואר שני במינהל עסקים. אחרי שנפטר מההתמכרות פיתח פחד מסמים - עד שבתחילת שנות ה-90 התפתה לסצינת הרייב והאקסטזי. אז גם ניצת בו הדחף לכתוב.

צריכת הסמים הנלהבת והמפורסמת של ולש מצטמצמת לאטה בשנים האחרונות, אבל רק משום שזה כבר לא משתלם. "פעם הייתי יכול לצאת החוצה, להתמסטל, ולקום למחרת בבוקר כאילו לא קרה שום דבר. עכשיו אני רק רוצה לחזור למיטה ואני מרחם על עצמי ושוכב מזיע וגונח ודברים כאלה", הוא אומר.

הבעיה היא שמעריציו ממשיכים לנסות לתת לו סמים. "אני משתתף בערב קריאה או חותם על הספרים שלי ואנשים ניגשים אלי ו - " הוא מדגים איך הם מחליקים סמים לתוך ידו. "ואז אני אומר לעצמי, לעזאזל, יש פה כמה גרמים של קוקאין והמון מריחואנה". יש כאלה שאפילו מוסרים לו הרואין. "הם רוצים להגיד שנתנו לי משהו. אבל זה בזבוז, כי זה נזרק לפח", הוא אומר.

סוס שהוא חבר

חייו של ולש כיום שונים ללא הכר מהחיים שהוא מתאר ב"Skagboys" וב"טריינספוטינג". הוא מחלק את זמנו בין שיקגו, מיאמי ולוס אנג'לס. לא מכבר התחתן בשנית, עם אשה שצעירה ממנו ב-22 שנים, העוסקת ברכיבה אמנותית על סוסים. השניים קנו סוס, ולש מודה: "זה מביך אותי לגמרי, אבל אני מת על הסוס הזה".

אין לו ילדים - והוא מרוצה מזה. בשנות ה-20 וה-30 לחייו הרגיש צעיר מכדי להיות הורה, ועכשיו, לדבריו, הוא מרגיש זקן מדי. "כנראה נועדתי להיות דוד. אני יכול לקחת את הילדים לבלות ולהשתעשע אתם ולשמור עליהם, אבל לעבור את זה יום יום? זה לא מדבר אלי בכלל". ובכל זאת, אם אשתו בת ה-31 תרצה ילדים, הוא לא יתנגד. "צריך לזרום עם זה. אבל זה עדיין מפחיד אותי. אני חי בפחד".

משפחה גם עשויה לסייע בהתמודדות עם בעיית הבידוד הנלווית לכתיבה הספרותית. הפתרון של ולש בעבר היה לתקלט במועדוני לילה. "אחרת אתה יושב לבדך בחדר עם אנשים שלא קיימים, וזה לא טוב לי", הוא אומר. "אני יוצא מדעתי. אני נעשה מוזר ואנטי חברתי". כיום הפתרון שלו הוא קולנוע: "אני הולך להוליווד ופוגש אנשים, וזה כיף. אני עוסק קצת בכתיבת תסריטים ובהפקה ואפילו מביים קצת".

סרט שהופק על פי רומן נוסף של ולש, "Filth", ייצא לאקרנים בעוד כמה חודשים, בבימויו של ג'ון ס' ביירד ובכיכובו של ג'יימס מקאבוי. לדעתו, הוא יצליח עוד יותר מ"טריינספוטינג" (שביים דני בויל). "אני לא רואה שמשהו טוב כל כך יצא מבריטניה כבר הרבה זמן", הוא אומר. "זה פשוט מקורי לגמרי".

נדמה שוולש אינו סובל מחרדה או ספקות עצמיים, וזה חלק מהקסם הרב שלו. ואולי זה לא מפתיע, שכן כפי שהוא עצמו אומר, "הכתיבה הוגשה לי על מגש". הוא אפילו לא היה צריך למצוא לו סוכן; המו"ל הלונדוני הראשון ששלח אליו את "טריינספוטינג" חטף את הספר, ומאז ההוצאה שמחה להדפיס כמעט כל מה שהוא כותב. "אני מתחיל במין תיאור קצר, אבל הספר תמיד שונה לגמרי בסוף הכתיבה", הוא מספר. "הם אומרים: ‘איפה הספר שעמדת לכתוב?' ואני אומר, תשכחו ממנו, הוא לא קיים".

אלימות ואופל

לכאורה זה חלומו של כל סופר, אבל למעשה אף אחד מהרומנים של ולש לא התקרב לעוצמה של ספרו הראשון, כך שאפשר לתהות אם ההצלחה המוקדמת היתה ברכה או קללה. "כן", הוא אומר בצחוק, "מכאן אפשר רק להידרדר". בנימה רצינית יותר הוא מוסיף: "צריך לראות בספר הראשון כרטיס ביקור ולא נטל, וצריך לגשת לזה באומץ. אני חושב שכתבתי ספרים הרבה יותר טובים מ'טריינספוטינג'. אבל", הוא מוסיף בחיוך, "כתבתי גם כמה ספרים מחורבנים".

אילו הם? "לא אגיד לך! אני עוד צריך להמשיך למכור את הספרים האלה, לעזאזל!"

כל ניסיון לכפות משמעת על היצירתיות שלו נידון לכישלון, כך נדמה. "זה בלגן גדול", הוא מתאר את האופן שבו הוא ניגש לעלילה. "ואני חושב, צריך להכניס סדר בכל החרא הזה. זה כמו עבודה משטרתית, יש לוחות מחיקים על הקירות ותמונות שצילמתי בהן כל מיני דברים, ודברים שהורדתי מהאינטרנט, ופתקים דביקים ששירבטתי עליהם פזורים על הקיר. ואני יושב ומערבב את כל הדברים האלה, מסיר אותם מהקיר, מחזיר אותם שוב".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות "גלריה" ישירות לפייסבוק שלכם

תהליך הכתיבה עצמו כאוטי לא פחות. "אני כותב כמו שאני שותה - בבולמוס. זה דבר ממכר. אני יושב שם והעיניים שלי מזנקות מחוריהן, עברו חמישה ימים, אני לא מגולח, לא החלפתי בגדים, המצב ממש גרוע. בסופו של דבר אומרים לי: ‘חתיכת ממזר מסריח, לך להתקלח, לעזאזל'. ואז אני נכנס למקלחת, אני יוצא לטייל קצת, אני נכנס לפאב".

קוראים רבים בוודאי תוהים למה, בתור בעל נפש נטולת ייסורים שכזאת, הוא כותב תמיד על אלימות ואופל. מעשה תועבה גרוטסקי כלשהו, אלים או מיני, עומד תמיד במרכז הרומנים שלו, והמבקרים טוענים נגדו שהוא אוהב לזעזע את הקוראים.

ולש מצדו מגיב על כך בשקט: "כל מי שכותב מתמקד בשאלה מסוימת וחוקר אותה. השאלה שלי מאז ומעולם היא מדוע, אף שהחיים יכולים להיות כל כך קשים, אנחנו מחריפים את המצב בהרס עצמי ועושים דברים נוראיים. זה התחום שמעסיק אותי, והוא מוליך אותי למקומות אפלים".

אך ההצלחה כמובן הרחיקה אותו מהעוני של ילדותו והביאה לו חיים שטופי שמש שיש בהם סוסי רכיבה ומסיבות הוליוודיות. חשד לחוסר אותנטיות - וגרוע מזה, לסחר במצוקה - מלווה את ולש מאז כתב את "טריינספוטינג". האם הוא מרגיש אשמה על ששרד ונמלט מהטרגדיה שפקדה את חבריו הישנים בלית - בעיקר דרך הכתיבה על אודותיהם?

"לא", הוא משיב, "זה גורם לי תחושת הקלה נפלאה, אם לדבר גלויות". כשספר הביכורים שלו יצא ונמכר בעשרת אלפים עותקים, "הייתי גיבור, אמרו לי, ‘אתה מספר את הסיפור שלנו, כל הכבוד, אתה מספר אותו בלי לייפות את הדברים. תמשיך ככה'. אבל כשהספר נמכר ב-100 אלף עותקים הם אמרו: ‘לעזאזל' - על אותו ספר! כל פסיכופת בלית חושב שהוא בגבי. וכל פעם שיוצא ספר שלי, כולם מסתכלים עלי במבט עקום כשאני בא לבקר שם, כמעט כאילו רוצים לראות אם השתניתי".

הם בודקים אם נהפכת למניאק? "קצת מאוחר מדי בשביל זה", הוא צוחק, "כי זו הנקודה שבה התחלתי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו